בסוף השבוע, עם לפחות 75% מעם ישראל, עלינו לצפון. הלכנו על קל, פשוט ולא נוח – קמפינג. לילה אחד. בקטנה. חמישי עד שישי. חוזרים לישון

מוצאי חג שבועות, ימי קיץ לא רשמי מתחילים ברוח סתיו. שגרה חדשה-ישנה מזדחלת לתוכי. משיב הרוח המסדר את הזמנים, סידר לי את הימים האחרונים לפני

 אחד מנפלאותיה של התקופה האחרונה הייתה ההזדמנות לקבוע זמן ללימוד בחברותא כל בוקר. שמונה בבוקר כמו שעון. שישה ימים בשבוע. לעיתים קשוח. תמיד שווה את

בימים אלו ממש, ל"ג בעומר לפני שנה, אירע לנו נס גדול. נס פרטי. גדול. עוד לא הכרנו אז מעל דפי העיתון. כל השפע הזה נפתח

אפשר לומר ולהרגיש שתקופת הקורונה נגמרה ונשארנו להתמודד עם תופעות הלוואי. הלוואי שיהיו לימודים כרגיל, הלוואי שייפתחו עסקים כרגיל, הלוואי שלא יהיו פקקים, הלוואי שלא

עברו שבעה שבועות מאז הגיעה הקורונה לחיינו, ונדמה שאנחנו צריכים לפתח לנו שגרה חדשה, הרגלים חדשים. אני לא מתלוננת, שלא תבינו לא נכון, פשוט הצדדים

כולנו מכירים את ההרגשה הזאת: עומדים מול ארון מלא עד להתפקע, אבל אין מה ללבוש! ובדרך כלל זה קורה בבוקר, רבע שעה לפני שצריכים לצאת לעבודה,

געגוע לאדמה, לריח הרטוב, לצמח הצעיר, לעלים הירוקים, להשקיה ולדישון ולזריעה ולחרישה, לכל מה שיש להציע פה, בארץ הטובה.געגוע לימים של ערבות וחברות. ימים שבהם

מובא בשם הזוהר הקדוש: "אין לך עשב מלמטה שאין לו ממונה מלמעלה שאומר לו גדל". מלאך. ממונה על עשב. ואומר לו גדל. וזה כל ייעודו

לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת בכל מיני הקשרים: "נו, ומה, יש לך אלרגייה לאנשים?" זה מגיע בדרך כלל מייד אחרי הצעה לנסוע למקומות המוניים