לפעמים אני מדמיינת איך אני נכנסת אליו לחדר. הרגליים שלי ירעדו. בטח גם הידיים. עיני התכלת שלו יפלחו לי את הנשמה. תוך שניות כבר לא אוכל להסתכל.
‘אז… מתי כבר תחזור רבי?׳, אני אשאל אותו. ׳כי להתגעגע כל כך הרבה זמן זה פשוט לא הוגן’.
תוך דקה כבר אצא משם כי עוד אלפי אנשים עומדים כבר שעות בתור רק כדי לשאול את אותה שאלה ומי אני שאעכב אותם?!
‘רבי, אנחנו עייפים׳ אני אשמע אותם בוכים לו. כי אין מה לומר. הגעגוע הוא באמת דבר מעייף.
בשביל הרבי הינו כולנו כפרחים נותנים ריחם בגן מלבלב, היינו כולנו עצים נותני פרי. בעיניים של הרבי לא היה יהודי אחד בעולם שהוא נחל אכזב ועץ סרק. לכל אחד מאיתנו היתה תקווה. היה עתיד מבטיח. יותר מזה- בעיניים של הרבי, כל אחד מאיתנו יכול היה לשנות את העולם!!!!
אז זה נכון שאנחנו ברי מזל, הרי זכינו בזכות אדירה להיות שם. זכינו לראות את האור שהאיר את 770- ביתו של הרבי בימים הטובים. זכינו לקבל עצות שאף אחד אחר לא יכול היה לתת כמותן. זכינו לעמוד מול מבט חודר כליות וחיוך ממיס לב. זכינו לקבל מכתבים אישיים- הציפיה המתוקה למכתב מהרבי עוד זכורה לי היטב, וכשהוא היה מגיע, היה זה יום חג. מכתב ברכה ליום ההולדת, לבת המצווה, מכתב עצה ותשובה לחיבוטי נפש. קראנו בו ישר והפוך. חיפשנו רמזים בין האותיות וסימני דיו ונשאנו אותו על לוח ליבנו עוד ימים ארוכים. מי שזכה והרבי הוסיף עבורו מילים אישיות בכתב ידו- לא היה מאושר ממנו משך השנה כולה.
הילדים שלנו לעומת זאת חיים את הסיפורים. נושמים את הנתינה שהשאיר אחריו. חיים אותה יום יום. אבל… אתם מבינים את ההבדל? הם אולי מתגעגעים, אבל אצלינו הגעגוע הוא בעצמות. אנחנו הרי יודעים בדיוק מה חסר לנו…
***
אנחנו ממשיכים . זה ברור. כי מול העיניים נמצאים כל העת דברי הרבי. הדברים מהדהדים באוזניים. אנו הולכים לישון עם המילים האלו בלילה וקמים איתן בבוקר. “אין כזה דבר יהודי בודד,” הוא ביקש מאיתנו והמבט הטהור שלו רדף אחרינו. “אף יהודי לא ישאר מאחור,” הוא התחנן ועיניו הכחולות ניקבו אותנו באהבה. “לאהוב כל אחד” הוא ביקש, “לעזור, כמה שרק ניתן”.
92 שנות חייו של רבי מנחם מענדל שניאורסון מלאות היו בהתמסרות אין סופית לכל אדם באשר הוא אדם. 33,580 ימים גדושים באהבת אדם שכמותה אי אפשר עוד למצוא.
“כשסופרים יהלומים – לא מתעייפים”, הוא הסביר פעם בחיוך לאחד האורחים שהשתומם בפניו על יכולתו של אדם מבוגר לעמוד על רגליו שעות ארוכות, תוך מתן עצות וברכות לאנשים שביקרו אותו. אנחנו היינו אבני החן שלו.
27 שנים של געגוע לאיש קדוש שכל חייו היו למען אחרים. ששלח שליחים לכל שביל שהוא, מסומן ושאינו מסומן. למען לא תהסס פסיעה אחת של יהודי בדרך, כדי שלא תיכשל חלילה רגלו. אנו מסבירים זאת פעם אחר פעם לאלו השואלים אותנו- ‘מהיכן הכח?!’
אנחנו מספרים להם, לחברים, על הרבי מליובאויטש שזכינו להכיר מקרוב כל כך. אני רואה את המבט המהוסס נח על פני. את העיניים הבוחנות אותי, כשהן רואות את הדמעות המאיימות לפרוץ. בכל פעם מחדש כשאני יושבת לראות וידאו של הרבי מהימים הטובים, זה קורה.
עיניי דומעות ותחושת געגוע משתלטת עלי ואופפת את כולי. פעם זה עם הילדים ופעם זה בהתוועדות עם בנות. פניו הקדושות של הרבי קורנות אלינו מן המסך, מחייכות אל כל אחת ואחת מהבנות היושבות איתי. הוא מדבר על השליחות והכוח המיוחד שיש לנשי ובנות ישראל ומביט היישר בעיניים שלהן.
“זה מדהים,” מתרגשת רעות, “נראה שהוא מסתכל רק עליי ברגע זה,” היא אומרת. “כמה עוצמה יש בדברים,” מוסיפה אילנה, “זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע עכשיו. אני מרגישה שהוא לא רק מסתכל אלא גם מדבר, ממש אלי!” היא מביטה במסך מהורהרת.
כן, כולם הרגישו כך תמיד. הרבי הסתכל רק עליי. דיבר רק אלי. וביקש רק ממני. חשנו זאת כולנו, אתה. אני. את… אנשים שגדלו כמונו עם הרבי וגם אנשים שלא זכו להכיר ועושים זאת כעת בעזרת סיפורים ומראות של פעם.
ההתנהלות אצל הרבי היתה כללית. אבל כל כך פרטית, כל כך אישית…
***
בשביל הרבי הינו כולנו כפרחים נותנים ריחם בגן מלבלב, היינו כולנו עצים נותני פרי. בעיניים של הרבי לא היה יהודי אחד בעולם שהוא נחל אכזב ועץ סרק. לכל אחד מאיתנו היתה תקווה. היה עתיד מבטיח. יותר מזה- בעיניים של הרבי, כל אחד מאיתנו יכול היה לשנות את העולם!!!!
***
‘להתגעגע זה מותר,’ אני אשמע אותו אומר גם לנאספים שבדלת, ‘אבל עייפים?? איך זה יכול להיות שאתם עייפים?!׳ ‘תחייכו’! הוא יגיד להם, הקול שלו יגבר, ‘אתם הרי סופרים יהלומים,׳ הוא יסביר.
‘יש לכם הכח לגעת בכל כך הרבה נשמות. לחייך לאנשים. להאיר להם פנים. לומר להם מילה טובה. לשנות את עולמם… יהלומים יש לכם בידיים. יהלומים!!!’
***
ואז אני אחזור אל היהלומים שלנו. וזה לא שפחות אתגעגע. ממש לא. אבל עם כל יהלום שיפסע דרך השער של בית חב”ד שלנו- אני אחייך עוד יותר.
