אחרי אלפי שנות בראשית ומאות שנות שעבוד במצרים, קיבלנו תורה בהר סיני. לא מדויק לראות בתורה רק כספר הוראות מה לעשות ומה לא לעשות, אלא

שחרור העיר העתיקה בכ"ח באייר תשכ"ז, אחרי 19 שנים שהייתה נתונה תחת שלטון ירדני ולא הייתה כל גישה לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הייתה מציאות

התורה מציבה בפתח פרשתנו שתי אפשרויות: אם הולכים בחוקות ה' מקבלים שכר, ואם לאו מקבלים עונש. לכאורה אין כאן 'בחירה חופשית', הרי אם אדם יבחר

כל חייל קרבי מבין את משמעות המילה "אחי". אחי זו לא רק קרבה משפחתית, אחי זו אחוות לוחמים, זה חיבוק אמיתי, זה לתת הכול למען

בשירה מַעֲשֶׂה בְּצַיָּר, עוסקת המשוררת לאה גולדברג, בנושא ההתבוננות: ׳יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה דְּבָרִים יָפִים, עֵצִים וּפְרָחִים וַאֲנָשִׁים וְנוֹפִים. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם פְּקוּחוֹת, רוֹאֶה יוֹם

מיד לאחר הפסח אנו מציינים בגאווה לאומית גדולה שלושה אירועים משמעותיים ביותר בימי תקומת עמנו בעת החדשה: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות

בליל התקדש חג כאשר אנו עומדים כולנו מוכנים לליל הסדר, ההכנות והבישולים כבר כמעט מאחרינו, הניקיון, ביעור החמץ ובדיקתו. כעת אנו מגיעים לחג הגדול, ראש

השבת הסמוכה לחג הפסח נקראת "שבת הגדול" מטעמים רבים. הטעם הראשון הוא שבשבת שלפני היציאה ממצרים, בעשירי בניסן, נצטוו ישראל במצווה הראשונה לקחת שה לקרבן

הרצון העז לחזור לשגרה, לחזור למוכר והרגיל, הינו רצון אנושי טבעי שקיים בנו ובאנושות כולה. אך באמת, חיינו הם כקו ארוך עם נקודות זמן של

בתחילת פרשתנו אנו קוראים על טרגדיה משפחתית ולאומית כאחד. באירוע השיא של חנוכת המשכן ארע אסון גדול בפטירתם של שני בני אהרון, טורחת התורה וכותבת