האדם הוא יצור המסוגל לנוע בין שני קטבים, בין הצד הגשמי לצד הרוחני.כשם שנוצר משני מרכיבים: עפר ונשמה. עובדה זו היא גם העומדת בבסיס השאלה הקצרה והנוקבת ששואל הקב"ה את אדם הראשון לאחר החטא: "וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹקִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה".
השאלה 'איכה' מעוררת כמובן תמיהה: וכי הקב"ה אינו יודע היכן מתחבא האדם בתוך הגן? רש"י השיב: "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים"; אולם ייתכן שמשמעותה של השאלה חודרת לעומק נפשו של האדם.
נמחיש זאת בעזרת עיון קצר בשיר. את השיר "נופי גן עדן" כתב תלמידי היקר מאיר שנולד הי"ד, שנהרג בפיגוע בגוש קטיף בט' בניסן תשנ"ה, במהלך שירותו הצבאי במסגרת ההסדר בישיבת קרית שמונה:
ממעמקי גן עדן
בלב היער
ואת ערום ועריה
(באכלך מעץ הדעת)
קולו קורא לך
איכה?
בידעו היכן אתה!
רק אתה, היודע אתה
מהי פנימיותך?
הנפוצו מעינותיך?
(נהר פרת, חדקל, פישון, גיחון)
היצרת בעולמך ובעולמנו?
איכה?
למה תשב באדישותך
(האופינית לך!)
למה תעמוד ותביט ורק תקבל?
למה לא תנוע קדימה
ותרוה פני אדמה?
(ואד (והד) יעלה מן הארץ)
איכה?
מאיר כתב את השיר בשבתו בישיבה בקריית שמונה, ופתח בתיאור מקום כתיבתו. מבחינה גיאוגרפית הוא נמצא בלב היער, אולם התחושה הפנימית היא של הימצאות בגן עדן. יותר מכך: 'במעמקי גן עדן'. כמה מרגש לחשוב על שיושב לו צעיר בשנות העשרים לחייו בישיבה, אל מול הסטנדר והגמרא, בין העצים המקיפים את הישיבה, ובתחושתו הוא נמצא במעמקי גן עדן. מתוך תחושה פנימית זאת נכתבים הדברים.
באותם רגעים הוא חש עירום ועריה (באכלו מעץ הדעת): האדם מוקף במלבושים, ובעזרתם הוא חוצץ בינו לבין המקיפים אותו, ולפעמים אף בינו לבין עצמו. אולם כשאוכלים מעץ הדעת, כשמתחברים אל עולמות פנימיים, התחושה שונה לחלוטין. אז משילים את כל המעטפות החיצוניות ומתבוננים התבוננות מעמיקה ובוחנת. ברגעים כאלו שומעים קול הקורא לאדם: 'אַיֶּכָּה?' והקול נשאל אף שהקב"ה יודע היכן הוא.
אלא שמהותה של השאלה אינה גיאוגרפית. השאלה היא: היכן פנימיותך? 'הנפוצו מעיינותיך?' מתוך גן העדן יוצאים ארבעה נהרות להרוות את פני האדמה. מי שחש שהוא יושב בגן עדן, מוכרח להיות אדם המעניק ומרווה את פני האדמה. בניגוד לתוצאה של החטא – 'ארורה האדמה בעבורך', קורא הקול 'להרוות פני אדמה', והקול תובע מן האדם לשאול את עצמו אם הוא מתקדם, או בלשוננו-אנו: לאן אתה שב? לאדמה או אל העולמות העליונים?
ואז באה השורה לפני האחרונה בשיר: "(ואד (והד) יעלה מן הארץ)". אולי נתכוון מאיר לכך: ההבדל בין האד להד הוא שהאד יוצא מן האדמה. האדם אינו משפיע עליו – הוא מושפע ממנו. לעומת זאת, נקודת המוצא של ההד היא מן האדם עצמו: הוא המשפיע. מתוך פנימיותו, מתוך אותה נשמה שנפח הקב"ה בקרבו, הוא מוציא הד אל פני האדמה.
השאלה שהאדם נשאל, במערכת היחסים בינו לבין האדמה היא: האם רק קיבלת מן האדמה – או שמא הוספת נשמה לעפר הארץ, הרווית אותו?
אַיֶּכָּה
הדברים לקוחים מתוך ספרו החדש של הרב קצין 'הפרשה – בין פשט לדרש', עיונים בפרשות השבוע לאור מדרשי חז"ל.
