המועמדים לא מעניינים
לא באמת אכפת לי מי יִבָּחֵר. אכפת לי מה תעשה הממשלה.
אני רוצה ממשלה שתקדם את הנצחון על כל אויבינו מסביב, שתקדם בניה בכל חלקי ארץ ישראל שהובטחה לאבותינו. שתקדם ריבונות בכל חלקי ארץ ישראל, שתקדם הגירה של ערבים מארץ ישראל, שלא תתן בארץ שלטון לזרים, שתקדם את תורת ישראל, שתחסל את הדיקטטורה של בג״ץ, שתקדם את הר הבית, ועוד כמה דברים כאלה.
אז מי שנותן לי את כל אלה, באמת לא אכפת לי מי זה – אני בוחר בו.
אני לא בוחר באיש. אני בוחר בדרך.
וחבל שממערכת בחירות למערכת בחירות – המערכת סובבת יותר ויותר סביב אישיותו של המועמד ופחות סביב הדרך.
כמובן, לא די בכך שהדרך נכונה, צריך גם איש שיש לו רצון ויכולת ללכת בה. אבל אסור לשכוח מה העיקר ומה הטפל.
׆ ׆ ׆
ובמערכות הבחירות האחרונות הדיון הוא לא האם ביבי או אייזנקוט למשל, אלא האם ביבי או לא ביבי.
אז סלח לי ביבי, לעולם לא אבחר בך. אל תקח את זה אישית. אני אומר את זה לכל מועמד. אני לא בוחר באיש. אני בוחר בדרך.
׆ ׆ ׆
ובכל זאת, בבחירות האחרונות שואלים גם האם לא צריך פוליטיקאי שגם יקח אחריות על המחדל.
התשובה היא: יש שני סוגים של לקיחת אחריות. הסוג הרצוי והטוב הוא לתקן. כך לוקחים אחריות. רק מי שלא יכול לתקן צריך ללכת הביתה, שזה הסוג הפחות רצוי של לקיחות אחריות.
אבל כך או כך – אני בוחר בדרך שהצבתי לעיל. לקיחת אחריות של המנהיג היא חשובה אבל פחות.
לוקחים אחריות
האם למדנו את לקחי המחדל? האם לקחנו אחריות?
מעניין לפגוש ברשת את כל האנשים שהמלחמה פקחה את עיניהם וגרמה להם להתפכח. כמו למשל השמאלני ההוא, שאך לפני שלש שנים היה קפלניסט שרוף, ואילו עכשו המלחמה הנוראה גרמה לו להבין שביבי וכל השרים חייבים להסיק מסקנות אישיות וללכת, כי לא יתכן שהם ישארו בתפקידם אחרי מחדל כה גדול. והיום הוא מעלה פוסטים עם תמונות של אנשים שנרצחו ושואל איך זה שביבי בכלל נשאר בתפקידו. או הימני השרוף שרק לפני שלש שנים היה בעד ביבי ואילו היום הוא בעד ביבי. שלא לדבר על ההוא שעד לפני חודש היה חילוני רגיל, ואילו היום הוא מבין שחייבים לגייס את החרדים.
בקצור: אף אחד לא הסיק מסקנות?
אז אם עוסקים בשאלה המשעממת מי יהיה ראש הממשלה (או ליתר דיוק: האם רק ביבי או רק לא ביבי) כנראה שלא הסקנו שום מסקנה.
אבל אם רוצים לעסוק גם בשאלות של מהות ולא רק בשאלות משעממות של מי יהיה ראש הממשלה, השאלה היא האם היום כולנו מבינים שאי אפשר לאפשר צבא עוין שיושב לנו על הגבול? שאי אפשר לסמוך על אחרים שישמרו עלינו ורק צה״ל חייב להיות בכל השטח? מי היום מבין שאי אפשר לסמוך על ניירות חתומים, שאי אפשר לנהל את הסכסוך וחייבים לבער אותו? שאי אפשר להשאיר את השטח לא לאוטונומיה ולא לשלטון אחר? שיש כאן מלחמה בין העם היהודי לבין העם הערבי והיא לא תפסק?
האם עדיין מחפשים את הש״ג ושואלים למה לא ידעו מראש ולמה הש״ג לא עצר אותם בשער? האם מתמקדים בכך שבפעם הבאה יהיה לנו ש״ג שיֵדע מראש? או שמחפשים פתרון מהותי שלא ישאיר צבא אויב מעבר לגדר?
האם אנחנו כבר מבינים שיש כאן מלחמה עם העם הערבי? או שעוד חייב באשליות שהם יהיו מעבר לגדר ושלום על ישראל?
השינוי הזה הוא המסקנות שצריך להסיק והוא לקיחת האחריות.
מי שעדיין עוסק בשאלה למה לא ידעו מראש ולא בשאלה למה היה צבא של מחבלים מעבר לגבול ולמה צה״ל לא שלט שם, מי שעדיין מחפש דרך לצאת משם. מי שעדיין מחפש נוסחה לכך שבפעם הבאה נדע על המתקפה מראש – הוא זה שלא הסיק מסקנות ולא לקח אחריות. הוא לא לוקח אחריות על המחדל של מחר.
מלחמה בין עמים –
ומהי מדינת ישראל
כפי שהיה צפוי מראש – בג״ץ לא אישר לפסול את המפלגות הערביות, אבל הזמן שבו האפשרות הזאת היתה באויר נוצל ע״י כל מיני מזהי תהליכים למיניהם, כדי ליצור השוואות שטחיות.
שואלים כל אותם אנשים: איזו מין דמוקרטיה זאת אם אין יצוג לאחוז גבוה באוכלוסיה רק מפני שהם בני עם אחר.
ובכן, אין בסיס להשוואה כמובן, כי לאותם אנשים אין יצוג (כלומר: היה ראוי שלא יהיה להם יצוג) לא מפני שהם בני עם אחר אלא כי הם בוחרים להיות נגד המדינה. על ראש הגנבים בוער הכובע.
כל מיני מזהי תהליכים כבר בקשו להשוות בין משפט הרופאים של סטאלין לבין אנשים שחוששים היום מרופאים בני עם ששונא אותנו. גם זאת כמובן השוואה שטחית למדי. בערך כמו להשוות בין היטלר לבין כל אדם משופם אחר רק מפני שלשניהם יש שפם.
גזענות היא לא אבחנה בכך שבני עם אחד נושאים תכונה משותפת. גזענות היא יחוס תכונה שקרית לבני עם מסוים.
אבל לך תתמודד עם זה בעולם שבו אין אמת ושקר.
׆ ׆ ׆
ואחרי שאמרנו את כל זה. ושללנו את כל מזהי התהליכים, בכל זאת נגיד שיש משהו אמיתי בכל העניינים האלה. הרי בסופו של דבר ההצדקה היחידה לקיומה של מדינת ישראל היא שכאן ארצו של העם היהודי. מדינת ישראל היא קודם כל מדינתו של העם היהודי. ויש לזה השלכות שלא כדאי להתעלם מהן. ■
