הזירה הפוליטית שוב מוצפת בשחקנים חדשים המחממים מנועים ומקימים רשימות עצמאיות המגרדות את הרף מלמטה. אזרחי ישראל שוב מובלים אל המלכודת המוסדית ההרסנית ביותר בפוליטיקה שלנו: אחוז החסימה. מנגנון זה, שנועד לכאורה לייצר יציבות, מבטיח מתמטית את סחיטת הרוב בידי מיעוט קטן. הגיע הזמן להקשיב למומחי תורת המשחקים, להנמיך את הרף, ולעצור את שריפת הקולות בקלפי.
מערכת הבחירות המתקרבת מציגה בפנינו מחזה חוזר ומוכר היטב. רמטכ"לים לשעבר, פוליטיקאים שפרשו ושבו, ודמויות ציבוריות המבקשות למנף את הפופולריות שלהן, מחממים מנועים ומקימים רשימות פוליטיות חדשות. השחקנים הטריים הללו נאבקים בסקרים, מרחפים סביב קו אחוז החסימה, (או הרחק מתחתיו, תוך ששאיפותיהם האישיות מעוורות את עיניהם מלראות את חוסר הסיכוי וחוסר התבונה הפוליטית), ומקווים לייצר מומנטום של הרגע האחרון. מציאות זו מחייבת אותנו לנתח את כללי המשחק המוסדיים הקובעים את גורלנו, ולהצביע על המנגנון המתמטי המבטיח אכזבה אזרחית פעם אחר פעם: רף החסימה העומד על 3.25 אחוזים (4 מנדטים).
ההיסטוריה החקיקתית של אחוז החסימה חושפת את שלטון הכוונות הטובות והתוצאות ההרסניות. במשך שנים רבות עמד הרף על אחוז אחד בלבד. לאחר מכן הועלה לאחוז וחצי, ובשנת 2014 השר אביגדור ליברמן הוביל את העלאת הרף לשיעורו הנוכחי והגבוה. הנימוק הפומבי הבטיח חיזוק של המשילות ויצירת יציבות שלטונית. המטרה הפוליטית הסמויה הייתה דחיקת המפלגות הערביות אל מחוץ לבית המחוקקים. חוקי הכלכלה והתמריצים הגיבו מיד, ויצרו את ההפך הגמור. המפלגות הערביות איחדו כוחות תחת רשימה אחת והעצימו את כוחן. המפלגות היהודיות, לעומת זאת, המשיכו להתפצל. קולות ימניים רבים נשרפו כליל במערכות הבחירות הרצופות, והותירו את המחנה הלאומי ללא יכולת הכרעה.
ניתוח קר של תורת המשחקים מוכיח כי אחוז חסימה גבוה מרסק את המשילות. חתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, התייצב בוועדות הכנסת והציג אמת מתמטית פשוטה. במערכת פוליטית הבנויה על קואליציות, כוחה של מפלגה אינו נמדד במספר המנדטים שלה, אלא ביכולתה להוות לשון מאזניים. כאשר אחוז החסימה מחסל את הרשימות הקטנות בנות המנדט או שניים, הוא מותיר בזירה מפלגות בינוניות המחזיקות בכוח וטו מוחלט. מפלגת שלטון המחזיקה בשלושים מנדטים הופכת לשבויה לחלוטין בידיה של מפלגת ביניים המחזיקה בשישה מנדטים, משום שללא השישייה הזו – אין ממשלה.
יש לא מעט היתממות באשליה שהכנסת תחוקק חוק ומלבד השינוי החוקי הכל ישאר אותו דבר. כל חוק שמחוקקת הכנסת גורם לשטח להגיב. חוק שנועד להוציא מהכנסת את המפלגות הקטנות – גורם להם להתאחד באופן פיקטיבי, ודווקא לצבור כח יותר גדול.
התקדים ההיסטורי של נפתלי בנט ממחיש את האבסורד המוסדי הזה במלוא עוצמתו. פוליטיקאי שעמד בראש רשימה של שישה מנדטים בלבד הצליח לכבוש את כיסא ראש הממשלה. המנגנון שאיפשר את עיוות הרצון הדמוקרטי הזה הוא אחוז החסימה. הרף הגבוה רוקן את הכנסת מחלופות קטנות שהיו יכולות להשלים קואליציה, והפך את המפלגה הבינונית לסחטנית הבלעדית של המערכת כולה. רף חסימה גבוה מעניק למיעוט הצר את המפתחות לשלטון.
הגל הנוכחי של המפלגות החדשות המגרדות את אחוז החסימה מעמיד את מדינת ישראל בפני שתי סכנות ברורות. התסריט הראשון הוא שריפת מאות אלפי קולות. אזרחים שיצביעו עבור רשימות שלא יעברו את הרף החוקי, יגלו שקולם נמחק לחלוטין ללא יכולת העברת עודפים למפלגה קרובה אידיאולוגית. התסריט השני והחמור לא פחות הוא חצייה דחוקה של הרף. במקרה כזה, אותם שחקנים חדשים יהפכו מיד ללשון המאזניים החדשה. הם ישחזרו את מודל הסחטנות, ידרשו תיקים בכירים שאינם תואמים את כוחם האלקטורלי, וימשיכו לשתק את יכולת הביצוע של המפלגות הגדולות.
בשנות התשעים בחרה ישראל לאמץ את מודל הבחירה הישירה לראשות הממשלה בניסיון לחזק את המשילות. המהלך יצר מוטציה פוליטית נטולת הגיון. בניגוד לנשיא האמריקאי המחזיק בסמכויות ביצועיות מלאות וחסינות מפני פיזור הקונגרס, ראש הממשלה הישראלי נותר תלוי לחלוטין בחסדי הקואליציה. שילבנו מנגנון נשיאותי עם פרלמנטריזם שברירי, ויצרנו שיתוק ממשלתי חמור עוד יותר. הניסוי הזה מוכיח שפתרונות קסם שטחיים אינם מרפאים כשלים מבניים.
(כמובן שלחוק הזה היו עוד השלכות, כאמור: כל חקיקה גורמת לשטח להגיב, והאשליה שהדבר היחיד שישתנה הוא החוק היא אשליה קצרת רואי. מי שחוקק אז את החוק הזה רצה לחזק את המפלגות הגדולות כדי למנוע מהמפלגות הקטנות סחטנות קואליציונית. התוצאה היתה שהמצביעים, כיון שכבר הכריעו בשאלה מי יהיה ראש הממשלה, הרשו לעצמם לחזק את המפלגות הקטנות. מפלגת השלטון נותרה עם 19 מנדטים בלבד, ועם שותפות קואליציוניות כמעט בגודל שלה. לכן מפלגת השלטון מיהרה לבטל את חוק הבחירה הישירה. כשעוקפים את הדמוקרטיה היא עוקפת בחזרה).
החזרת כושר המשילות לידי הרוב הדמוקרטי מחייבת אותנו לתקן את חוקי המשחק באופן רציונלי. הורדת אחוז החסימה תאפשר ייצוג מדויק של הציבור, תמנע את מחיקת קולותיהם של רבבות אזרחים, ותשמוט את כוח הווטו מידיהן של מפלגות הביניים. מחוקקים החפצים במשילות אמיתית נדרשים לבטל את המלכודת שנקראת אחוז החסימה, ולהפסיק את שלטון הסחטנות של לשון המאזניים.
הלכה למעשה, רשימת השחקנים שמתחממים כעת על הקווים ומאיימים לשרוף את קולותינו ארוכה להחריד: ארדן, אדלשטיין, עליזה בלוך, סמדג'ה, חזי נחמה, טרופר, הנדל, שירה שפירא, אליסף פרץ, גנץ, דדי שמחי, וינטר, אביבי, פייגלין, מיכאל בן ארי, זליכה, יוסף חדאד, איילת שקד, משה כהן אליה, דוידי בן ציון, ללי דרעי, מנחם קלמנזון, שרן השכל ועוד. כל אלו חייבים להפנים את חוקי המתמטיקה. ריצה עצמאית ואנוכית תרסק את קולותינו ותזרוק מנדטים לפח. הפתרון הריאליסטי היחיד עבורם הוא התאגדות תחת 'בלוק טכני' נטול אגו או אפילו שני גושים כאלה. אנו, קהל הבוחרים, נדרשים להפעיל סנקציה אזרחית קרה: פוליטיקאי המסרב לאחד כוחות ראוי לעונש אלקטורלי. אל תצביעו לרשימות מפוצלות המגרדות את אחוז החסימה. העניקו את קולכם אך ורק למי שהשכיל להתאחד. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
