01
אחרי המתקפה הפרועה של מפכ״ל המשטרה נגדי, ככל הנראה הגיע הזמן לעשות מעט סדר בעניין תקיעות השופר מחוץ לחומות העיר העתיקה, ליד שער הרחמים.
נתחיל מזה שלצערנו מדובר בתחליף, ממש לא מספק, לדבר האמיתי. תקיעת שופר בהר הבית.
בראש השנה אמרנו בפסוקי השופרות: ״והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים״.
לצערנו, וכמובן בניגוד מוחלט לחוק, לעקרון חופש הדת ולכל היגיון בסיסי, הפסוק הזה מהווה מבחינת משטרת ישראל הפועלת בהנחיית ממשלת ישראל, פרובוקציה. יהודים המבקשים לתקוע בשופר בהר הקודש, הוא הר הבית, נעצרים ומורחקים מההר. זאת למרות פסיקות עבר של בתי המשפט השונים שלא מדובר בפרובוקציה או במעשה אסור.
בצר להם, הלכו חלק מפעילי הר הקודש והמקדש, אל המקום היחיד שנמצא מחוץ להר הבית שהוא מספיק קרוב למסלול של עולי ההר, כדי שאפשר יהיה לתקוע בחוץ, במקום בו הוואקף איננו מפריע ואיננו נוכח, ולשמוע את קול השופר בהר הבית. מדובר בשביל ציבורי, שמקיף את העיר העתיקה משער האשפות לכיוון שער האריות, העובר ליד שער הרחמים.
כבר בשנת 1180 נכתב על ידי רבינו פתחיה, תלמידו של רבינו תם על המקום הזה: ״ובירושלים יש שער וקורין לו שערי רחמים, …ויש מסורת ביד היהודים שדרך אותה שער גלתה השכינה ובו עתיד לשוב. והוא מכוון כנגד הר הזיתים והר הזיתים נמוך ממנו מעט והעומד על הר הזיתים רואהו. ״ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים״, ״עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון״ דרך אותו שער, ומתפללים שם״.
אם כך, לא בית קברות מוסלמי, ולא פרובוקציה, אלא תקיעת שופר במקום בו התפללו יהודים לפני יותר מאלף שנים לשיבת ציון.
אבל נוכחות יהודית, ותקיעת שופר היא פרובוקציה בעיני מי שמעוניין להילחם בנו על זכותנו בארץ ישראל. גם תקיעת שופר בכותל המערבי נחשבה לפרובוקציה, וגם שם הייתה הטענה שמדובר במקום קדוש למוסלמים. הטענה הזו שעלתה לאחר פרעות תרפ״ט, שכנעה את השלטון הבריטי ודבר המלך במועצה על ארץ ישראל משנת 1931 אסר על תקיעת שופר בכותל המערבי.
אחד המאבקים העקרוניים של האצ״ל היה על הפרת האיסור הזה ותקיעה בשופר בכותל המערבי.
02
וכעת, לצערנו ולבושתנו, משטרת ישראל בחרה בחודשים האחרונים למלא את מקומה של משטרת המנדט, רק שהפעם בכותל המזרח. למרות שמדובר בשביל ציבורי, ולמרות שאין שם כמעט אנשים בחרה המשטרה שוב ושוב לעצור אזרחים שומרי חוק שביקשו לתקוע במקום.
שמונה פעמים שונות, גם בבית משפט השלום וגם בבית המשפט המחוזי, שוחררו העצורים ללא תנאים תוך שבית המשפט לא מצליח להבין מהיכן שואבת המשטרה את הקביעה שתקיעת שופר בשביל ציבורי בירושלים מהווה עבירה על החוק.
למרות הקביעות השיפוטיות הברורות, המשיכה המשטרה להתעלל בכל מי שביקש להגיע לשם ולתקוע, בטענה שתקיעה בשופר במקום שם מעוררת פרובוקציה.
לאחר שקיבלתי פניות בנושא, הגעתי למקום ותקעתי בשופר, בשלושה מועדים שונים. שום פרובוקציה לא התרחשה. בפעם האחרונה, בערב יום כיפור, הגיעה איתי גם חברתי למפלגה, ח״כ מיכל וולדיגר. היחידים שהגיבו באופן פרובוקטיבי, וניסו לפגוע בי, בחסינותי ובמתלווים אליי, היו לדאבוננו שוטרי משטרת ישראל.
03
ולקינוח, הטענה בדבר בית קברות מוסלמי. אכן בחלק מהאזורים שמחוץ לשביל הציבורי יש בית קברות מוסלמי. לפי הטענות יש לוואקף אינטרס לחסום את הגישה לשער הרחמים באמצעות קברים, מתוך אמונה שבכך תימנע האפשרות שהמשיח יגיע משם. אבל גם בלי שאלות תיאולוגיות, בית הקברות בחלקו הגדול לא חוקי, ובעתירות שהוגשו בעבר לבג״ץ קבעו שופטי בג״ץ כי על מדינת ישראל והמשטרה לאכוף ולמנוע קבורה במקום.
כותל המזרח הוא מיקרו-קוסמוס של המתרחש בישראל. הנוכחות היהודית ושיבת ציון נתפסות כפרובוקציה בעיני האוייבים שלנו. פעם זה בכותל המערבי, פעם בכותל המזרחי, פעם בערים המעורבות ופעם זה בהתיישבות באריאל, בעפרה או בבית אל.
השאלה הגדולה שנותרת במקרה זה ללא מענה היא כיצד הגענו למצב שבו מפכ״ל המשטרה במדינת היהודים מאמץ את נקודת המבט של אויבינו, ומגדיר את הנוכחות היהודית ואת תקיעת השופר בהר הקודש ובסמוך לו, כפרובוקציה שעתידה להבעיר את המזרח התיכון, במקום להבין שתפקידו הוא להילחם בכל מי שמנסה להצר את צעדי עם ישראל בשובו למולדתו.
שנזכה כולנו לראות עין בעין, בשוב ה׳ ציון. ביום ההוא ייתקע בשופר גדול.
