מילה משקמת שמשפיעה על דורות
סיפר לי הרב א.פ., בוגר ישיבות, מייסד כולל ואיש עסקים בניו-יורק: ׳סבי היה יתום, ועלה לירושלים עם סבו מהעיירה סאטמר. אבי, י.נ.פ. נולד כבר בירושלים בבתי אונגרין (מאה שערים), ולמד בתלמודי תורה שבה. החוויה שלו שם הייתה מאד שלילית. הוא סיפר לי שלמד אצל מלמדים שלא הבינו דבר בחינוך, מלמדים שעסקו בחינוך מפני שלא הצליחו בשום דבר אחר, והם נהגו באלימות ובהשפלות. לא מרוע לב אלא מחוסר הבנה בחינוך ובנפש האדם. אבי היה ילד סקרן שהתעניין בכל דבר, והסקרנות שלו הביאה עליו עליו עוד יותר השפלות ועונשים. היה אז עוני גדול. הורים בימים ההם היו טרודים בפרנסה למחייתם, כפשוטה, וילדים רבים בתקופה ההיא רצו רק לברוח מאורח החיים הזה. ארגון האצ״ל היה פעיל מאד והרשים בני נוער רבים, שהצטרפו לשורותיו. אבי זוכר את הפאתוס של מנחם בגין בנאומיו –״ציון, ציון הלא תשאלי…״, ואת הכריזמטיות שלו. הוא זוכר חיפושים של הבריטים בשכונה, כשהם סוגרים את כל השערים, ועוברים מבית לבית לחפש בחורים הקשורים למחתרות. היה סליק של האצ״ל מתחת לבית העסק של סבי, מבלי ידיעתו.
הייתה לאבי נקודת אור של אהבה וחמימות בילדותו מהמשגיח של ת״ת ״עץ חיים״ ר׳ אריה לוין, אבל לא היה בה כדי להשאירו במסגרת ישיבתית בבחרותו. את הפאות החסידיות הוא כבר גזר. ורבים מחבריו עזבו לגמרי את אורח החיים הדתי.
ואז חל מפנה. פגש אותם מדריך נוער צעיר, שלמד בישיבת מרכז הרב, ואירגן להם פעילות, כינוסים, טיולים בארץ ועוד. פעם הוא הזמין אותם לבקר בישיבת מרכז הרב. הם נכנסו לישיבה בשעת תפילת מנחה, ואבי הצטרף לתפילה. אך נסתיימה התפילה והנה צועד לכיוונו ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק, ניגש אליו ואומר לו במאור פנים שהוא טרם פגש: ״שלום עליכם, חביבי״, ופותח עמו בשיחה מתעניינת ומחבבת. הוא סיפר שהופתע מאד. -״שראש ישיבה יפנה אלי?? וידבר אלי בחביבות כזאת?״ הוא מעולם לא חווה חוויה כזאת… לבו נשבה, והוא נשאר ללמוד בישיבת ׳מרכז הרב׳ במשך שנתיים. אולי ה״חביבי״ הזה השאיר אותו בעולם התורה.
היה גם ספר שהשפיע על אבי מאד – ״חובת התלמידים״ של הרבי מפיאסצ׳נה הי״ד, ספר שהוא מאד אהב והגה בו רבות. את פרק ג׳ ידע בעל פה.
סבי חשב אז שנסיעה של אבי לארה״ב תעשה לו טוב, ושלחו לשם. בנו של הרב שרגא פייבל מנדלוביץ (ממקימי עולה של תורה בארה״ב. מ.ד.) היה נשוי לבת דוד אביו, והוא קלטו שם בחמימות, ונתן לו מעט כסף ראשוני למחיה. חסיד גור בשם ר׳ שמחה, שפגשו באקראי, הרבה להזמינו לביתו, וכך הוא נעשה אצלו כבן בית. אחר כך גם שידכו עם אמי, והרב חיים פנחס שיינברג (היה ראש ישיבת ״תורה אור״ וזקן ראשי הישיבות. מ.ד.) היה מסדר הקידושין שלהם. הם הקימו בית תורני לכל דבר. הוא התקרב גם לרבי מקלויזנבורג, שקיבלו בחמימות. (חסד עשה הקב״ה בעולמו לטעת בו כאלה דמויות של אהבה אחרי שנות החורבן הגדול. מ.ד). אבי היה איש מעשה, חשמלאי וקבלן, ואנחנו כבר גדלנו בישיבות בארה״ב ובבית חסידי. בבית הייתה כל השנים הכרת הטוב לר׳ שמחה, ונשמר הקשר עמו. כמו כן, בכל ביקור של אבי בארץ הוא נכנס לבקר אצל אותו מדריך שהיטיב עמו.
אבי מעולם לא סיפר לי את הסיפור הזה, אלא רק בערוב ימיו. הוא ידע שאנחנו גדלנו באווירה קנאית יותר, ושהערכה לרב קוק לא הייתה מתקבלת יפה, אבל הוא סיפר שכל ימיו העריך מאד את הרב צבי יהודה קוק על הצלתו הרוחנית.׳
הכל צריכין למרי ד…חסידות
סיפר לי הרב יצחק ברקוביץ׳, תלמיד חכם מופלג, ראש ישיבת ״אש התורה״ ורבם של רבני קהילות רבים ברחבי העולם: ׳הייתי צריך למנות שני ר״מים חדשים בישיבה. היו הרבה מועמדים, מהם למדנים גדולים. אבל בחרתי בר״מים שיודעים גם לעשות ״קומזיץ״ לבחורים בליל שישי, שיודעים לנגן, מלאי חיבה, ברוח חסידית. בדור הזה צריך ר״מים שיודעים להביע אהבה, זה הכי חשוב. אילו יכולתי להגיד לכל למחפשי הדרך משפט אחד, הייתי אומר להם: זכרו שהקב״ה אוהב אתכם, קבלו את אהבתו.׳
אגב, לפני שנים רבות סיפר לי אביו, אריה ליב ברקוביץ, שהוא זכה להקביל פני 4 דורות של אדמור״י ויז׳ניץ. הוא היה יליד גרוסוורדין, עיירת מושבו של האדמו״ר בעל ״אהבת ישראל״ מויז׳ניץ. מזיכרונות ילדותו הוא תיאר בפני את אביו נוסע אל האדמו״ר בעל ״דמשק אליעזר״ מרחק של מאות קילומטרים במזחלת שלג. הוא היה ניצול שואה, ובערוב ימיו זכה לחיות בירושלים.
לראש ישיבת ״כיסא רחמים״ היו חומרות אחרות…
משום מה, הרגישויות וסדרי העדיפויות ההלכתיים של גדולי ישראל נראים לפעמים קצת שונים משלנו. אביא דוגמא מחומרא אחת שעליה סיפר לי הרב נהוראי חדאד, תלמידו של הגאון רבי מאיר מזוז, שהיה ראש ישיבת כסא רחמים, על רבו: ׳סיפר לי נכדו אבישי כהן: מדי פעם היה מגיע מישהו לבית הרב כדי לספר את הרב, והרב היה משלם לו 100 שקלים. פעם אחת הוא הגיע סמוך לפסח, והבית היה בניקיונות, ומשום כך העבירו בני הבית את מקום התספורת ממקומה הקבוע לחדר רחצה קטן. הספר היה צריך לזוז ולשנות מיקום מדי פעם, יותר מהרגיל. בשעת התשלום הוסיף הרב עוד 100 שקלים על שכרו, בטענה שהפעם הוא היה צריך להתאמץ יותר מהרגיל…׳ (וזו כחריגה מהמוסכם. מ.ד.). בדומה לכך סיפר לי הרב נהוראי בשם בן-דודו ר׳ משה חדאד, מחבר הספר על רבו – ״רועה נאמן״, שבשבת אחת היה הרב מזוז מאושפז בבית חולים, ובסוף השבת הוציא 500 שקלים וביקש שיתנו לאחות שטיפלה בו במשך השבת. אמרו לו: מדוע צריך לשלם לה, הרי זו עבודתה והיא מקבלת משכורת!? הוא השיב שאכן כך, אבל הוא הטריח אותה פעמים רבות במהלך השבת ולכן הרגיש שראוי לו להוסיף על שכרה. ■
meirdorfman@gmail.com
