חשוב לי להשמיע את הקול של המתנחל וגם לשמוע את הקולות שלהם. אני חושב שזה יכול להפרות אותנו ואפילו להוביל להבנה ולשיח. לא בדרך מתלהמת ולא רק דרך פייסבוק, אלא דרך היצירה והאומנות. המטרה שלי היום היא ש'יהי' יהיה ההגמוניה החדשה".
אל מול הדחפורים בשכונת נתיב האבות, כשהרס וחורבן מתחילים להיראות מסביב, עמד אלחי סלומון (40) והקריא שירה. עם קומץ חברים יוצרים בחר להביא אמירה אקטיביסטית שונה הנובעת מהאמונה שלאומנות ולתרבות יש יכולת לשנות את המציאות הפוליטית.
סלומון, נשוי ואב לשלושה המתגורר במעלות-תרשיחא בצפון, הוא משורר, מרצה, דוקטורנט לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, פעיל חברתי וכעת גם העורך של כתב העת 'יהי': כתב עת לשירה, ספרות ואומנות פוליטית מהצד הימני של המפה.
האיש, כמו שאפשר להבין, עסוק מאוד, ואנחנו משוחחים בעוד הוא עושה את דרכו לשדה התעופה. לפניו טיסה לניו-קולג' שבאוקספורד, להעביר הרצאה על המרחב ועל הטראומה בשירה הכתובה.
את ההצעה לדחות את השיחה בינינו לזמן מתאים יותר הוא דוחה על הסף: "השיחה הזו חשובה לי מאוד. חשוב לי לפנות לציבור הדתי בהתיישבות ולעורר אותו ליצירה. במות ליצירה במגזר לכאורה לא חסרות, אבל במות משמעותיות שמשפיעות אפילו על הממד הפוליטי לא קיימות". מתי התבשל הרעיון למסד כתב עת פואטי פוליטי ימני?
"מבחינתי החלום התחיל לפעם בעקבות ההתנתקות. הייתי בגוש והשתתפתי בפעילות בדרכי שלי. אחרי פינוי עמונה סירבתי לשרת במילואים, וישבתי בכלא צבאי. שלחתי מכתב למפקדים שלי ובו הצהרה שכל עוד צה"ל לא יבטיח שלא יעשו דברים כאלו, אינני רואה את עצמי עושה שוב מילואים. היה לי חשוב לדעת שעשיתי כל מה שאני יכול כדי לזעזע את המערכת.
"בשלב הזה התחלתי לחלום על כתב עת פואטי פוליטי ברוח השמאל הרדיקלי. מקום שיהיה במה ליוצרים בעלי תפיסות ימניות שמחפשים להשמיע לא רק הרהורי אמונה, לבטים ומחשבות בעלמא, אלא אמירה דתית רדיקלית מחויבת שמבקשת להשפיע".
לדבריו, לא זו בלבד שאין במגזר במות ליצירה מסוג זה, אלא גם מעטים הם היוצרים שמוכנים להשמיע אמירה שכזו. הסיבה, לדעתו, נעוצה בפחד שלהם מהדרה: "יש אומנים גדולים שאני פונה אליהם והם אומרים 'תשמע, אני מפחדת לפרסם את השירים האלו', או 'אני כותב שירים כאלו למגירה ומפחד לפגוע בפרסונה הפואטית שלי אם הדברים יצאו לאור'.
"משורר צעיר אחר ביקש לפרסם את השירים שלו בגיליון הבכורה של 'יהי' בשם בדוי מפחד שיבולע לו בדרכו האקדמית. זה שדה שיש בו דיכוי כל כך אלים, כל כך מוחלט, דיכוי שלא מאפשר התמודדות. בודדים הם מי שיוצרים את הדברים בגלוי ומקבלים משוב. היוצרים מעקרים את עצמם מהאפשרות הזו כדי לזכות לחיבוק מההגמוניה".
אתה עצמך חווית פגיעה מקצועית בעקבות העשייה הייחודית שלך בתחומי היצירה?
"נפגעתי לא אחת בדרכי האקדמית ובדרכי הפואטית, ואני מעדיף שלא להרחיב בנושא. עם זאת, זה רק מעודד אותי להמשיך. מבחינתי היום אני עושה עבודת ליקוט של פרחים שפורחים לבדם, שאין להם הכרה. אני פועל להקים חבורת אומני 'יהי' שתהיה קבוצת גרילה אומנותית". מבחינתו המהלך שהוא מוביל דרך כתב העת הוא בין היתר מהלך חינוכי שמטרתו להצמיח יוצרים ויוצרות ולתת להם גב ובמה של ממש לבטא את עצמם ללא פחד.
לדבריו, הוא נולד וגדל בבית 'אשכנזי למהדרין', ובמפגש עם זוגתו רחל, שהיא נכדה לשתי משפחות רבנים מיוחסות במגזר – אליהו וגץ – נחשף לסיפור המזרחי ונעשה פעיל למען שינוי חברתי. הוא שימש חבר בוועדת ביטון, ועל החברות בה הוא מעיד שהייתה אחד הדברים המשמעותיים שעשה בחייו. הוא היה אף ממובילי 'מחאת השטרות', שדרשה ייצוג הולם לאנשי רוח מזרחיים על גבי שטרות כסף. מנגד, שירים שכתב ובהם אמירה פוליטית-חברתית ימנית חדה פורסמו לא אחת במדור הספרות של עיתון 'הארץ'.
"פרסום בעיתון 'הארץ' הוא עדיין הדרך להגיע להגמוניה ולקבל הכרה", הוא אומר בכנות. "פרסמתי שם שירים לא קלים על ההתנתקות, על עמונה, על נתיב האבות. חשוב לי להשמיע את הקול של המתנחל וגם לשמוע את הקולות שלהם. אני חושב שזה יכול להפרות אותנו ואפילו להוביל להבנה ולשיח. לא בדרך מתלהמת ולא רק דרך פייסבוק, אלא דרך היצירה והאומנות. המטרה שלי היום היא ש'יהי' יהיה ההגמוניה החדשה".
גיליון הבכורה של כתב העת ראה אור לא מכבר באירוע מעורר השראה בבית אורי צבי גרינברג בירושלים, שהוא גם המוציא לאור של כתב העת. "האולם היה מלא. דיברו אריה אלדד וגלית דיסטל-אטבריאן, בני ציפר מ'הארץ', מוריה קור, לבנת בן חמו מגלצ, אמילי עמרוסי ועוד פורצי דרך רבים וטובים. הייתה שם התרגשות מאוד גדולה".
איך נבחרו היצירות שנכנסו לגיליון?
"על פי קריטריון האיכות וקריטריון התמה הפוליטית. נכנסו הרבה שירה ייחודית בנושא ארץ ישראל, יצירה מזרחית-נשית ונושאים של מלחמת תרבות, יצירה דתית-יהודית ויצירה חרדית. להמשך אנחנו מתכוונים לתת מקום ליצירה יהודית פוליטית".
לפני שאנחנו נפרדים הוא מבקש לפרסם קריאה "לכל יוצר ויוצרת שיש להם עניין בקול הלאומי, העברי, המקורי, הדתי, הישראלי הגבוה שלנו. אנשים שיושבים על גבעה באיזה קרוון, תושבי יהודה, שומרון ובנימין שמכירים חבר שכותב, צייר, משורר או כותב מסות על החיים בארץ ישראל.
אני רוצה לומר לכל האנשים האלו שידעו שיש להם בית שרוצה אותם ואת האמירה הייחודית שלהם".
הגיליון הבא של כתב העת 'יהי' עתיד לצאת לאור בסוכות, וחומרים לפרסום אפשר לשלוח עד סוף אוגוסט לדוא"ל: yehee@uzg-jlm.org. חברי המערכת נוסף על סלומון הם טלילה ציפר, יוסי סוויד, צור ארליך ורחל גץ-סלומון.
