בליל התקדש חג כאשר אנו עומדים כולנו מוכנים לליל הסדר, ההכנות והבישולים כבר כמעט מאחרינו, הניקיון, ביעור החמץ ובדיקתו. כעת אנו מגיעים לחג הגדול, ראש

השבת הסמוכה לחג הפסח נקראת "שבת הגדול" מטעמים רבים. הטעם הראשון הוא שבשבת שלפני היציאה ממצרים, בעשירי בניסן, נצטוו ישראל במצווה הראשונה לקחת שה לקרבן

הרצון העז לחזור לשגרה, לחזור למוכר והרגיל, הינו רצון אנושי טבעי שקיים בנו ובאנושות כולה. אך באמת, חיינו הם כקו ארוך עם נקודות זמן של

בתחילת פרשתנו אנו קוראים על טרגדיה משפחתית ולאומית כאחד. באירוע השיא של חנוכת המשכן ארע אסון גדול בפטירתם של שני בני אהרון, טורחת התורה וכותבת

רבים תמהים על הצורך לעסוק כיום בכל פרטי הדינים וסדר הקרבנות שבספר ויקרא, הרי הם אינם הלכה למעשה היום. מלבד התשובה הברורה שענייני הקרבנות הם

נתאר לעצמנו, עם הרבה דמיון יצירתי שתשלומי מס הכנסה והביטוח הלאומי היו על בסיס התנדבותי, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לטובת המדינה… מהמר

נתאר לעצמנו, עם הרבה דמיון יצירתי שתשלומי מס הכנסה והביטוח הלאומי היו על בסיס התנדבותי, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לטובת המדינה… מהמר

נתאר לעצמנו מנהיג אהוב ומוצלח אשר בנה עם, סבל את סבלותיו, ספג בזיונות וכשלונות ומגיע לשיא מנהיגותו – שליחות עלומה בחו"ל, ואכן מצליח בשליחותו אך

אור או אוכל, מה יותר חשוב? נכון, שניהם חשובים ובכל זאת יש הבדל ביניהם. בפרשתנו אנו מצווים להדליק את המנורה שהיתה בבית המקדש. יש בהדלקת

יש משהו נפלא בלשון הקודש, בלשון העברית, למילים עצמן יש משמעות עמוקה ופרשנית. לדוגמא: שורש המילה 'תרומה' הוא ר.ו.ם – מלמד שהנותן תרומה מתרומם ומתעלה.