01
לא יודע מי מכם מכיר את צביקה לוי, אבל צביקה מקיבוץ יפעת עסק מעל עשרים שנה באימוץ ובליווי של אלפי חיילים בודדים .כל שנה דאג צביקה לבית חם ואוהב ליותר מ-1,000 חיילים בודדים, וכל חייל בשבילו היה ממש כמו בן. בכל פעם מחדש הסתכלתי בהתפעלות ובהתרגשות כשהיה מגיע עם חייל חדש לראש צורים ומוודא באופן אישי שהוא נקלט טוב ולא חסר לו כלום. מידי פעם כשהיה צביקה מגיע עם החייל חדש, היה זורק בצחוק כמה הערות ציניות על העולם הדתי, לא מרוע, חס ושלום, אלא בעיקר מחוסר היכרות.
אני זוכר שפעם אחת הגיע צביקה לראש צורים עם נהג מלווה ואז התברר לנו שהוא חולה. היה לו קשה מאוד ללכת עקב המחלה שתקפה אותו, אבל הוא רצה להביא חייל חדש. כנה אשתי כאבה מאוד את הקושי של צביקה ושאלה אותו: ״צביקה, אתה רוצה שנתפלל לרפואתך?״ הוא הסתכל עליה ומייד אמר: ״אשמח שתתפללי עליי, קוראים לי צביקה בן רבק״.״ כמה כואב היה לשמוע לאחר כשנה על פטירתו של צביקה היקר, שאת כל חייו מסר למען החיילים והחיילות הבודדים. מבחינתנו הוא אחד מצדיקי הדור.
02
ואוסיף כמה סיפורים על חיילים בודדים לזכרו של צביקה היקר:
איזו בושה… פעם כשהיינו בחתונה של חייל בודד בראש צורים, פגשנו בין חברי החתן חייל בודד אחר שהיה לוחם בחטיבת הצנחנים. הוא התיישב בשולחן שלנו וסיפר לנו שהשתחרר לפני שלושה שבועות וחזר לביתו בלוס אנג׳לס, ומשם הגיע במיוחד לחתונה. כמה חבל, חשבתי לעצמי, בחור כל כך מתוק שכבר ׳עשה עלייה׳ ועבר שירות לא פשוט בצנחנים, עוזב אותנו וחוזר ל׳חיים הטובים׳ בלוס אנג׳לס.
אבל אז המשיך החייל וסיפר: ״גילו לאבא שלי גידול סרטני בראש. הוא מעולם לא זכה להיות בארץ ישראל, והחלום שלו היה להגיע הנה לקבלת הכומתה האדומה שלי, אבל אז הוא חלה, ועכשיו אני מלווה אותו בימים האחרונים של חייו. כשאבא ילך לעולמו אני חוזר לארץ וקובע כמובן את ביתי פה, בארץ שלי״.
חיבקתי אותו בדמעות ואמרתי לו שאנחנו לשירותו בכל מה שהוא צריך, ובליבי כל כך התביישתי וחשבתי לעצמי כמה אנחנו שיפוטיים לפעמים מבלי שאנו יודעים את הפרטים שמאחורי הקלעים.
אני זוכר שקיבלתי פעם שיחת טלפון מקיבוצניק מדרום הארץ: ״אני מתעסק בשיכון של חיילים בודדים בקיבוצי דרום הארץ כבר שנים רבות, ויש לי חייל דתי מתוק מקנדה שלא כל כך מתאים לסגנון החיים שלנו כאן. אני רוצה שישמור על אורח חייו הדתי, לכן אני מתקשר אליך כי שמעתי שיש אצלכם בראש צורים דירה לחיילים בודדים״. ככה, בפשטות, הקיבוצניק רוצה לשמור על אורח חייו של חייל דתי. אותי זה מרגש.
פעם אחת לקראת החגים הפנו אליי חייל קרבי בודד מארצות הברית. שאלתי אותו אם הוא יוצא לראש השנה או לסוכות כי רציתי לחבר אותו למשפחות מארחות, אבל הוא אמר לי שהוא מעדיף להישאר בבסיס כל החגים מכיוון שממילא אין לו משפחה בארץ, ועדיף שהחברים שלו הישראלים, שיש להם משפחות, ייצאו הביתה. עמדו לי דמעות בעיניים. מצד אחד, התרגשתי מאוד מהמסירות ומהמתיקות האין־סופית שלו, ומצד שני, כאב לי שהבחור המתוק הזה תקוע בבסיס כל החגים ללא משפחה. בסופו של דבר למרות הרצון הטוב שלו ובתיאום עם מפקדיו דאגנו לו ליציאה.
במסגרת סיורי סליחות בחודש אלול העברתי שיחה לחבורה של קצינים. במהלך כל השיחה שמתי לב שאחד מקציני הצנחנים לא מפסיק לחייך מאוזן לאוזן. ניסיתי להיזכר מאיפה אני מכיר אותו, אך לא הצלחתי. בסוף ההרצאה ניגש אליי החייל ואמר: ״אני סם, תלמיד של יוטב מניו־יורק. הוא שלח אותי אליך כשהייתי במצוקה, ועזרת לי המון בשיחות הארוכות שניהלנו בטלפון אבל מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים״. ״ואתה עדיין חייל בודד?״ לא התאפקתי. ״לא, עכשיו אני כבר קצין בודד״.
03
כולנו משפחה אחת… התקשרו אליי, אינני זוכר מי, ואמרו לי שיש פרויקט של עוגת יום הולדת לחיילים בודדים. מישהו מהגזרה שבה משרתים החיילים האלה או מישהו שגר בשכנות לדירה שבה הם משתכנים בחופשות, דואג להביא להם עוגת יום הולדת בשם עם ישראל. יום אחד שלחו לי הודעה שיש חייל כזה, קצין בקרבי ביישוב שכן אליי, שחוגג יום הולדת. קוראים לו אוריה, הוא הגיע מבוסטון, ׳עשה עלייה׳ לארץ והוריו נשארו בבוסטון. כך זכיתי לפגוש את אוריה המקסים ולתת לו עוגת יום הולדת בשם כל משפחת עם ישראל.
אחד מחיילנו שהיה בשבת בבית סיפר את הסיפור המרגש הבא: הוא משרת בסגל טירונים בחטיבת כפיר. השבוע הם גייסו טירונים ולאחר הגיוס יצאו כולם הביתה. כעבור שעות ספורות מפקד הכיתה שנשאר שבת רואה את אחד החיילים חוזר לבסיס. הוא שואל אותו מה קרה והחייל מספר ששכח משהו. לאחר תחקור נוסף מתברר שלחייל אין בית לחזור אליו ושהוא מתכוון להישאר בבסיס לשבת. מפקד הפלוגה שכבר היה בביתו שמע את הסיפור, חזר לבסיס ולקח את החייל אליו הביתה לשבת. אדריכל ישראל!
