01
בשבוע שעבר התחוללה דרמה תקשורתית קטנה, בחסות משטרת ישראל, שסיפקה הצצה אל אחד הנושאים הרגישים במדינה.
לקראת יום האלימות נגד נשים, המצוין מידי שנה, פרסמה משטרת ישראל נתונים על אלימות במשפחה. בדרך כלל נתונים כאלה לא מעוררים ענין מיוחד, אלא שהפעם המספרים הדהימו את כלי התקשורת. לפי הנתונים התמוהים שפורסמו, במהלך שנת 2020 אירעו פי 11 מקרי אלימות של נשים כנגד גברים, מאלימות גברית נגד נשים. מוזר.
כמובן הסיפור תפס כותרות וכלי תקשורת מכובדים אירחו פרשנים לנסות להסביר את התופעה בשינוי הדרמטי. אלא שלאחר יום שידורים שלם, הוציאה המשטרה הבהרה. לאחר פניית הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, הודיעה המשטרה כי חלה "טעות סופר" והנתונים אכן הפוכים. השוטר שפרסם את הנתונים התבלבל בין נתוני הנשים והגברים והפך את היוצרות.
02
עכשיו לכאורה עולם כמנהגו נוהג. אלא שהדרמה התקשורתית הקטנה הזו היא הזדמנות מצוינת לדבר על הפיל שבחדר. השאלה הגדולה היא לא כמה מקרי אלימות פיזית מתרחשים מצד אחד של המגדר כלפי המין השני. אלא מהי אלימות. או איזו התנהגות בחר המחוקק להגדיר כאלימה.
יש הרבה היבטים לאלימות בין בני זוג גרושים, ואפילו בין בני זוג שיחסיהם עלו על סרטון. נכון שאלימות פיזית חמורה מאד, אין סליחה לגבר שמרים יד על אישה. כל אישה.
אבל יש לאלימות עוד היבטים רבים, שלמרבה הצער לא נכללים בנתונים הרשמיים. קחו למשל את הנושא המורכב של ניכור הורי, שלמרבה הצער קיים בצורה משמעותית דווקא מצד אימהות מנכרות כלפי אבות גרושים; או תלונות שווא; או טרור כלכלי שיכול לפגוע במקורות פרנסה וביכולת של אנשים לחיים מסודרים. והרשימה עוד ארוכה.
03
הנושא של אלימות בין גברים לנשים חייב לעבור שינוי מערכות דרמטי. למרבה הצער זוגות רבים שמפרקים את התא המשפחתי מגיעים אל סף אלימות וכל אחד מהצדדים בטוח שאם יכניע את הצד השני יזכה באהבת הילדים, או סתם בכסף שמונח בין הצדדים. לא פעם גם האגו משחק תפקיד מרכזי, כשאחד מהצדדים מנסה להשפיל את בן או בת הזוג, כדי להוכיח שידו על העליונה.
מי שמשלמים את המחיר הם כמובן הילדים. אבל בתי המשפט ובתי הדין בישראל מֻוּנַעִים מאג’נדות, שבמקום לראות את טובת הילדים מנסות לחנך את אחד הצדדים.
הסיפור של אבות גרושים בישראל הפך כבר מזמן לפארסה. מבחינת בתי המשפט תמיד האישה צודקת, מסכנה וקורבנית והגבר תמיד אלים, מסוכן ובעייתי. כך העבירו בתי המשפט לידי נשים גרושות את הכח לפגוע באב גרוש, גם מבלי להרים יד אחת. תלונות שווא, ניכור הורי, פגיעה כלכלית, מעצרים על אי תשלום מזונות, אלה כלים קשים מאד שאינם נופלים מאלימות פיזית. ולמרבה הצער הם מופנים בדרך כלל כלפי גברים.
ועוד לא דיברנו על סיפור המזונות הגבוהים, לפעמים גבוהים מידי בצורה לא פרופורציונלית, כשבמקרים רבים האישה עובדת בעבודה מכניסה ובנוסף מקבלת את תשלום המזונות מהגרוש, גם אם אין ביכולתו לכלכל אפילו את עצמו. איך אמר לי פעם חבר גרוש “כל שקל אני חוסך לתשלום מזונות, ואז כשהבת שלי מגיעה אלי יום אחד בשבוע אין לי כסף לקנות לה אפילו גלידה. אז אמא קונה לה הכל ואבא אף פעם לא. איך היא תאהב אותי”?
אז אחרי שדיברנו על התקלה המשטרתית החמורה ועל האלימות הנוראית של גברים כלפי נשים, שבהחלט צריכה להיפסק ולהיות מטופלת במלא חומרה – בלי מרכאות ובלי גימגום – כדאי לדבר גם על מה שלא נמצא בדו”ח. ולפעמים הוא חמור לא פחות.

ביום שני השבוע השמש שוב זרחה על הרי בנימין. באוויר עוד הורגש ניחוח הגשם, ששטף את הגבעות בסוף השבוע שלפני. עכשיו השמש מאירה ונערות צעירות שוב עומדות בטרמפיאדות, מחכות לבוא האוטובוס או הרכב הגואל.
אנחנו נכנסים לישוב מגרון וחוצים אותו בנסיעה כלפי מעלה. הישוב הזמני נבנה בבניה טרומית של קרוואנים, בהם מתגוררים עדיין רוב המשפחות שפונו ממגרון בצו בג”צ ב-2012. רק במעלה הישוב נראים בתי הקבע החדשים, שבונות המשפחות בעמל רב. בינתיים הישוב החדש נראה כמו אתר בניה, מזכיר עד כמה קשה להקים ישוב בארץ ישראל. בג”צ נלחם על הריסת הישוב מאז הוקם בשנת 99. בסוף הוא נהרס והישוב החדש הוקם כ-10 קילומטרים מהישוב המקורי. אגב, המבנים ההרוסים עומדים עדיין במקום, עדות אילמת לאיוולת. איש לא נהנה מהרוע.
בסיום הכביש המתפתל אנחנו נתקלים בשער צהוב, שחוסם את הכביש שפעם היה הדרך למגרון. השער נפתח עבורנו ואחרי 500 מטר של נסיעה בכביש מעוקל אנחנו פונים ימינה לדרך כורכר. רק שלט עץ רעוע מקדם את פנינו וקולות של עיזים צוהלות. ברוכים הבאים לרמת מגרון.
לפני שבוע עלו לכאן כלי הנדסה כבדים והרסו את בתי שתי המשפחות שמתגוררות בגבעה. גם את דיר העיזים הם החריבו עד היסוד. אחרי שהטרקטורים עזבו נשארו במקום שתי משפחות שבורות, שבתיהן נהרסו. אבל הן לא התיישבו לבכות, אלא לבנות.
02
על הגבעה הזו החליט להקים את ביתו אלישע ירד, דמות מוכרת בקבוצה שמכונה “נוער הגבעות” (וגם כותב טור בגילוי דעת בזמן האחרון). הוא גייס כספים, אסף סביבו מספר צעירים שיוכלו לסייע במרעה הצאן, וכשכל התוכניות הושלמו הוא עלה לקרקע עם אשתו נעה וביתו התינוקת.
הגבעה שעליה הוקמה ההתיישבות החדשה נבחרה בקפידה. לא סתם גבעת טרשים בבנימין, אלא נקודה אסטרטגית במיוחד, שמחברת את מגרון החדשה עם צידו השני של ההר, החולש על כביש 60.
המחשבה של הקמת הישוב מגרון בשנת 99 על הגבעה הזו דווקא הייתה מניעת רצף טריטוריאלי, מול ההתפשטות הפלסטינית באזור. אבל לא רק, אלא גם שמירה ביטחונית על הכביש הראשי של בנימין, בו נוסעים אלפי יהודים מידי יום.
מכאן רואים גם ביום ערפילי במיוחד את ה”אמבטיה”, אותה נקודה בכביש 60 שזכתה לשם המקורי, על שם הבקעה שהיא חוצה. בעבר הייתה זו נקודה חשופה לפעילות טרור רצחנית. עד שמגרון הוקם וקבע עליה יתד. מאז שהיהודים במקום המחבלים לא יכולים לירות מהגבעה אל הרכבים שבכביש.
אני שואל את הנערים שעסוקים כעת בבניית הבתים החדשים מהיכן הם. “אנחנו ישל”צניקים”, הם מפתיעים אותי ומספרים כי נמצאים כעת בגבעה באישור הישיבה, לאחר שביקשו לצאת ליומיים. “אנחנו תלמידים רציניים בישיבה, נמצאים כאן רק כדי לסיים את בניית הבתים ולעזור בשמירות”, הם מסבירים לי בגאווה לא מבוטלת. מסתבר שבעשור האחרון חל שינוי מעניין בפרופיל של “נערי הגבעות”. רובם כבר אינו נוער שוליים שנשר מישיבות, אלא תלמידים מצטיינים מישיבות מוכרות כמו למשל הישיבה לצעירים של מרכז הרב.
03
הדחיפות לבניית הבתים ברורה. תכף החורף יתחיל ואם הבתים לא יושלמו עד פרוץ סופה הקרובה יהיה קשה להשלים את הבנייה. בסוף השבוע הם עבדו שם תחת גשם שוטף ורוחות, אבל לא נחו לרגע. בכל זאת גשמי הסתיו עדיפים על סערות החורף של בנימין, שלאחר שיפציעו לא בטוח בכלל שיהיה אפשר לצאת החוצה, בטח לא לבנות בית על צלע ההר. עכשיו הם בתחרות עם רוחות החורף מי יגיע ראשון לקו הגמר.
אז מה הלאה? אלישע לא מתייאש. מבחינתו הפינוי וההרס רק מחזקים אצלו את ההבנה כמה חשוב המיקום שבו בחר להקים את הגבעה. “זו הנקודה הכי אסטרטגית באזור”, הוא מסביר לי ומצביע מצד אחד על ההר שממול, ממנו נראים בתי הישוב כוכב יעקב, ומהצד השני הכפרים הפלסטיניים מוכמס, בורקא ודיר דבוואן, שממשיכים להתפשט על כל גבעות האזור. את הבתים הלא חוקיים שלהם משום מה אף אחד לא מגיע להחריב.

01
מי שעוקב אחרי הרשתות החברתיות מאז הקמת הממשלה, לא יכול לפספס את האירוע של התנגחות ראש בראש בין סרוגים רבים לקבוצות הליכודניקים. האחרונים מאשימים את הסרוגים בכך שלא עשו מספיק כדי ללחוץ על בנט וחבריו להימנע מממשלת שמאל-ערבים והפלת נתניהו; הם יוצאים בשצף קצף על כל המגזר הדתי לאומי, כאילו היה שותף בפשע הקמת הממשלה, כאילו אם ראש הממשלה הזו סרוג כל המגזר תומך בה.
מהצד השני קבוצת צייצנים סרוגה התחילה דווקא ליהנות מהמופע. כך הפכה ההתנגחות הזו מוויכוח ענייני בתוך מחנה הימין, לאירוע עם פוטנציאל נפיץ, שעשוי למוטט את המחנה דווקא כעת.
הדיצבלים האלה הגיעו לטונים גבוהים בשבועות האחרונים, לאחר הפגנת הימין בכיכר הבימה בתל אביב נגד העברת התקציב. הליכודניקים שעמדו מאחורי ההפגנה טענו כי התאכזבו מהכיפות הסרוגות, שלא נראו בהמוניהם בכיכר. אבל לפעמים היה נראה שחלקם דווקא שמחו על ההזדמנות, כדי להוכיח לעצמם שהנה ההוכחה שהסרוגים לא איתנו.
02
המתח בין שני החלקים שמרכיבים את המחנה הלאומי לא נולד היום. הוא הגיע לשיאו ערב הגירוש מגוש קטיף, כשרוב הליכודניקים ישבו בבית, בזמן שהסרוגים נאבקו על ביתם. גם רוב הח"כים של הליכוד ושרי המפלגה הצביעו בעד התוכנית, מלבד 12 "המורדים" ששמרו אמונים לדרך הרוויזיוניסטית. ביניהם נמנו אגב גדעון סער, רובי ריבלין, משה כחלון, יולי אדלשטיין וגם איוב קרא.
אמנם במשאל מתפקדי הליכוד המתנחלים הצליחו להביא לרוב נגד התוכנית, אבל זה לא שינה את העובדה שבשורה התחתונה הליכודניקים כמגזר ישבו בבית בזמן הגירוש; אולי צפו בטלוויזיה ובכו, אבל לא היו שם בצמתים ובכיכרות כש"המתנחלים" יצאו להפגין על מפעל חייהם שנחרב.
התמוה העצובה כזכור הייתה המניע למפעל הגרעינים התורניים, שצמח מתוך הבנה שבסוף, ברגע האמת עם ישראל לא היה איתנו. בפריפריה שלחו חיבוק חם למתיישבים, אבל נתנו להם להיאבק לבד.
03
מי שהיה שם בצד ההוא, שהרגיש נרמס ונרדף, מבין את תחושת ההשפלה והכאב. לכן אפשר להבין מה הרגישו מאות אלפי מצביעי ליכוד, כשדניאלה וויס מראשי המתיישבים ערכה מסיבת עיתונאים לאחר קבלת "פשרת אביתר", בה תקפה דווקא את הממשלה הקודמת, זו שאפשרה לה להקים את הישוב תחת עינה הפקוחה. ווייס חיבקה את ממשלת בנט-רע"מ וביטאה באותה הזדמנות בוז כלפי ראש הממשלה היוצא נתניהו, שרבבות ממצביעי הליכוד מרגישים שההשפלה שספג עם הפלתו על ידי אנשים מתוך המחנה הלאומי, מכוונת גם אליהם.
זו הייתה הקריאה לפתיחה מחודשת של הפצע הישן, שמסתבר שטרם הגליד.
04
אבל חצי השנה האחרונה הוכיחה שהסרוגים מתעבים את הממשלה הזו לא פחות ואולי אף יותר ממצביעי הליכוד בעיירות הפיתוח. כזכור כל סקר מראה שדווקא סמוטריץ ובן-גביר שהלכו לאופוזיציה יחד עם הגוש האמוני, הם אלה שזוכים בפופולריות אדירה בציבור הסרוג, בזמן שראש הממשלה הראשון עם כיפה לא עובר את אחוז החסימה.
גם רבני המגזר הביעו את דעתם בצורה החריפה ביותר נגד הממשלה, ודווקא הבעת התמיכה הרבנית הדלה ברפורמות של השר כהנא, שפורסמה בשבוע שעבר על ידי מספר רבנים, מוכיחה עד כמה אין לממשלה תמיכה בציבור הדתי לאומי. כשעל מודעת תמיכה בשר דתות סרוג חתומים מספר רבנים אנונימיים, חלקם בקושי מכהנים כרבני בתי כנסת, ומהצד השני כל בכירי הרבנים יצאו בקריאה נגד הרפורמות, לא צריכים להסביר מה האמירה הרבנית של הציבור הסרוג.
המחנה הלאומי עובר בתקופה הזו תהליך התגברות והתחברות ואסור שרעשי הרקע יפגעו במובן מאליו. לכן הדבר הנכון כעת הוא לחבר כוחות. במקום להתנצח ולהתנגח, לשלב ידיים, כדי שהממשלה הנוכחית תיפול ובעזרת השם תקום כאן ממשלה ימנית ובעיקר יהודית.

01
ביום שישי האחרון, ראש חודש כסלו, שוב רחבת הכותל הייתה מלאה עד אפס מקום. אבל הפעם היא לא התמלאה ביהודים שבאו לשפוך את ליבם מול המקום הקדוש לעם היהודי, אלא ביהודים שהגיעו למנוע בגופם את חילול שריד בית מקדשנו. במקום כיפות לבנות ומטפחות שעוטפות נשים עם עיניים דומעות ולב מבקש, התמלאה הרחבה בתגרות ידיים, כעס וצעקות. בהחלט לא מראות שאמורים לראות במקום הקדוש ביותר בעולם. אך למרבה הצער המראות האלה חוזרים על עצמם מידי חודש. בריטואל קבוע כבר לא מעט שנים, מאז שנת 2013.
למי שלא מכירים את הסוגיה אז בואו נפרק:
התנועה הרפורמית לא הכירה כמעט מאז היווסדה בתפילה לחזרת עם ישראל לציון וירושלים. כבר לפני 100 שנים מחקו הרפורמים מהסידורים שלהם את התפילה לציון והחליטו כי בעולם מודרני אין צורך להתפלל “ וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים״. התפיסה הרפורמית אף גורסת כי בית מקדש היה למעשה מקדש ככל המקדשות של העמים הפרמיטיביים ולכן אין אף שאיפה לשוב ולחדש את עבודת המקדש. היא למעשה כופרת בקדושה של המקום.
אם כך לא מובן מדוע דווקא התנועה הזו, שלא רואה אף קדושה בקיר התמך לבית המקדש, החליטה לקדש את המאבק על המקום.
אז נסביר. מבחינת הרפורמים המאבק על “תפילה רפורמית״ בכותל המערבי הוא מאבק של אישור על היותם זרם לגיטימי ומקובל ביהדות. הם מנסים את מזלם במשך עשרות שנים בישראל, אך למרבה השמחה לא הצליחו לתקוע כאן יתד. מבין 15,000 בתי כנסת שקיימים בישראל – ועוד 200 בתי כנסת חדשים שנפתחים מידי שנה – רק 50 בתי כנסת משתייכים לתנועה הרפורמית. וזה למרות תקציבי עתק, מיליונים על גבי מיליונים שהוזרמו מעבר לים, כדי לנסות לכבוש את הלבבות בישראל.
מתוך מהלך של ייאוש ואחרי שהרפורמים גילוי כי הם לא יקבלו הכרה בישראל באמצעות קמפיינים ומסעות יח״צ, החליטו לפני כשלושים שנה חברי התנועה להתחיל את המאבק על הכותל, שידע עליות ומורדות במהלך השנים.
בעבר כבר הגיעו עימם לפשרה על הקמת “עזרת ישראל״, הרחבה הרפורמית בסמוך לכותל בקשת דוידסון, אבל הרפורמים לא הסתפקו בה וטענו כי היא לא מקום תפילה מכובד עבורם.
02
המהפך חל בשנת 2013. באותה מערכת בחירות החרדים נזרקו מהממשלה ולפיד ובנט הפכו לשותפים הקואליציוניים הבכירים. בנט מצידו הודיע מיד שפניו לחיבוק הרפורמים וכחלק מהמגמה בחר לעצמו את משרד ירושלים ותפוצות, בנוסף למשרד החינוך.
למרבה הצער באותה תקופה משהו חדש התחיל. רבני הציונות הדתית עוד לא הפנימו כי בנט צפוי לקעקע את חומת היהדות ובחסות האופוריה של הניצחון בבחירות וההישג הכביר של 12 מנדטים, החל בנט את תוכניתו הגדולה: להכשיר את הרפורמים ולהכניסם לישראל.
באותה שנה החליטו גם “נשות הכותל״ להעלות הילוך. מספר חודשים לאחר הקמת הממשלה הם העלו דרגו בנוכחות בכותל. לפי נתוני ויקפדיה הממשלה הוקמה בתאריך 2.2.2013 ומיד לאחר הקמתה, בחודשים מרץ-אפריל הפרובוקציה שלהם הפכה לגלויה. ממנין שקט בצידו של המקום הקדוש, שאיש לא הבחין בו, החלו לקיים במקום פרובוקציה כשהן מנסות לקחת בניגוד לנהלים ספר תורה אל עזרת הנשים ולקיים קריאה בתורה “שוויונית״ ברחבה.
בעקבות הסערה שקמה החליט השר בנט, שהחזיק בסמכויות מתוקף תפקידו כשר ירושלים והתפוצות, לשדרג את רחבת “עזרת ישראל״ ולהפוך אותה למה שהיא כיום – רחבה מרכזית ומוכרת באופן רשמי, בסמוך לכותל המערבי ובתוך מתחם שכולו שריד מתקופת בית המקדש, בדומה לכותל המערבי. אבל הרפורמים לא הסתפקו בהישג והמשיכו במהלך הגדול של מאבק להכרה במקום המקודש לעם היהודי.
בינתיים אם שאלתם, הרחבה עמדה שוממה לגמרי. כל זה בזמן שנשות הכותל ממשיכות להגיע בקבוצה קטנה כמעט מידי ראש חודש ולערוך את הפרובוקציה החודשית שלהם בתפילה עם טליתות ותפילין ברחבת הכותל. מפעם לפעם הן היו מצליחות להערים את עובדי המקום ולהעביר ספר תורה אל עזרת הנשים ולא פעם האירוע נגמר במעצרים. כך הפכה הרחבה הקדושה ממקום נטול פוליטיקה ומחלוקות, לזירת קרב.
03
עכשיו לנתונים. לכותל מגיעים מידי חודש מאות אלפי יהודים להתפלל. לפי חלק מהגורמים הרשמיים מספר הפוקדים את הכותל מגיע ל-10 מליון יהודים בשנה. המקום הופך לעמוס ביותר בלילות חודש אלול, ליל שבועות וחגי ישראל.
בירושלים יש יהודים רבים שיוכלו לספר כי מאז שחרור הכותל, במלחמת ששת הימים, לא פספסו שבת אחת בכותל (חוץ מימי הקורונה שהכותל היה סגור לתפילה) ולא מעט נשים צדקניות יוכלו לספר על שנים רצופות של תפילה בכותל.
איך אמר השבוע איש התקשורת קובי אריאלי “גם אם תהיה עכשיו סופת חורף ורחבת הכותל תהיה ריקה לגמרי, אם יצטרכו שיבוא מישהו לנקות את הכותל, זה יהיה איזה יהודי מבוגר ממאה שערים, שיגיע באמצע הלילה לנקות את רחבת הכותל״.
וזה עוד לפני שדיברנו על הציבור המסורתי הגדול שפוקד את הכותל ומהווה את הרכיב האנושי המרכזי בכותל המערבי, שגם אם אינם מגדירים את עצמם כדתיים או חרדים, וודאי שהיהדות שלהם אורתודוקסית והם לא פקדו בית כנסת רפורמי ישראלי בחייהם – אולי בביקור מקרי בקהילה יהודית בארצות הברית.
לעומתם הקבוצה הרפורמית שמגיעה לכותל מונה כמה עשרות חברים בלבד. לפי אחת מפעילות המאבק על קדושת הכותל, שנמצאת בכותל מידי חודש ומכירה את הפרצופים גם מהצד השני, מדובר על כמאה וחמישים פעילים ופעילות, שמגיעים בתורנות חודשית ביניהם ורק במקרי שיא הקבוצה כולה.
עכשיו תשאלו את עצמכם ברגשות של מי צריכה ממשלת ישראל להתחשב? ברגשות של מאות אלפי יהודים שפוקדים מידי חודש את הכותל, או ברגשותיהם של כמאה פעילים, שחוץ מהפרובוקציה החודשית לא נראים בכותל אף פעם.
ולמי ששאל איך אני יודע שהם אינם פוקדים את הכותל אף פעם? התשובה פשוטה. “עזרת ישראל״, אותה רחבה רפורמית שהשר בנט הקים ב-2013 והוא מאד התגאה בכך כמובן, עומדת שוממה לגמרי. זו העובדה.
04
לסיום חשוב לומר גם את זה: אין אף אתר דתי בעולם שמתקיימות בו תפילות מעורבות בין נשים לגברים. כל אותם אבירי השוויון, שיודעים לזלזל במפגיע ברגשותיהם של יהודים מאמינים, הם בדיוק אלה שלהבדיל בכל מנזר, כנסייה, מקדש הודי או אשרם טיבטי, יספרו כמה הם מכבדים את המקום ורגישים לרגשות האחר.
כל אותם פופוליסטיים שטענו השבוע באולפני החדשות שאין צורך לכבד את רגשותיהם הדתיים של החרדים והמסורתיים בישראל, הזכירו לי כמה מטיילים ישראלים במזרח, שמאד מתקשים להיכנס לבתי חב״ד בהודו בגלל “אי השוויון המגדרי״ בתפילות, אבל יספרו בעיניים נוצצות איך הורידו את הנעליים והתכסו ב’שאל’ במנזר בודהיסטי.

01
הנה אנקדוטה אחת שתפסה אותי מהשבוע האחרון, שהיה כולו רווי אמוציות פוליטיות. שר האוצר אביגדור ליברמן, פרסם תמונה שלו שוטף כוס במשרד, כשהוא חנוט בעניבה והסבון שעל השיש הוא בכלל סבון לשטיפת ידיים. הוא צירף לתמונה עקיצה נוספת כלפי הציבור החרדי וניסה להוכיח לכולם כמה הוא עממי. אבל ציפור קטנה לחשה לי באוזן ששעון היוקרה שנראה בתמונה על ידו של ליברמן, עלה עשרות אלפי שקלים. לא פחות. שזה בערך התקציב של משפחה חרדית ממוצעת למספר חודשים כנראה.
התמונה הזו, של אדם שלא יודע מה זה ילד רעב ועונד שעון יוקרה, ובאותה נשימה משתלח בציבור הכי עני בישראל, השתלבה השבוע היטב עם התמונות מהתורים הארוכים לרכישת החד-פעמי בכל הריכוזים החרדיים. משפחות עניות עמדו שעות בתורים כדי לחסוך מאות שקלים ולהצטייד במלאי חד פעמי לקראת הגזירה החדשה, אבל את שרי הממשלה החדשה שוועת העניים לא מעניינת. הם חגגו את דיוני התקציב וסיפרו לעצמם שזה “התקציב הכי חברתי בישראל״ (שמעתם פעם על תקציב שלא אמרו עליו שהוא הכי חברתי?) כי בבועה שלהם החרדים והחלשים בפריפריה הם לא חלק מהסיפור. העיקר שמצביעי יש עתיד וישראל ביתנו מחייכים.
והערה אחרונה לפני שהדיון על אירוע החד-פעמי עובר מהעולם. גם את המובן מאליו צריכים להגיד: הציבור החרדי הוא מצטיין איכות הסביבה. רובו נוסע בתחבורה ציבורית ואם משפחה מחזיקה רכב, בדרך כלל מדובר ברכב אחד. הם לא צובאים על הטיסות לחו"ל ביולי-אוגוסט ובכללי צורכים פחות תעשייה שמזהמת. טיסה אחת לחו"ל של משפחה מתל-אביב מזהמת את האוויר יותר מהחד-פעמי של משפחה חרדית במשך חיים שלימים. להיטפל אליהם לחד פעמי, על ידי מי שמעולם לא עניינה אותו איכות הסביבה, זו הצביעות במיטבה.
02
אבל עם כל הכבוד לעליית המחירים את הכותרות האמיתיות של השבוע גרפו רצף החשיפות על מפלגת רע״מ, שהביכו את הקואליציה וחשפו את פרצופו האמיתי של מנסור עבאס. זה התחיל עם החשיפה של העיתונאית איילה חסון בערוץ 13, על כך שרע״מ מעבירים מליוני שקלים לחמאס בעזה – באופן רשמי לאלמנות ויתומי חמאס, כלומר למשפחות מחבלים, אבל גם זה לא ברור כי חמאס הרי יעשה עם הכסף מה שירצה. אחר כך פרסם העיתונאי צבי יחזקאלי על תמיכה של אחד ממועמדי רע״מ בירי הטילים על ישראל ובהמשך חשף אתר “הקול היהודי״ מועמד נוסף ברשימה, מספר 6 ברע״מ שכמעט והפך לח״כ בעצמו, שפרסם סרטון שתומך במאבק המזוין נגד ישראל ומהלל את השהידים.
הפרסומים האלה הצטרפו לחשיפה של העיתונאי ברוך ידיד בערוץ 20 כי בכיר ברשות הפלסטינית העביר מסר לאיימן עודה, יו״ר הרשימה המשותפת, שעליהם לתמוך בתקציב, כדי שהממשלה הזו לא תיפול. שימו לב: בכיר ברשות הפלסטינית תומכת הטרור, ארגון הבת של אש״ף שחרט על דגלו את השמדתה של מדינת ישראל, דואג לשלימות הקואליציה הזו ומוודא כי היא לא תיפול.
03
החשיפות האלה עשו בעצם סוף לפרדיגמה שרווחה בימין בשנה האחרונה כביכול רע״מ שונה מהמפלגה הערבית המשותפת, או שיש הבדל בין הפלג הצפוני של האחים המוסלמים בישראל לפלג הדרומי. במשך שנה מנסור עבאס עשה כאן קמפיין מתוחכם מאד, שהצליח לבדל אותו מחבריו הח״כים הערבים ולהציג את מפלגתו כנקייה מתמיכה בטרור. הוא גם הצליח לשרטט קו ברור בין הפלג הצפוני של האחים המוסלמים בישראל, שמזוהה עם השייח’ ראדד סאלח שהורשע בטרור, לפלג הדרומי שעליו נמנית רע״מ, שמזוהה עם הבדואים בנגב וכביכול עוסק בנושאים אזרחיים בלבד.
הקמפיין הזה היה הסיבה שרבים בימין טעו בו וחשבו שיהיה ניתן להקים ממשלת ימין בהימנעות רע״מ. אבל החשיפות האחרונות גילו שהים הוא אותו הים והערבים אותם ערבים, ומי שסירב לגנות טרור במערכה הראשונה יתגלה כתומך טרור במערכה השלישית.
עכשיו רק נותר להבין מה עובר בראשם של אנשי הימין הממלכתי בקואוליציה, אחרי שפרצופה האמיתי של רע״מ נחשף והתברר מעל לכל ספק שהמפלגה הזו, באמצעות זרועות התמנון של העמותות שהקימה ונציגיה השונים, לא רק תומכת פאסיבית בטרור, אלא מעבירה מליוני שקלים לחמאס בעזה. נכון לכתיבת השורות היא עדיין חברה בכירה בקואליציה ואיש לא הודיע כי תקציב העתק של 53 מליארד השקלים לרע״מ ייעצר.

01
ציוץ אחד בטוויטר, סתמי לחלוטין, של שר האוצר אביגדור ליברמן, חשף לנו בבהירות את סיפורה של הממשלה החדשה. או אם תרצו את סיפורו של התקציב החדש של ממשלת ישראל בשנת 2021.
וזהו הסיפור של פרשיית הטוויטר המדוברת: העיתונאי החרדי משה וויסברג, צייץ בטוויטר לפני שבוע תמונה של מצבורי חד פעמי שהוזמנו לאחרונה על ידי אחת הישיבות החרדיות. הוא סיפר כי הם נערכים לגזירות החדשות, לפיהן מחירי החד פעמי יעלו בצורה משמעותית. למרבה הפלא את הציוץ שלו שיתף לא אחר מאשר שר האוצר ליברמן, שהוסיף עקיצה לכיוון הציבור החרדי: “לא שמעתם על מדיח”?
עכשיו שלא יהיו אי הבנות. אנחנו לגמרי בעד מאבק אקולוגי, דאגה לאקלים ולעתיד כדור הארץ שהולך ומתחמם. לכן בדיוק רבים מרימים גבה כשמדברים איתם דווקא על הגזירה הזו, שתייקר מאד את מחירי הכלים החד פעמיים הלא אקולוגיים. נו, שלפחות תהיה לנו ישראל ירוקה.
אבל מי שלא התאפק וחשף את הסיפור האמיתי הוא דווקא ליברמן, שלכאורה היה צריך להיות זה שמסביר לנו שהחרדים סתם טועים והגזירה לא מכוונת נגדם. ליברמן אפילו לא ניסה לעשות בכאילו. במקום להשתמש במשבר האקלים כתירוץ להעלאת המיסים, שתכביד בראש ובראשונה על משפחות ברוכות ילדים, ליברמן השחיז את המקלדת ורץ להכות בציבור החרדי, המוכה גם כך. הוא לא הצליח לעצור את השמחה לאיד, של מי שהצליח לכופף את שנואי נפשו, אפילו בלי העמדת פנים של כאילו מדובר בענין עקרוני. מבחינת ליברמן הגזירה היא קודם כל עוד דרך לפגוע בחרדים – וכל השאר זה רק הבונוס.
אגב המגיב ינון מגל ענה לליברמן בתשובה מעניינת: “לא שמעת על כך שאסור להדליק מדיח בשבת, משהו כמו 3,000 שנה לפחות”? לאלוקים פתרונים.
02
נכון, זו הגזירה הכי פחות חשובה בממשלה שבונה מדינה לבדואים בנגב ומדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. אז למה בכל זאת הגזירה הזו משכה כל כך הרבה תשומת לב? התשובה פשוטה. מי שיעיין בהצעת החוק החדשה, יגלה שבאופן מפתיע המחירים על כלי החד פעמי היקרים, אלה שמשמשים את מצביעי יש עתיד וימינה ממעמד הביניים, לא יתייקרו. הטלת המס המיוחד ממוקדת רק בכלים הפשוטים, שצורכות המשפחות מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך בישראל – או במילים פחות מכובסות קוראים להם חרדים.
מילא אם היו מטילים מס על כל הכלים החד פעמיים, היה אפשר לתרץ את זה כמאבק אקולוגי או משהו אחר. אבל שר האוצר של מדינת ישראל מצייץ מחדש ציוץ שמספר על מוסד חינוכי שחושש מבעיות תקציביות ולכן נערך מבעוד מועד, כדי ללעוג לאחיו החרדים – ובעיקר כי הוא לא מצליח להסתיר את ההנאה שלו, לראות חלקים מסוימים מאד בציבור הישראלי סובלים כעת, וממש לא אכפת לו שאלה האנשים העניים ביותר בישראל.
03
אז בשורה התחתונה ממשלת בנט-לפיד-עבאס גאה מאד שאחרי שנתיים וחצי הם מביאים תקציב למדינת ישראל, אבל השאלה הגדולה היא מה יהיה בתקציב המדובר. ולפי שעה נראה שהיה הרבה יותר טוב לפני שהיה תקציב, ממה שצפוי לקרות פה אחרי ש-30 מליארד שקלים יעברו לתנועה האיסלאמית; זו שרק לפני שבועיים ארגנה את קורס הטרור שבעקבות השתתפות בו נעצרה העוזרת של ח״כ רם בן ברק.
כי בסופו של דבר כולם דיברו על העוזרת של יו״ר וועדת החוץ והביטחון ואיך יכול להיות שהיא משתתפת בכזה קורס, אבל לא דיברו על העובדה הפשוטה שמי שארגן את קורס הטרור המסוכן היא מפלגה שיושבת בקואליציה של מדינת ישראל ובקרוב צפויה גם לקבל 30 מליארד שקלים – שימומנו כמובן על ידי המשפחות החרדיות העניות, שיאלצו לשלם מס עבאס על כל כלי חד פעמי.
ואם תרצו זוהי ההצצה המדויקת ביותר לסדרי העדיפויות של ממשלת ישראל החדשה. לומדי התורה והציבור היהודי יממנו את התנועה האיסלמית תומכת הטרור – והכל כדי שיהיה לנו ראש ממשלה עם כיפה. איזה הישג.

01
השבוע פרצה שוב הסערה השנתית, שמלווה את יום השנה לרצח רבין. וגם השנה השמאל הוכיח שהוא יודע לכבד את המת, אבל עד לגבול מסוים. כלומר עד שזה מצריך ממנו לחבק באמת את כל חלקי העם ולחלוק איתם את השכול, ללא פוליטיקה. הם אולי היו שמחים שכל העם ירכין ראש ויתאבל יחד עימם על לכתו של מנהיגם. אבל רק אם נעשה את זה כולנו בדרכם שלהם.
וכך שוב, בדיוק כמו בכל אחד מימי השנה לרצח ב-26 השנים האחרונות, הוקדש היום הזה להוצאת כעסים ישנים של השמאל על המחנה שניצח אותו בבחירת העם כבר שנים רבות.
תזכורת שנתית לכך שיש במדינת ישראל ציבור גדול שעדיין לא הפנים שהם הפסידו בקלפי, אפילו שבעיני עצמם הם נאורים ועליונים יותר מאותו עם שלא בוחר בהם.
רובם יודעים היטב שהימין לא רצח את רבין, אבל מתכחשים לכך כדי שיוכלו להמשיך את מחול ההסתה. מעט מהם גם באמת לא הפנימו שאין אף קשר בין הרוצח למחנה הימין, ובטח לא לרבני הציונות הדתית והנהגת המתיישבים.
בשנים שחלפו מאז ציבור המתיישבים כבר התרגל. פעם בשנה מרכינים ראש, שומעים במשך שבוע את פסטיבל השנאה ברדיו ומתנחמים רק בכך שהמצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אם הימין לא היה חוזר לשלטון בזמן.
02
אבל יש כאלה שלא מסתפקים בהסתה הקבועה, זו שאליה כבר התרגלנו. בשבילם לדבר על הרוצח ועל הרבנים, או אפילו על “דין מוסר” – זה נדוש. הם צריכים משהו חדש משלהם כדי לתפוס כותרות ולהנציח את היום הזה כדגל של הסתה.
נכדו של רבין, יונתן בן ארצי, זה שאיחל לראש ממשלה בישראל למות מקורונה, מנצל את שתי דקות התהילה השנתיות שלו למפגן של חוסר ממלכתיות, נגד ציבור שחלק על סבו בדרכים דמוקרטיות. אבל מה שמדהים הוא שבדיוק באותה נשימה הוא גם מקונן על חוסר הממלכתיות של הימין. הוא רק שכח שאם הוא מצפה לממלכתיות מהצד השני, זה שסופג כאן עלבונות והסתה במשך 26 שנים, היה רצוי שגם הוא ינהג במעט ממלכתיות.
במקום לעשות הכל כדי שהיום הזה יאחד את כל העם במקסימום קונצנזוס, הם טורחים לבזות את מנהיגם המנוח שנה אחר שנה. כמובן כל זה נעשה בנשימה אחת עם הפניית אצבע מאשימה – לא על כך שאנו איננו זוכרים את הרצח, אלא על כך שאיננו מוכנים לקבל בחבילה אחת גם את מורשתו של האיש, למשל אוסלו ואלטלנה.
03
לציבור הימני לא צריכים להטיף מוסר. יהודי מאמין הוא זה שדבק בקיום הדיבר “לֹא תִּרְצַח”, ועוד לפני כן מכיר את הפסיקה היהודית כי “כָּל הַמָּרִים יָד עַל חֲבֵרוֹ נִקְרָא רָשָׁע”. אותנו לא צריכים לחנך כיצד לנהל מאבקים פוליטיים ומחלוקות אידיאולוגיות.
למרבה הצער מאז רצח רבין הימין נדרש פעם אחר פעם להוכיח שהוא לא רוצח את רבין מחדש. זה קרה מיד אחרי הרצח בביצוע של הסכמי אוסלו ב’, שעברו ללא אף מחאה רק מעוצמת ההלם שאחז בימין באותם ימים, שגרם לנו להסתגר בבית ולשתוק. וכמובן במהלך גירוש יהודי גוש קטיף, שם רק מהטראומה ששוב יאשימו אותנו באלימות והסתה, קיימו המתנחלים מחאת “באהבה ננצח” והתפנו מבתיהם בשקט מופתי.
04
היה נכון שקודם השמאל יעשה חשבון נפש על האלימות שהופנתה מצידו במשך שנות המאבק האידיאולוגי. השמאל מעולם לא התנצל על רצח 16 אנשי אצ”ל, חלקם ניצולי שואה, מאותו “תותח קדוש” שירה על אלטלנה. השמאל גם לא טרח מעולם להתנצל על הסזון, שם נחטפו, עונו ונרצחו טובי בינינו, או על רצח הנער ידידיה סגל, שרק השבוע נחשפו המסמכים שתיעדו את הרצח הברוטאלי והאכזרי שלו על ידי אנשי ההגנה, רק בגלל שהשתייך למחנה הלא נכון.
אבל השמאל אף פעם לא עושה חשבון נפש ולכן אין טעם לצפות להתנצלות או פיוס. המחנה שמתנהג בחוסר הממלכתיות הגדולה ביותר, ממשיך להטיף לנו מוסר, כדי לשמור על מקומו בעמדת המחנך הלאומי, מבלי לקחת אחריות על מעשיו. כך באותו זמן שהוא מדבר על אלימות וחוסר ממלכתיות, הוא שוכח שהדבשת נמצאת דווקא על הגב שלו.