בחול המועד פסח התקשרו אליי הורים ורצו לשתף אותי במקרה שקרה להם עם הילדה הקטנה שלהם. הם ראו שכתבתי והתעסקתי בנושא הקבלה והדחייה של תלמידים

אני חושב על זה שכולנו בסופו של דבר משועבדים. לפעמים כמו העבדים במשל המערה של אפלטון איננו מצליחים לראות את החיים עצמם בגלל שלשלאות הברזל שכובלות אותנו לעבר הקיר

הוא ענה לי: "העוף מקולקל, אבל אם אנחנו ניכנס לחדר אוכל ונגיד שהוא מקולקל מישהו שם יחטוף על הראש. זו גם יכולה להיות אישה מסכנה שממש צריכה את העבודה הזו והיא יכולה להיות מפוטרת …

הוא ענה לי: "העוף מקולקל, אבל אם אנחנו ניכנס לחדר אוכל ונגיד שהוא מקולקל מישהו שם יחטוף על הראש. זו גם יכולה להיות אישה מסכנה שממש צריכה את העבודה הזו והיא יכולה להיות מפוטרת …

הוא ענה לי: "העוף מקולקל, אבל אם אנחנו ניכנס לחדר אוכל ונגיד שהוא מקולקל מישהו שם יחטוף על הראש. זו גם יכולה להיות אישה מסכנה שממש צריכה את העבודה הזו והיא יכולה להיות מפוטרת …

הוא ניגש אליי, תלמיד כיתה ג', בהפסקה ורצה לדבר איתי ביחידות. שאלתי אותו מה קרה? ומה הוא רוצה? ואז הוא אמר לי שבעוד חודש מחלקים

אחרי הפעם השלישית שהתלמיד הזה הגיע לי לכיתה באיחור של שעתיים אמרתי לו שזה לא יכול להימשך ככה וחוץ מזה שישים לב איך שהוא נראה

היה לי חבר בישיבה שנחשב תמיד לצדיק של השכבה. נשמה גבוהה. הוא מעולם לא פגע באיש ותמיד דיבר טוב על כולם. כשניגש לבגרות בגמרא ירק

נכנסתי לכיתה וחשבתי איך אני מוריד לתלמידים שלי את התובנה שבעוד כמה ימים הם הולכים לעמוד למשפט ואיך אפשר להטמיע בהם את הרעיון שראש השנה,

אין מחנך שלא מכיר את התחושה של אובדן שליטה: אתה מחכה לשקט, תלמידים ממשיכים לדבר, פתיל הסבלנות שלך נשרף, ובסוף אתה מגיע לפיצוץ. כולנו מנסים