גליון 511

התישבות

אביתר. סוף?

מרדכי יורבצקי

איילת שליסל, תושבת אביתר ואשת יחסי ציבור ותקשורת ביומן תיעודי מיוחד לגילוי דעת.

הקשר שלנו לאביתר מתחיל לפני 8 שנים. לאחר הרצח של אביתר בורובסקי הי”ד נקראנו לעלות לנקודה החדשה בקרבת צומת תפוח. לקחנו אוהל ואת בנותינו ועלינו למקום. העליה היתה מרגשת, אך לצערינו היא לא צלחה ומספר ימים לאחר מכן כבר הורדנו מההר.

מאז היו לא מעט אירועים שזכינו לראות בהם שוב את הגבעה מקרוב, צעדה גדולה ביום ירושלים, תפילות מנחה ועוד שהופעלו על ידי גרעין שומרון של תנועת נחלה שחיכה לרגע המתאים לעלות שוב את ההר.
תנועת נחלה כבר במשך שנה וחצי הקימה כ 9 גרעיני התיישבות באזורים נרחבים ביו”ש. כולם חיכו ליום פקודה. והתכנון היה לעלות יחד. לפני חודשיים יהודה גואטה הי”ד נרצח בפיגוע ירי בצומת תפוח. באותו הערב של הפיגוע, התקבלה החלטה של החבר’ה בגרעין נחלה לעלות לאביתר.

צילום: עקיבא סיימון

 השמועות על העלייה התפשטו כאש בשדה קוצים, ותוך ימים ספורים עלו למקום כ 30 משפחות. מדובר באנשים שהגיעו מרחבי הארץ, החלר מרמת הגולן, בית שמש ואףהקצה שהני של ההתיישבות בגוש עציון.
לקראת שבת, פניתי לחברים בתנועת נחלה ושאלתי אותם איך אנחנו מגיעים לשבת, ‘תבואו עם האוהל, יהיו הרבה משפחות’ נענתי. ובאמת לקחנו את חמשת בנותינו, את האוהל והגענו לשבת באביתר.

ההר היה קרח לחלוטין. אוהלים היו פרוסים עליו ומבנה בית המדרש היה בית האבן היחיד במקום. במהלך צהרי השבת עם החום העז, כולנו התקבצנו צמוד לקיר הבית מדרש בכדי לתפוס מעט צל. אך תנאי השטח לא הרתיעו את הציבור, אלא ההפך. במשך השבוע החלה בנייה מאסיבית, עוד לבנים ועוד טרקטור, עוד באגר ועוד בני נוער שלא מפסיקים את מלאכת הבניה. 

בשבת השניה, בישוב היו כבר מספר מבני קבע. המשפחות שעד לפני כמה ימים היו באוהלים, הפכו כעת לבית חם (או יותר נכון, בית קריר) עבור עשרות המשפחות שהצטרפו למקום.

אחת השבתות הראשונות היו בשיאו של מבצע ‘שומר החומות’. התחושה היתה קשה, בעוד שכל עם ישראל יושב לו במקלטים, אנחנו מרגישים כל כך בטוחים בהר קירח בשומרון. ובעוד שאנחנו יושבים לשוחח עם חברים נשמעת אזעקה. לא היה באמת לאן לברוח, אבל את הבום והנפילה של הטיל שעשה דרכו מעזה ועד לשומרון ראינו כולנו. מאות מטרים הפרידו בין מיקום הנפילה אי שם בתוך אחד הכפרים, לישוב המתפתח. ושוב, התחושה ששום דבר לא יעצור את מלאכת הבניה במקום.

ראינו את הבניה המטורפת, את עשרות המשפחות ובעיקר את הרוח הציונית שהתעוררה בציבור ומיגנטה אליה את הציבור. ביקשנו גם אנחנו לעבור לאביתר ונענו – ‘יש רשימת המתנה ארוכה. אתם בפנים. כשיתפנה מבנה נעדכן’ אך לאחר כמה ימים התשובה הזו לא סיפקה, והחלטנו פשוט לעלות. הודענו שאנחנו מגיעים עם האוהל עד שיתפנה מבנה. לשמחתנו כבר באותו היום הצליחו להכניס אתנו לביתינו החדש באביתר.

השארנו מאחורינו באריאל בית גדול, כמעט 180 מטר, 2 קומות, ונכנסו לחצי קראוון של 22 מטר. חדר אחד לכל המשפחה המונה ברוך השם 7 נפשות. ללא שירותים, מקלחת וודאי ללא מטבח.

כמו שאר המשפחות, המשכנו בחיינו. את הילדים הסענו בכל בוקר למסגרות באריאל ואנחנו המשכנו לעבוד.
ימים ספורים לאחר מכן, התקיימה אחת השבתות המדהימות. שבת ‘שלח לך’ בה קראנו על פרשת המרגלים, ובה למדנו איך יש לדבר על הארץ. כמי שהתעסקה בפרסום ובתקשורת, נתבקשתי ביום חמישי בצהריים להוציא פרסום על שבת המונית. ‘אתם לא רציניים!’ טענתי, תוך יום לא ניתן להביא מאסה של ציבור. ומבחינה מקצועית הצעתי לדחות את האירוע. אך ההנהגה של המקום הודיע לי ‘שבת שלח לך זו השבת הכי מתאימה לכלל ישראל, יבאו אנשים’.

צילום: עקיבא סיימון

בין המשפחות הללו גם חמי וחמותי הגיעו אלינו, הזוג האידיאליסט שמתקרב לגיל 80 כיתת רגליו לישוב הצעיר בתנאים לא פשוטים. זו היתה שבת מרגשת שהוכיחה כי עם ישראל צמא להתיישבות. עם ישראל קורא לבנייה של ישובים חדשים לא כסיסמא, אלא ממש ברגליים, הלכה למעשה.

וכאמור, יום חמישי התחלנו בפרסום. וראיתי בהפתעה איך מספרי הנרשמים עולים מרגע לרגע ממש עד לדקות ספרות לפני הדלקת נרות. בשבת שלח לך היו באביתר 1500 איש! רובם משפחות עם ילדים שפשוט שמעו על המקום, ארזו את הילדים והאוהל ועלו לשומרון. משפחות שלא חששו להעביר שבת ללא מזגן או אפילו מאוורר, ללא מיטה נוחה ואפילו ללא שירותים צמודים. בין המשפחות הללו גם חמי וחמותי הגיעו אלינו, הזוג האידיאליסט שמתקרב לגיל 80 כיתת רגליו לישוב הצעיר בתנאים לא פשוטים. זו היתה שבת מרגשת שהוכיחה כי עם ישראל צמא להתיישבות. עם ישראל קורא לבנייה של ישובים חדשים לא כסיסמא, אלא ממש ברגליים, הלכה למעשה.
מאותה שבת, בכל שבת, ללא פרסום כלל הגיעו לאביתר כ 900 איש. שוב, רובם משפחות גדולות עם ילדים.
באותו הזמן, חיכינו להזדמנות הנכונה לחגוג לביתנו אסתר את בת המצווה שהיא פספסה בגלל שנת הקורונה. והחלטנו שאין מקום נכון יותר לחגיגת עול מצוות, מאשר במצוות יישוב הארץ. הפקנו אירוע עם קייטרינג טוב, די ג’י משמחת, צלמים שתיעדו את המאורע, וכמובן מוזמנים. כ 150 חברין ומשפחה הגיעו לאביתר. ולא מעט מהם הביעו בפני את תודתם להזמנה וטענו שחיכו להזדמנות שיוכלו להגיע לאביתר.

אחד הדברים המשמעותיים שקרו באביתר הוא שיתוף הפעולה הייחודי בין תנועת נחלה בראשותם של דניאלה וייס ונכדו של הרב לוינגר – צבי אלימלך שרבף, לבין המועצה אזורית שומרון בראשותו של יוסי דגן אשר העביר את לשכתו לישוב החדש. המציאות של חבירת שני הגופים הללו הביאו את מאסת המשפחות חדורת האידאלים להידברות מול כלל הגורמים המדיניים.

באחד הימים, הגיעה בשורה של ממש. חיברו אותנו לשירותים. כאמא לחמש בנות קטנות, שכל בוקר רצה איתן לקצה הישוב כדי לשמור על המצעים נקיים ויבשים, זה היה ממש אחד מרגעי האושר. וכמובן שמרגע זה, השירותים שלנו הפכו למעין שירותים ציבוריים לכלל האורחים באזור. 

האווירה בישוב הפכה למשהו שזעק למרחקים. בכל יום מאות אנשים מגיעים לבקר ורוצים לסייע במה שניתן. משפחות מגיעות עם אוכל חם, עסקים באים ותורמים. ובאוויר ממש קיימת תחושה של חומה ומגדל 2021. וכל זה המשיך במקביל לצו התיחום שהוטל על הישוב ובו נאסר לעלות חומרי בניה. ורעש הבאגרים שעבד ללא הרף הושתק ברגע והותיר אותנו בגעגועים.

התחושה המרוממת לא סנוורה את התושבים מהאמת המרה. הבנו כי יש גורמים ששרוצים לסלק את ההתיישבות הפורחת הזו, וכמה שיותר מהר.

באחד הערבים קיבלנו הודעה כי יש אסיפת תושבים חשובה. הבנו כי גורלו של הישוב יעמוד על הפרק ונכוחות של כל אחד חשובה ומהותית.

לאסיפה הגיעו כלל התושבים ואליהם הצטרפו הרב אליקים לבנון, הרב שמואל אליהו,  ראש המועצה אזורים יוסי דגן, הרב עוזי שרבף וראשי תנועת נחלה – דניאלה וייס וצבי אלימלך שרבף.

במהלך הישיבה פרסו בפנינו המכובדים את המצב ואת ההצעה לפי נצא מהישוב אך הבתים ישארו והישוב יוסדר.

אשים רגע בצד את תוכן ההצעה אשר ברמה האישית כמשפחה לא תמכנו בה.

הנהגת תנועת נחלה הביאה משהו שלא היה זכור לי מעולם. שקיפות מלאה. לאחר שהם פרסו בפני התושבים את המתווה שהוצע, הם איפשרו לכל אחד לומר את דעתו. זה לא היה כסיסמא. בפועל נערכה ישיבה מ 12 בלילה ועד ל 6 וחצי בבוקר! למעלה משש שעות של דיונים שבהם הקשיבו לכ-ל אחד שהיה לו מה לומר.

לאחר מכן נערכה הצבעה שתוצאותיה ידועות. רוב מתושבי אביתר בחרו במתווה שהוצע. 

יומיים לאחר מכן, הובן כי המתווה שהוצע לא יוכל להתממש, וכי נוכחות הישיבה לא תוכל להיות בא’ אלול אלא רק ברגע שיושלם הסקר על הקרקע. ושוב, הנהגת הישוב אספה את כלל התושבים לישיבה. אז כבר לא היה לילה שלם עבור הדיון, שכן נאמר לנו שאם לא נענע בחיוב, הרס המקום יקרה במיידית.

אך גם פה, ניתנה אפשרות לכל מי שהתנגד להסביר את נימוקיו.

ולבסוף, ההחלטה התקבלה. הישוב ישאר ואנו נאלץ לצאת זמנית מהמקום בכוחות עצמינו. היו אלו רגעים לא פשוטים. היתה תחושה של משפט שלמה. אף אחד לא רצה לבחור שום דבר. רצינו שהישוב ישאר ושממשלת ישראל תלך איתנו יד ביד במעשה הציוני שהובילו פה. לצערינו זה לא צלח. אבל הבשורה עודנה קיימת. 53 המשפחות שיצאו זמנית מאביתר השאירו את בתיהן עומדים. הם מחכים להם לרגע בו יסתיים סקר האדמות והמקום יוכרז כאדמות מדינה.

בימים הקרובים נציין 16 שנה לעקירה מגוש קטיף. אז כתושבת נצרים הרגשנו חורבן. ידענו שברגע שאנחנו עוזבים את בתינו, האוייבים שלנו מגיעים לחגוג. ראינו ובכינו על ההרס במקום שלא נראה כי מישהו מהנהגת המדינה מתכנן לחזור אליו.
היום, התחושה שלנו שונה, עזבנו זמנית. חיילי צה”ל נמצאים בישוב ומגנים עליו. והבתים ממתינים לרגע שנשוב.

 ואם ממשלת ישראל תעמוד בצד שלה בהתחייבות כפי שאנו עמדנו, אז לאחר עשרים שנה, יוקם ישוב חדש ביהודה ושומרון.

ולסיום, חשוב לי להבהיר, המטרה שלנו היא לא אביתר או ישוב ספציפי.  ואם מחר נקרא לעלות לנקודה נוספת, אנחנו נהיה שם. המטרה שלנו היא ישוב ארץ ישראל. לכך חונכתי מאבי ז”ל ששרד את השואה והגיע למעברות, וכך אנו משתדלים לחנך את בנותינו.

צילום: עקיבא סיימון

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה