המעבר החד בין הדברים הנשגבים בפרשת יתרו: מתן תורה, מצוות האמונה, שמירת השבת וכבוד הורים לפרשת משפטים המתחילה במציאות כואבת של עבדות בעולם, דיני נזקים

איך עולמנו היה מושלם ויפה יותר אם היינו הופכים את המילה ׳חייב׳ למילה ׳זכאי׳. במקום לומר: ׳אני חייב ללכת לעבודה׳, היינו אומרים: "יש לי את

כמה זמן לקח לנו לצאת ממצרים? לכאורה ממש בזמן קצוב: ׳ויהי בעצם היום הזה יצאו כל־צבאות ה׳ מארץ מצְרים׳ [שמות יב, מא], נראה שמכאן ואילך

בלתי נתפס במציאות של ימינו הציווי שבני ישראל מצטווים במצרים: כל משפחה לוקחת שה, כבש המסמל את אלוקי מצרים ומכינים אותו לעיני כל מצרים לקראת

כמה פעמים בחיינו אנו נפגשים עם קושי ומחסום? נראה לנו שנכשלנו, אין תקווה, יאוש מוחלט מלווה אותנו, מבחינתנו נגמר העולם ונגמרו החיים… חלילה. אך הרבה

משה רבנו אשר גדל בבית המלוכה, במנעמיה ובתפנוקיה, רחוק מהשיעבוד וחיי הדוחק שסבלו בני ישראל, לא מעלים עין אלא יוצא אל אחיו: 'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם

ה' ישמור, אך העיסוק בכתיבת צוואה בדרך כלל נסתר ולא מדובר, והמון העם חושש מלדבר עליו, אך בפרשתנו התורה מספרת לנו על יעקב אבינו שבסוף

השבוע ניפגש עם שתי בכיות: הבכי על המצור שהיה על ירושלים בעשירי בטבת, אשר הסתיים בחורבן בית המקדש, והבכי בפרשתנו במפגש בין השבטים לאחי יוסף.

התורה לא מדלגת על חלומות ופתרונם. יוסף חולם על אחיו ומשפחתו וכאן בפרשתנו הוא אפילו פותר את חלומות פרעה ושריו. בחז"ל ישנו יחס דואלי לחלומות:

מבוכה גדולה תוקפת אותנו כאשר אנו מתוודעים בפרשת השבוע למכירת יוסף על ידי אחיו. לאיזה שיאים של שפלות ושנאה אפשר להגיע בתוך המשפחה? התורה נתנה