השבוע קיבלתי את המייל הבא: “שלום אבינועם, אני עוקב אחרי המדור שלך בעלון 'גילוי דעת' ורוצה לספר לך על אירוע מרגש שקרה לילד שלי בכיתה:

במכללת "שאנן" בחיפה הייתה מנקה בת 40 בשם לריסה שבעצם הייתה ד"ר ברוסיה. בכל פעם בערב כשהייתה לובשת את בגדי המנקה, אבא שלי, שהיה סמנכ"ל

האמת, כשחושבים על זה, אז זה יותר ממוזר שעוד לא הורידו הנחייה לכלל בתי הספר להפסיק את השיעורים בכיתות בכל פעם שיש אזעקת “צבע אדום”.

השבוע סיימתי שיחה עם חבר שניסה להתקבל לבית ספר נחשב בצפון. היום בשמונה וחצי בבוקר התבקש להעביר שם שיעור מבחן. על אף שהכין הכול התברר

קבלתי השבוע בבוקר יום ראשון את המכתב הזה:“שלום אבינועם. רוצה לשתף אותך בחוויות שעברתי השבת עם הילד שלי. בדרך כלל אנחנו הולכים לתפילה בבית הכנסת

אני זוכר מצוין את השיחה הזו מפני שבכל שנותיי כמחנך קיבלתי אותה רק פעם אחת: התקופה הייתה תקופת מבחנים מכרעת עבור תלמידי כיתה ו’ שכל

יום השואה עבר כבר אבל נדמה לי שהמכתב הבא שקיבלתי רלוונטי מתמיד. בעיקר כשחושבים על הכלים שיש לילדים שלנו בכל מה שקשור לחשיבה ביקורתית ולצרכנות

בחול המועד פסח התקשרו אליי הורים ורצו לשתף אותי במקרה שקרה להם עם הילדה הקטנה שלהם. הם ראו שכתבתי והתעסקתי בנושא הקבלה והדחייה של תלמידים

אני חושב על זה שכולנו בסופו של דבר משועבדים. לפעמים כמו העבדים במשל המערה של אפלטון איננו מצליחים לראות את החיים עצמם בגלל שלשלאות הברזל שכובלות אותנו לעבר הקיר

הוא ענה לי: "העוף מקולקל, אבל אם אנחנו ניכנס לחדר אוכל ונגיד שהוא מקולקל מישהו שם יחטוף על הראש. זו גם יכולה להיות אישה מסכנה שממש צריכה את העבודה הזו והיא יכולה להיות מפוטרת …