אם אתה רוצה שיעשו אל תדבר. תעשה.

אבינועם הרש - מחנך

אבינועם הרש - מחנך

קפה הפוך וחינוך סיפורים

שום עובד זר לא יוכל להחליף את לחיצת היד החמה שהוא לוחץ לאבא שלו ואת הליטוף שהוא מלטף את פניו. את זה רק הוא יכול לעשות.

הוא אמר לי בפעם הראשונה שהוא חושב לפרוש מחינוך מפני שזה פשוט גדול עליו: אביו חטף אירוע מוחי והוא כבן יחיד, היה צריך לטפל בו. העומס שהיה עליו נראה לו כבלתי אפשרי,
איך יוכל להמשיך ולתפקד כמחנך ובו בזמן לסעוד את אביו? 
תלמידים זקוקים לאבן שואבת, לפצצה מלאת אנרגיה שתוכל להכיל אותם, לזהות ולקלוט את המצוקות שלהם ואילו הוא, כרגע, נדמה על סף קריסה. לאחר התייעצות עם המנהל, שהבטיח לבוא לקראתו ככל שניתן ולעגל פינות של המערכת, הוא החליט להמשיך ולהחזיק בתפקיד מחנך הכיתה ולהישאר בכל זאת במערכת החינוך. הוא אמר לי שהוא מתכוון לשתף את תלמידיו, כמובן בהתאם לרמתם וליכולתם (כיתה ו), בחייו. 
והתלמידים כתלמידים לא עשו לו הנחות. הם שאלו אותו מדוע הוא מסיים את השיעורים יותר מוקדם בכמה דקות? ולמה הוא תמיד ממהר? הוא שיתף אותם ואמר להם שהוא ממהר לאביו החולה שנמצא כעת במקום שנקרא “בית לוינשטיין”, בית חולים שיקומי שנמצא ברעננה, ושאבא שלו מאוד שמח כשהוא מגיע לבקר אותו.
הם שאלו אותו מדוע הוא כל כך משתגע והולך לבקר אותו באופן אישי ולא שוכר פשוט עובד זר שיעשה את כל העבודה השחורה הזו? הוא הסביר להם שהמשפחה שלו אכן שכרה עובד זר, אלא ששום עובד זר לא יוכל להחליף את לחיצת היד החמה שהוא לוחץ לאבא שלו ואת הליטוף שהוא מלטף את פניו. את זה רק הוא יכול לעשות.
הם שאלו אותו איך הוא יכול לתפקד בשיגעון הזה? ואיך הוא מסוגל ללמד כשהוא מבקר את אבא שלו כל כך הרבה פעמים? ומה עם שעות השינה שלו? והוא אמר להם שהם צודקים ובאמת מאוד קשה לו, אבל החיים מזמנים לנו כל מיני אתגרים ואנחנו צריכים להתפלל בשביל לקבל סייעתא דשמייא, ולהיות מספיק חזקים ואמיצים להסתכל להם בלבן של העיניים ולהתמודד אתם כמו שצריך. 
הוא אמר לי שבאותה שנה, עד לאירוע המוחי שחטף אבא שלו הוא ארגן בית מדרש חברתי לתלמידי הכיתה שלו. בכל שבועיים היה עובר ומלמד בית אחר, והרגיש שזה מוסיף לתלמידים ונותן להם המון. ואילו עכשיו, בגלל האירוע המוחי שקיבל אבא שלו הוא נאלץ להפסיק ולקיים את בית המדרש הזה.
בבוקר אחד בהפסקת עשר ניגש אליו אחד מהתלמידים שלו ואמר: “המורה, רציתי להגיד לך שאולי הפסקת לעשות לנו בית מדרש, אבל בחיים לא היינו יכולים ללמוד מה זה כיבוד הורים יותר טוב מהדוגמה האישית שאתה נותן לנו בכל שבוע כשאתה מפרפר בשביל להספיק ולהגיע לאבא שלך”.
אז אולי חבר שלי כבר לא מספר לתלמידים שלו במסגרת בית המדרש על איך צריך להתמודד עם החיים ועל אומץ ונחישות, אבל רק מההסתכלות עליו הם כבר מבינים לבד איך העסק אמור לעבוד.
***
נזכרתי בסיפור הזה על חבר שלי כי השבוע ביקרתי בשבת אצל בת דודתי היקרה שהחליטה לאסוף תמונות וזיכרונות לזכר סבתא שלי ע”ה לאה גלייכמן. נזכרתי בכיבוד ההורים המופלא שראיתי אצל אמא שלי. אחת לחודש לערך אירחה את סבתא וטיפלה בה במסירות ואהבה שלא מן העולם הזה. אני זוכר, שלא שבתור בחור צעיר, לא הפסקתי להשתומם מרמות כיבוד ההורים והמחויבות שהפגינה אמי כלפי סבתי: ברוך. בכבוד. באכפתיות.
מעולם לא אמרה לי: “הנה, תסתכל, אתה רואה… ככה צריך לכבד הורים!”
מעולם לא ניסתה להעמיד פנים או להפיק איזה מחזה של “למען יראו ויראו”. תמיד הייתה אמא עסוקה במלאכת הקודש הזו ועשתה זאת בפשטות ובאופן שכך היו הדברים צריכים להיות מלכתחילה, ואין כאן בכלל שאלה, כי ברור שזה התפקיד שלה.
הפסקתי לספור את ההצעות לכל מיני מתודות ושיטות הוראה חדשניות לתלמידים ששמעתי במהלך תקופת הקורונה והזום: כלים פדגוגיים, ומשחוק בלמידה, ותעשו ככה, ותעשו אחרת. ובכל הזמן הזה רק חשבתי על חבר שלי ועל אמא שלי ועל כך שככל הנראה הכלים האלה לא באמת יעזרו. כנראה גם בעוד מיליון שנה שום כלי מתודי לא הולך להחליף את הכלי החשוב הנכון והיעיל ביותר שעולם החינוך ראה: הדוגמה האישית.
אל תדבר על. פשוט תעשה

להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתבות נוספות באותו נושא

נמר החיים

עובר אורח מותש וצמא הלך בדרך. הלוואי והייתי יכול להסתתר

גלילה למעלה