לא מעט פעמים בפגישותיי עם חברים ומכרים שונים אני שומע את השאלה בעקבות המצב בתוך עם ישראל – ״אז מה יהיה בסוף?״, ואנשים מספרים לי בכאב כמה הם חרדים וחוששים מהמצב.
לא נביא ולא בן נביא אנוכי, וכולנו יודעים למי ניתנה הנבואה לאחר שחרב בית המקדש, אבל מפגישותיי בשטח עם אלפי אנשים מכל המגזרים בעם ישראל, גם עם חברים קרובים וגם במהלך הרצאותיי בכל רחבי הארץ, התחושה שלי היא שהעם שלנו ברובו המוחלט טוב, עסוק בנתינה ומחובר לארצו ולשורשיו.
ישנם כוחות שונים המנסים לפלג ולשסע אותנו איש באחיו. אני מאמין שהדרך לנצח את כל המפלגים היא להוסיף אור ואהבה כל אחד במקומו. בלי ביקורת, רק אהבת חינם. הינה כמו דוגמאות שפגשתי בתקופה האחרונה.
מעגל קטן שנסגר
בשבוע שעבר התקיימה הכנסת ספר תורה בקיבוץ להבות חביבה לעילוי נשמות אושי ויענקי פלאי. אין מילים בכלל לתאר אירוע מרגש כזה. נסו לדמיין: קיבוץ. בית כנסת על גלגלים בחצר בית. עילוי נשמות לילדים טהורים. אבא אברהם פלאי שעומד על רגליו בניגוד לכל הסיכויים ומחבק את ספר התורה. יונתן פלאי התינוק בן החצי שנה כובש הלבבות. ועם ישראל ברגע של חיבור מתוק.
אני רוצה לקחת אתכם לרגע קטן אחד בתוך ההתרחשות הגדולה: כמה נשים עומדות במעגל נשים עם דבורה פלאי, היא מספרת על איך הגיעו בכלל לקיבוץ, על הרב שלמה רענן מאיילת השחר ו5על קשרים מתוקים שנרקמו, ואז היא מעבירה את רשות הדיבור לגלי.
״אני מורה בתיכון בחדרה. היום נסענו לטיול עם התלמידים. שאלתי את ירין הנהג מתי חוזרים הביתה והוא משיב לי שהוא חייב לחזור מוקדם להכנסת ספר תורה אצל חבר שלו בקיבוץ להבות חביבה. אני מתעניינת. דברים כאלה מדברים אליי. ואז הוא שואל אם אני זוכרת את הילדים מהפיגוע ברמות, ואני הודפת אותו. 'למה אתה מספר לי את זה? יש לי נגיעה אישית לעניין'״.
כאן כבר גלי נחנקת ומספרת לנו שעמית, הבת שלה, היא חיילת, תצפיתנית בעטרות. באותו יום שישי ארור בשעה 16:38 היא שולחת לאימא שלה הודעה שהיא איישה את העמדה וראתה את הפיגוע בלייב. עמית נכנסת לתקופה מאוד קשה בעקבות המראה. מסתבר שהנפש הרגישה שלה מתקשה לעמוד בזה. אחרי שלושה חודשים היא ממש נשברת. מסתבר שהיא הסיחה לפי תומה קצת לפני שהעמדה הזו פשוט משעממת ושכדאי שיהיה פה קצת אקשן. היא לרגע לא צפתה שיקרה מה שקרה, והמשפט הזה רודף אותה. ההורים שלה הפכו את העולם כדי לעזור לעמית לחזור לעצמה, למקום שלה, לשלווה שלה. אתגר לא פשוט. חלומות על הפיגוע ורגשות אשם היו שם כל הזמן. ״יום אחד כשתהיי יותר חזקה, נלך למשפחת פלאי ואת תראי כמה החיים חזקים. ואיך ממשיכים לחיות למרות הכול״.
״היום״, היא חוזרת לסיפור מהבוקר, ״ירין מספר לי על הכנסת ספר התורה בקיבוץ להבות חביבה. על הילדים ועל דבורי שתגיע עם המשפחה. אני חייבת להגיע עם עמית לשם! הלוואי שהיא תסכים. עכשיו אנחנו כאן אתכן״. מספרת גלי ומחבקת את עמית.
אוסיף עוד משהו שאירע לפני כשבוע.
לפעמים חלומות מתגשמים
לפני כמעט עשר שנים התחלנו להיפגש חילונים, דתיים וחרדים. מפגשים של 24 שעות אחת לכמה חודשים. המפגש היה מתחיל ביום חמישי בטיול בארץ, וממשיך לטיש מוזיקלי ודיבור עד אור הבוקר, טבילה באיזה מעיין וחזרה הביתה לפני שבת.
קשה לתאר את החבורה עומדת במעגל גדול של חיבוק בחורשת האקליפטוס שבכינרת ושרים יחד את השיר 'חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר בדבקות ובעצימת עיניים, יחד עם עשרה חברים מחסידות תולדות אהרן. אפשר לומר שממש הפכנו להיות אחים בזכות המפגשים האלו.
לפני כמה שנים הצטרף אלינו בחור צעיר ומדהים עם ברק בעיניים, בשם דוד סלומון: ״אני לא מבין למה אי אפשר להפוך את זה למשהו כלל ארצי? עם ישראל צריך את זה״, הוא אמר.
דוד הפך את זה לחלום חייו ולקח את זה במסירות אין קץ, והקים את עמותת 'נפגשים'. עבד יומם ולילה ואסף סביבו שותפים טובים ממגזרים שונים – מאיר אידליס ואת אסף ביננפלד ועוד רבים וטובים.
לפני כשבוע נפגשו כ-2,000 חילוניות וחילונים, דתיים ודתיות, חרדיות וחרדים באנגר 11 בתל אביב כדי לדבר ולהתחבר אחד לשני, למרות השוני וההבדל בדעות.
הבדל שלא קיים בלבבות. ■
- לברך על כל דבר שאוכלים בקול וברוגע.
- לכתוב חמש תודות בכל ערב.
- להקפיד להתקשר להורים בכל יום שישי ולהגיד שבת שלום.
- ללמוד חמש דקות ביום משהו משמעותי.
- לברך ברכת המזון מתוך הכתב.
- לתת פעם בשבוע שוקולד קטן לשומר במקום העבודה או הלימודים, עדיף ביום חמישי או שישי.
- לעשות הליכה משותפת לפחות פעם בשבוע עם בן הזוג, עדיף שלוש פעמים בשבוע.
- להשקיע בכל יום חמש דקות בדיבור עם כל אחד מילדינו.
- להמתין שתי דקות לפני שנכנסים הביתה ולהיכנס הביתה בשמחה ובאהבה.
האמת שכל אחד יכול להוסיף קבלות קטנות כרצונו. אבל כדי לראות שינוי חייבים להתמיד לעשות את מה שקיבלנו על עצמנו באופן קבוע ולא להתייאש מנפילות שבטוח יבואו. חודש טוב ושנה טובה, שנה של התקדמות עם שינויים טובים ומשמעותיים לכולכם! ■
