בפִתחה של שנת הלימודים הקרֵבה הנושא העדתי עדיין רוחש במרחב הציבורי. סוגיה זו, ובמיוחד השלכותיה על הדור הצעיר, הייתה קרובה ללב הוריי, הרב והרבנית נריה זצ"ל. עוד טרם נולדה המילה אינטגרציה פתחה ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה את שעריה לרווחה לאוכלוסיות מגוונות, ובעבור נערים שלא מצאו מקומם במסגרות דומות הקימו הוריי את תו"ם, מוסד תורני מקצועי, ואימא ניהלה אותו יותר מעשור שנים, רובן בהתנדבות (ראו "גילוי דעת" לפרשת ויחי). רישומן של מעורבות ואכפתיות באשר לפער החברתי (המשנה מיתוג) מובע יפה בתכתובת שלהלן (מקוצר). אבא היה אז (אייר–סיוון תשי"ז) בארצות הברית בשליחות למען מפעל הישיבות, ובמכתב אליו הביעה אימא מורת רוח מהעובדה שנערים מאלישיב (מושב של עולי תימן) ביקשו להתקבל לאחת הישיבות ונדחו על הסף, וצירפה את תגובתה למנהל הישיבה:

"רוצה אני להביע את צערי ומחאתי על יחסך לילדי אלישיב. מתוך רצון לשמור על 'נומרוס קלאוזוס' (שיטת אפליה שהגבילה את אחוז הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה, צ"ב) כלפי ה'שחורים' דרשת 50 ל"י שכר לימוד מכל אחד. 'אם תשלמו מוטב, ולא – התכבדו ושבו בבתיכם'. במסירות נפש עמלו המורים ומדריכי בני עקיבא (חברי הישיבה) להחדיר בהם אהבת תורה ויראת שמיים. לשם כך ויתרו על שעות לימוד ושעות נופש בשבתות והלכו שני קילומטר לאלישיב – הלוך וחזור – כדי לכוון את נערי ישראל אלה לישיבות. בכך גם ניתן היה להשפיע בעקיפין על המושב כי ילדים אלה היו משמשים דוגמא למחזורים הבאים, ורוח אחרת הייתה מתחילה לנשב באלישיב. במשך רגעים הצלחת להרוס את אשר עמלו מורים ומדריכים במשך שנים (כאילו אין הישיבה נתמכת מכספי ציבור כדי שמבני עניים תצא תורה). הילדים הרגישו בחוסר היחס הרציני שלך ללימוד התורה של ילדי ישראל (ההדגשה במקור, צ"ב), ובשום אופן אינם מסכימים להמשיך בישיבות. 
"לא דומה מנהל ישיבה למנהל מוסד חינוכי אחר. הוא חייב לראות את עצמו בכל רגע עומד לפני בית דין של מעלה כי נפשות הוא קובע, 'וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא'. 
"רובו של היישוב כרגע 'שחורים' הם. אלה היהודים שלנו ושל הקב"ה, ואלה יקבעו את דמות היישוב בארץ בשנים הבאות. אם ילד אשכנזי מבית דתי לא ילמד בישיבה זו או אחרת – הוריו ידאגו לו, אבל ילד תימני או מרוקאי שבית הוריו מתקשה לחנכו כי סמכות האב נהרסה בארץ – אם לא יתחנך בישיבה הוא ילך לאיבוד מבחינה רוחנית ודתית. 
"אם מנהל ישיבה דואג לישיבה שלו אך ורק כאל מוסד ששמו צריך ללכת לפניו ואינו מכוון לשם שמיים – יש מעט מאוד סיכויים שיתקיים. 'מוסד', ובעיקר 'ישיבה', נוצר בשביל תלמידים – ולא תלמידים בשביל ה'מוסד'. 
"יהי רצון שתמצא בעוד מועד את הדרך הנכונה להרבות תורה ויראת שמיים בקרב כל ילדי ישראל – 'שחורים' ו'לבנים', כישרוניים ודלי כישרון, ואז בע"ה יהיה המוסד באמת לתפארת וסופו בעז"ה גם להתקיים. וזאת הברכה והתקווה, רחל נריה"
שיעור מאלף – כאז כן עתה!

שני כרכים עבים של "כל אגדות ישראל" לילדים (טרום עידן "כה עשו חכמינו") זכו למקום של כבוד על מדף הספרים בחדרנו. עולם האגדה חביב היה על אבא ואימא, הרב והרבנית נריה זצ"ל, ודומה שחיבתם דבקה גם בנו. עטיפתם השחוקה של ספרים אלה העידה על העניין שגילינו בהם, ו"תולעי הספרים" שבינינו ידעו כמעט על פה רבים מסיפורי האגדות. כך התוודענו גם לאגדות החורבן, שהתאימו במיוחד לימי בין המצרים ולתשעה באב. אגדות אלה ולִקחן למד אבא עם החבר'ה בישיבה אחרי תפילה ואמירת קינות (בשנים הראשונות הסתיימה שנת הלימודים בתשעה באב). לימים, כשנחשף היישוב בארץ למוראות השואה, ובני נוער פליטים "משם" נקלטו כתלמידים בישיבה, צירף אבא לעיצומו של צום גם עיון בחומרי השעה ואף הוסיף קינה עדכנית מפרי עטו (מקוצר): 

מנחם-אב תש"ז

בליל זה קודר, נשרף בית מקדשנו, 

נישא קינה ונהי על קברות חללינו

על זקן ונער, טף וגם עולל,

אשר אויב אכזר טרף ולא חמל.

– – – 

דומם נשב לארץ מדוכאי יגון

רק נר קטן יאיר חשכת עיצבון,

יראה א-ל ממרום, ירחם עם סגולה

ועל ציון יאיר באור שחר גאולה. 

שינוי בלוח החופשות בישיבה אִפשר לאבא להתנתק בימי בין המצרים מעיסוקיו הרגילים ומשגרת יומו ולהרחיק למירון, לשקוע בתלמודו ולהתמסר לכתביו ליד ציונו של רשב"י (ראו "במרומי מירון", גילוי דעת לפרשת פינחס). נופש רוחני זה לא הסתיים לפני ה' באב, יום פטירת האר"י הקדוש, שבו הקפיד להגיע לצפת למקווה של האר"י למרות המדרגות הלא נוחות במדרון התלול ומי המקווה הקרים ("בהושענא רבה ליוויתי את הרב נריה למקווה ברחוב שונֵי הלכות ברובע היהודי", סיפר מוטי, תלמיד ישיבת הכותל. "הערתי שהמים שם קרים מאוד, והרב הגיב בפשטות: 'אם טבלתי במקווה של האר"י הקדוש, אני יכול גם כאן'"). לקראת תשעה באב נוהג היה לעלות לירושלים, וממרומי הר ציון צפה אל מקום הקודש והמקדש. 

אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור העיר העתיקה רחב הלב, ובכל שנה ביום צום החמישי היה אבא בירושלים שבין לחומות. בערב התפלל בישיבת הכותל, ובבוקר אצל הכותל. במתפללי מניין מִנחה הקבוע היו שבאו במיוחד לשמוע את תפילתו. "זה חדר לי לתוך הכליות", ציין אחד מהם. אחרי התפילה לימד שיעור בענייני החורבן. 

כשנישאתי לבן ישיבת הכותל זצ"ל עברנו לגור בבתי מחסה בעיר העתיקה. מבנה משופץ מרשים אִכלס את ישיבת הכותל, וחדריו בקומה העליונה הוכשרו למגורי אברכים. זכות גדולה עמדה לנו להיות אכסניה ביתית לאבא בבואו לתשעה באב לרובע היהודי. בסעודה המפסקת נאמרו דברים שהזמן גרמם, אך אודה (ואולי קצת אבוש) שרושם חזק נותר בי דווקא מהרגעים שאחרי הסעודה. אבא, שכבר לא נמנה אז עם הצעירים, התיישב על הרצפה ממש, וכנהוג אכל ביצה עם אפר. בלא אומר כולו אמר אבלות. כובד הראש, המבע הרציני והמראה היגוני צרבו בי עצב חורבן שלא ימוש מזיכרוני.  

בעיצומם של ימי קיץ (לפני 89 שנים) עלה לארץ ישראל אבא, הרב משה צבי נריה זצ"ל. מעטים מאוד קיבלו באותן שנים היתר יציאה מרוסיה הסובייטית, ואבא זכה להיות ביחידי סגולה אלה. בתודעה של נס גלוי, אחרי 17 שנות חנק רוחני, עשה הצעיר דרכו ארצה באונייה נושנה של צי הסוחר הרוסי. 

העיניים היו נשואות למרחבים. המסע הממושך בלב ים הציף תחושות ועורר מחשבות, וביומן כיס קטן כתב רשמיו (בעברית). ככל שהתקרב לארץ סער הלב וגאו הרגשות: "מחר נשוב אל ארצנו! אלפיים שנה מחכים אנו למחר זה, והננו המאושרים שזכינו לו. רוח חדשה עברה עלי – רוח של חיים, של תחיית עם גולה שאי אפשר להרגישה בגולה. מרגיש אני שינוי בכול. השמש מזהירה בזוהר המשעשע את הנפש, המלטפה בחיבה ואהבה מסותרה. גלי הים רוקדים סביבות האונייה והיא מחקה את הגלים – מתרוממת ויורדת. הכול נראה בעיניי כעין הרמוניה של שמחה, חדווה מלאה אצילות וקדושה, הוד ויופי, זוהר עליון. הכול נתמלא רינת חיים ושמחת ארץ הקודש, מאיר באור צח. ויהי אור. נסו צללי החושך. מחשבות הזעם הרצוצות השבורות אינן כלל. אור וחושך היו משמשים בערבוביה קודם בריאת העולם, ולי נברא עולם חדש ששם ישרור רק אור שאני צופה בו מראש עולמי ועד סופו. 

"יום ד' בבוקר. הלילה האחרון של הגלות. כל הגלות היא לילה אחד ארוך, ועכשיו כבר זורחת לנו השמש. אתפלל על הסיפון. מרחוק נראית הארץ לבנה. חול וחול. אני עומד בראש האונייה, מביט ומתקרב לארץ. השמש פורשת לפני מרגליות נוצצות על הים. אינני חפץ לעזוב את מקומי ואני שר שירים. העיר נראית… בניינים יפים בנויים מחדש. מתקרבים אנחנו, מתקרבים". 

במכתב לבני המשפחה תיאר אבא את התרוממות הרוח למראה חופי הארץ הקרבים: "משה, משה! מהר-מהר! רואים כבר! כל כך חפצתי להיות הראשון, לראות את הנקודה הראשונה. קידמוני אחרים. לא זכיתי. אני ממהר לעלות על הסיפון. שם בקצה האופק לבן… כמה זה נחמד. כמה יפה היא ארץ ישראל שלנו. שוכנת לה מעבר ימים וחוט של צניעות משוך עליה. הלב מרטט, פוחד במקצת. ישנה הרגשה שהנך בלתי ראוי לכך. הרגשה של זרות לגבי הקודש. 'והזר הקרב יומת'. 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו'. הנה רואים כבר בעין פשוטה. נראות כבר נקודות שחורות. תל אביב. דמעות עומדות בעיניים. עומדים אנחנו על הסיפון ושותקים שתיקה כבדה. כמה גדולה הייתה אותה שתיקה". 

נמל יפו היה נמל בית – חוף מבטחים לפליט המגיע אל חירותו ומקומו. בעת שדרכה רגלו על אדמת ארץ ישראל זכה לקבלת פנים ציונית נלבבת. כ' בתמוז היה יום פטירתו של הרצל, ולכבוד חוזה המדינה הסתובבו ילדי ישראל ובידם קופות כחולות של "קרן קיימת לישראל" והתרימו עוברים ושבים. כל תורם קיבל סמל שדיוקן המנהיג הציוני חקוק בו. כה גאה היה אבא להלך ברחובה של עיר עברית כשאת דש בגדו מעטר סמל ציוני מובהק כל כך. חזק והתחזק! 

כך סיפרה הנכדה גילת לתלמידותיה בסיור בבית: "'נוסעים לסבא וסבתא' פירושו באים לכאן, לבית שכל הזמן היה פתוח, גם למשפחה וגם להמון-המון אנשים. יש פה הרבה ספרים – מה שאתן רואות הוא רק חלק – כל פינה בבית הייתה מלאה בספרים. סבא שלי היה קשור ללימוד תורה בצורה כזאת שהרגיש ממש כמו שתינוק יונק, וברור שלא יכול לחיות בלי לינוק. ככה היה בשבילו לימוד התורה. זה לא היה מהראש, 'חשוב ללמוד תורה', זה באמת היה משהו מאוד פנימי, זה המעיין שהוא שאב ממנו, זה מה שנתן רוח, כוח ועוצמה לחיים הגדולים שהוא חי. "סבתא רחל הייתה בחורה מאוד חכמה ומוכשרת. היא למדה באוניברסיטה בימים שזה היה משהו ממש לא רגיל לבנות דתיות. היה לה הרבה משל עצמה. כשנפגשה עם סבא שלי והם החליטו לבנות בית ביחד היא ראתה לפניה אדם שחולם בגדול. היה לה ברור שהיא מתמסרת למימוש החלומות שלו, כפי שאמר: 'גדולים החולמים חלומות גדולים, הופכים החלומות למציאות'. 

"מקובל היה בתקופה ההיא, בדור הצעיר, שאתה יכול להיות חלוץ, ציוני, קיבוצניק, או בחור ישיבה שלומד תורה ומנותק מבניין הארץ. 'תורה – מה זה רלוונטי פה בארץ?' אלו היו שתי האפשרויות. סבא ראה בחזונו שאפשר ליצור כאן ציבור ציוני-דתי, ציבור שמבין שאנחנו יונקים מהתורה הזאת ומתוכה אנחנו יוצאים לפעול ולעשות בישיבות ובהתיישבות, בביטחון, באקדמיה ובכל התחומים הנצרכים לחיי עם במדינתו. זה היה החלום הגדול שלו בזמן שעדיין לא היה דבר כזה. וסבתא שלי החליטה שהיא הולכת איתו לגמרי.

"הבית הפשוט והקטן הזה – שגדלו בו שמונה ילדים – נראה עכשיו יותר מרווח ומטופח ממה שהיה באמת. אין ספות בבית. יש רק חדר אוכל וחדר לימוד, החדר של סבא וסבתא וחדר הילדים. החדר הגדול היה חדר הלימוד. זה מרכז הבית, המקום שנותן את הכוח. 

"בבית הזה היה ברור שהחיים יקרים ושיש לנו תפקיד. מתי הספיקו סבא וסבתא לחיות את החיים של עצמם? זה לא היה. לא היה דבר כזה החיים של עצמם. החיים שלהם היו הנתינה והעשייה למען הכלל. היינו באים לפה לבקר אבל בעיקר להתחבר לאיזה מטען שמזכיר מהם החיים באמת. 

"יהי רצון שנשכיל לקחת את הדבר היקר הזה שקיבלנו – החיים – עם הייעוד האישי שלנו, שכל אחד מגלה ולומד על חייו שלו, וללכת עליו באמת. לחלום בגדול ולהגשים".   

קשר מיוחד היה לאבינו, הרב משה צבי נריה זצ"ל, עם רבי שמעון בר יוחאי ועם הציון שלו במירון. חוק ולא יעבור, לפחות שלוש פעמים בשנה עלה אבא למירון: בז' באדר, בל"ג בעומר ובשלושת השבועות.

בימי בין המצרים נפש אבא במירון. ומה היה בשבילו הנופש? ניתוק מרצון מהמולת החדשות ומצורכי הציבור למען לימוד תורה וכתיבה מתוך ריכוז, בהירות, צלילות דעת והתרוממות רוח. 

ה'צימר' שלו היה חדר מספר 1 בפנימיית הישיבה התיכונית, שהיו בו מיטת סוכנות פשוטה מברזל ושולחן וכיסא ומנורה. למאכלו הסתפק בלחם טבול בשמן זית ובפירות העונה שבהם כיבדו אותו תלמידיו וידידיו מהמושב. מייסדי מירון – משחררי הגליל מהפלוגה הדתית בחטיבה 7 – זכרו לו את היוזמה, העידוד והחיזוק שקיבלו ממנו להקמת היישוב. בציון רשב"י מצא אבא מניינים לתפילות בין חסידי ברסלב או קרלין, והייתה לו חיבה מיוחדת לסגנון תפילותיהם. אחד החסידים נשמע שואל את רעהו: "הוא משלנו?" והתשובה הייתה: "איר איז א נשמה כללית". הוא נשמה כללית…

מנופשים אלו יצא אבא עם דברי תורה ערוכים להוצאה בחוברות, מצוינים בעומק ובהיקף, בסוגיות תורניות שהעסיקו אותו.

כילדים לא התמרמרנו על חופשה זו. נראה שקלטנו את רוממות המקום ואולי גם הבנו שאבא מתרומם שם לגבהים שמקומנו בשפלה לא אִפשר.

לימים, כשגדלנו, הצטרפנו גם אנחנו כמשפחה לעלייה למירון. אימא סייעה לאבא – כדרכה – להוציא לאור את דברי תורתו, תחילה במכונת הכתיבה הידנית, ובשנים שאחר כך באמצעות המחשב. את פירות יום לימודו – כתבי יד עמוסים בתיקונים והערות, חיתוכים והדבקות – היא הדפיסה וחזרה והדפיסה עד שהיו יוצאים הדברים מסודרים ומאירי עיניים. אגב כך דאגה כמובן גם לתזונתו הבריאה של אבא.

מעשה שהיה, שחזר אבא משליחות בארץ נוכרייה. בבית המתינו לבואו, ובאותם ימים נטולי טלפון ואמצעי תקשורת זמינים כל שידענו היה מועד שובו לארץ. היום חלף, אבא לא הגיע, ועלתה הדאגה לשלומו. כשהגיע סוף-סוף התברר כי נסע משדה התעופה בלוד היישר למירון, לציון רשב"י, כדי להיטהר מטומאת ארץ העמים.

איש הסוד הרב אשר פרוינד זצ"ל גילה את אוזנו של אבא שנשמתו היא ניצוץ מנשמת אחד התנאים, אך לא גילה לו מיהו. קרובה לליבי ההשערה שהתנא הוא רבי שמעון בר יוחאי, הן בשל נקודות דמיון בעומק הדמויות הן בשל קרבת הנפש שראינו אצל אבא ביחס לציון קברו במירון. זכותם תעמוד לנו.  

בראשית שנות המדינה שכנה סמוך לכפר הרואה מעברת האוהלים אליכין, שהתגוררו בה עולים מתימן. בחורף קרסו האוהלים. אבא ואימא הזמינו לביתם הקט משפחת עולים בת חמש נפשות, והיא נשארה איתם כשלושה חדשים.

מצוקתם של עולים אלה נגעה לליבה של אימא והביאה אותה להקים קופת צדקה. 'מאגר התורמים' היה אנשי הכפר, ויכולת העזרה שלהם הייתה מצומצמת. דבר זה לא מנע מאימא לעבור בין בתי הכפר ולבקש מהמשפחות התחייבות ל'הוראת קבע' אחת לחודשיים, ואפילו בסכום מינימלי. המשפחות אכן נענו לבקשתה, הממעיט בסכום של 25 אגורות, והמרבה בסכום של 2 לירות. כל תרומה התקבלה בתודה ובשמחה. כמו כן ביקשה אימא מהתושבים שגם את התרומות שנידבו בחגים באמירת 'יזכור' לעילוי נשמות בני משפחותיהם ייתנו לקופת הצדקה שלה. לצורך זה הדפיסה כרטיסיות שבפינותיהן הודפסו סכומי כסף שונים, הניחה אותם במקומותיהם בבית הכנסת, וכל אחד יכול לקפל את פינת הכרטיסייה לפי הסכום שהתאים לו. 

את התרומות האלה הוסיפה אימא להוראת הקבע, ואחת לחודשיים עברה מבית לבית לאסוף את כספי הצדקה. כשגדלנו עברה משימה זו לידינו, הילדים, וב"ה זכינו להתקבל בכל בית בשמחה ובמאור פנים. בערוב ימיה, למרות הקושי הפיזי, עברה אימא בעצמה מבית לבית לאסוף תרומות באומרה "כשבאים ילדים נותנים להם סכום קטן, וכשאני באה התרומה גדולה יותר".

בכסף זה קנתה אימא מצרכים להעשרת סל המזון של המשפחות. זכור לי במיוחד איך בכל שבוע היו נערמות בביתנו שלוש ערמות גבוהות של תבניות ביצים, ונשים ונערות מצוידות בכדי חלב ריקים באו לקחת את הביצים בזהירות, בתקווה שלא יישברו בדרך הארוכה מהכפר לאליכין. 

כמה ימים לפני פסח, בשיא ההכנות לחג, עזבה אימא את כל ענייניה ועסקה בהכנות לחלוקת קמחא דפסחא. מרפסת סגורה התמלאה בחבילות מצות, קמח מצה, יין, מרגרינה ושמן. המשפחות באו החל משעות הבוקר המוקדמות וקיבלו את המצרכים המיועדים להן לפי גודל המשפחה ועומק המצוקה. 

במעברים בין הקיץ לחורף היה חדר הילדים שלנו מתמלא בשקים גבוהים מלאים בבגדים ששלחה מחלקת הרווחה של עמק חפר. בזו אחר זו באו המשפחות לבדוק את תכולת השקים ולקחת את הבגדים המתאימים להן, משאירות ערמות בגדים הממלאים את החדר באי-סדר.

במהלך השנים הגיעו אל אימא אנשים במצוקה מכל הארץ. אימא עשתה כל שביכולתה וגייסה תרומות מאנשי חסד בארץ ובחו"ל, וכך נוספו למעגל הנתמכים על ידה מאות משפחות. אימא הפסיקה את פעילותה בקופת הצדקה רק כאשר ידעה שיש מי שממשיך מפעל זה ושהבקשות לתמיכה יזכו למענה הולם. 

פעילויות החסד של אימא ותרומתה לחברה בישראל זיכו אותה ב'אות הנשיא למתנדב'.  

אווירה מחותנת של ל"ג בעומר הקרֵב עוררה בי רִשמֵי זוגיות של הוריי, הרב והרבנית נריה זצ"ל (על מסעם בדרך לחופה ראו: 'איזה זוג נחמד', גילוי דעת לפרשת חיי שרה). נראה שמאזן ה'יחד' שלהם מעורר השראה גם מעבר למעגל המשפחתי.
במסיבת יובל השבעים שערכו לכבודו אמר אבא בדבריו:
"חייבים תודה לקב"ה על מתנת אורך החיים, אך יש דברים שמאריכים חייו של אדם, ואחת המתנות הגדולות היא מתנת ה'עזר כנגדו' – בעלת הבית שתחי'. ב"ה כולם יודעים על חלקה בכל המעשים. אני מרגיש את זה יום-יום בעידוד, בתשומת לב, בעצה ובתבונה. שותפות והבנה הדדית היו לאורך כל הדרך. "בשבת שעברה אמרתי לזוג הצעיר שהיה אצלנו שקרה לי נס: הבת של ר' חיים גיטלסון ז"ל, שהייתה במהותה מיועדת לאחד מחבריו של אחיה מישיבת חברון – זכיתי אני בה. ר' חצק'ל ראש הישיבה נזף בבחורים ואמר להם 'איפה הייתם?!' זה היה מזלי. האתחלתא של ישיבת בני עקיבא לא הבטיחה חיי נוחות. הבת שבאה מבית מסודר הייתה מוכנה ללכת לכפר הרואה לחיי דלות. זה אחד הנסים שרואים בהם את יד ההשגחה. אלמלא עזרתה הנאמנה לא יכולתי להגיע עד הלום בחומר וברוח, ואני עוד זקוק לעזרתה. יהי רצון שייתן לה הקב"ה כוח להמשיך במעשיה הטובים".

שנים אחדות אחר הסתלקותו של אבא חלקה עימנו אימא את תחושותיה:
"בהיותי בת 18 הלכתי ב'שערי חסד' בירושלים, ופגשתי אישה זקנה שסחבה חבילה גדולה. עזרתי לה להביא את החבילה לביתה, והיא בירכה אותי: 'שתזכי לזיווג הגון'. רחוקה הייתי מלחשוב על זיווג, והייתה זו פעם ראשונה ששמעתי ברכה כזאת. חייכתי לעצמי. אולם מאז שהתבגרתי הבינותי שזאת הברכה החשובה ביותר שראוי לברך. הבנתי ש'זיווג הגון' הוא היסוד לשלוות נפש המאפשרת לאדם לחיות את חייו ללא תסכולים, לפתח את כישוריו, לזרום עם החיים ולמלא את חובתו בעולמו. אולי אגדיר זאת כמילוי 'בטריות בסיסיות' של האדם שבזכותן אפשר להמשיך לבנות את הבניין.
"תודה מיוחדת לקב"ה על מתנה זו של 'זיווג הגון' – הנישואין עם אבא זצ"ל, שאִפשרו לנו לחיות את חיינו מתוך כבוד הדדי, הערכה הדדית ושיתוף מלא בבניין הבית שלנו. אין זאת אומרת שלא היו לפעמים חילוקי דעות, אולם דנו עליהם מתוך גישה עניינית. כשראיתי שעניינים מסוימים חשובים לאבא מאוד, לא היה קשה לי לוותר על דעתי למענו.
"תודה נוספת לקב"ה שנתן לי כוחות נפש וגוף לעמוד במשימה של נשיאת עול הבית והילדים לבד, כדי שאבא יוכל למלא את התפקיד שהקב"ה הטיל עליו – העבודה החינוכית של בניין תורה בארץ ישראל. מתוך הכרה בחשיבות העניין השתדלתי לשחרר אותו מהדברים ה'קטנים' שהנהלת בית וגידול ילדים מחייבים, ולקחתי את הקושי על עצמי. הרגשתי שעל ידי הקְרבה זו שלי אני נהיית שותפה לעניין הגדול שעוסק בו".
נזכה גם אנו לעשייה ברוכה מתוך שותפות אמת!