מעמד מתן תורה בצאת בני ישראל ממצרים היה מעמד שנתן תוכן וכיוון לעולם ובמיוחד לעם ישראל, מעמד אשר חולל מהפך עולמי, בלתי הפיך וקיים לנצח.

קריאתו של משה רבנו בפרשתנו: ‘אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם’, מכינה אותנו לקראת דבריו של הנביא ירמיהו במגילת איכה [ב, א]: ‘אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ

ארבעים שנה עם ישראל הולך במדבר לקראת כניסתו לארץ ישראל. עם שעבר את הגלות והשעבוד במצרים, את קשיי המדבר, את חטא העגל ושבירת הלוחות, את

עולמנו מחולק לשתי רשויות עיקריות: החיים "בבית" והחיים "בדרך". הבית בדרך כלל מקנה לנו עוגן, שקט ובטחון. בדרך אנו מרגישים חוסר בטחון וחוסר נוחות. מדוע?

הכותרת נשמעת אצילית, מכבדת, מכילה ותרבותית: ‘חיי ותן לחיות’, לכאורה באמת למה לא? כל אחד יעשה מה שלבו חפץ ובלבד שיכבד את דעתו וסגנון חייו

לשאול האם להתלהבות של האדם יש גבולות זה כמו לשאול האם יש גבול לחיים? האם יש גבול לחמלה, לאהבה ולטוב בעולם. ובכל זאת נראה שלכל

ימים אלו ימים מלאי עוז וגבורה, הוד והרבה דומיה, ימים שבין יום הזכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזכרון לחללי מערכות ישראל כאשר בתווך בינהם אנו

כל חגנו, שבתותינו ושאר ימי החול מלאים בזכירת יציאת מצרים, מה יש ביציאת ישראל ממצרים שזוכה למקום כל כך מרכזי בחיינו?נראה שהתורה הקדימה את תפיסת

רבים תמהים על הצורך לעסוק כיום בכל פרטי הדינים וסדר הקרבנות שבספר ויקרא, הרי אינם כיום הלכה למעשה? מלבד התשובה הברורה שענייני הקרבנות הם חלק

בדרך לכותל לא חשתי כלל בצינת הבוקר של השבת האביבית הנפלאה כי ליבי היה מלא חום ושמחה למראות ניצני האביב ולנוכח הילדים והנכדים שהתארחו אצלנו