בתשעה באב זה הרגשנו ביתר שאת את אבלו של העם בגין שנאת החינם שבינינו. הרב יצחק נסים, בהליכותיו כאדם פרטי ובמעמדו כמנהיג הרוחני של העם היהודי בארץ ובתפוצות, ראה ייעוד בחיבור ובהשכנת שלום בין אדם לאדם ובין תנועות וקבוצות בעם ובכינון חברה כלל-ישראלית מתוקנת. 

בנאום ההכתרה שלו ציטט הרב נסים מנאום ההכתרה של קודמו בתפקיד הרב עוזיאל זצ"ל, שקבע כי תפקידו של הראשון לציון הוא "לאחד ולא להפריד, לקרב ולא להרחיק". ועוד אמר הרב נסים בנאומו: "התפקיד הראשון הוא אפוא להפוך את שבטי ישראל לעם אחד, למזגם ולחברם… ההרכבה מועילה לגידול הפרי והשבחתו. אין הכוונה להתבוללות רוחנית, אלא לקלוט את הטוב והיפה שבכל שבט ושבט". 

בריאיון איתו שפורסם במעריב בשנת תשכ"ד אמר הרב נסים: "היחסים בין אדם לחברו ובין היחיד לכלל השתבשו, האהבה והאחווה היהודית התעמעמו, והשנאה והפיצול התרבו". את תשובתו סיים בתפילה כי "תשרור אהבה, שלום ורעות בין כל חלקי העם… ללא מחיצות עדתיות וללא הבדלי לשון ומנהג". במקום אחר כתב: "אינני מאמין בעליונותו של אדם על חברו… מנהיגי העם, אנשי הרוח והרשות הממלכתית, מחויבים לתת את דעתם על קיצורו של תהליך המיזוג". 

ועוד אמר הרב נסים: "שאיפתנו צריכה להיות, הקמת עם אחד בארץ שאורחות חייו מושתתים על יסודות מסורת ישראל והקניינים הרוחניים של האומה. לשם כך צריך… להעמיק בקרב העולים וגם בין הוותיקים את ההכרה כי אחדות העם ומיזוג השבטים הם צו השעה והם לא ייתכנו אלא אם נוותר איש לרעהו על דעות מוקדמות ונשליך מעלינו את יצרי ההתנצחות, אחרת תהיינה התוצאות גרועות". 

מתוך נקודת מוצא כלל-ישראלית ושאיפה לקדם חברה מתוקנת התבטא הרב נסים לא אחת בסוגיות של קיימות, רווחה וכלכלה. כך למשל פנה הרב נסים בחודש אב תשי"ח "לרבנים, סופרים ואישי הרוח הנאמנים לדבר ה'" לפתוח בהסברה לקירוב לבבות לקראת ימי הרחמים והסליחות ובכלל זה לדבר אל לב העם על תופעת נטילת הלוואות שלא לצורך של ממש ומנגד נגד הריבית המוגזמת הנוהגת במחוזותינו. 

באלול תש"ך שב הרב נסים לנושא, ובהודעה שפרסם כתב: "התופעה של האמרת שער הריבית עומדת בסתירה משוועת לצדק החברתי, ואף הלהיטות אחר בזבוזים לצרכים מיותרים – לרבות חתונות וברי-מצווה – יש לעשות כדי לשרשה מהציבור". זאת לצד קריאה של הרב הראשי לציבור לפתוח את ליבו ולתרום במבצע 'הקש בדלת' של האגודה למלחמה בסרטן. 

בכסלו תשי"ט פרסם הרב נסים כרוז הפונה לחברות השיווק הגדולות נגד התופעה הפסולה של השחתת מזון: "נוסף על האיסור המוחלט של בל תשחית יש בכוונה זו של שמירה על יוקר השערים משום מעשה בלתי חברתי הנוגד את הדין והמוסר, ויש למגרו בכדי לאפשר למחוסרי אמצעים להשיג מזון במחירים השווים לכל נפש". 

עוד דוגמה, שגם היא לדאבון הלב רלוונטית מאוד לימינו, היא פנייה לציבור של הרב נסים בשנת תשכ"ד בעניין ריבוי תאונות הדרכים: "דורנו זה שכל במוראות השואה ובמלחמות מיליוני נפשות, ואין כמוהו המצווה לנהוג זהירות ולשמור על נפש כל יחיד ויחיד… נקבל על עצמנו מכאן ולהבא להקפיד ולהישמר מכל משמר, איש על חיי עצמו ועל חיי זולתו, על ידי נהיגה מחושבת ובישוב הדעת". 

ואין מתאים יותר לימינו אנו מלסיים בדברים שפרסם הרב נסים בשנת תשכ"ב: "לדאבוננו הרב בזמן האחרון עדים אנו להחרפת יחסים, לגילויים שאין בהם משום אהבת אחים ולגילויים של נקימה ונטירה… ועל כן על כל יחיד בישראל ועל כל ארגון להעמיק חשוב בצוויי התורה לאהבת אמת של אחים, לאחדות, לעזרה לזולת, ולתיקון היחסים שבין אדם לחברו".

בה' באב תשכ"ט (20 ביולי 1969) התרגש העולם כולו כאשר נחתה על הירח החללית האמריקנית אפולו 11 ושני אסטרונאוטים, ניל ארמסטרונג ובאז אולדרינג, הילכו על אדמת הירח. אירוע זה סימל שיא חדש של קדמה טכנולוגית ומדעית וביטוי נוסף לתבונה האנושית וליכולתה לשנות את פני העולם. 

הרב נסים התרשם והתרגש גם הוא מן ההישג המדעי והאנושי בנחיתה על הירח, אולם באותה מידה ראה בכך תזכורת נוספת לגודלו של היקום והתמלא יראה וענווה לנוכח מעשה הבריאה.  כך כתב הרב נסים בהודעה רשמית שפרסם, כדרכו, לכבוד נחיתת האדם על הירח: "העפלת האדם אל הירח וחדירתו לתוכו היא פסגת הישגי האנוש שבתחום המדע. 

ירח וכוכבים, אשר כונן הבורא – חקרם מגביר תחושת היראה, שככל שאנו מתקרבים ללומדם מתעצמת התפלאותנו בנשגבות מעשה הבורא אשר אין הדעת יכולה לכלכלו והשכל לתופשו". 

נאמן לאמונתו בכוח הבחירה ובתבונתו של האדם סבר הרב נסים כי הידע וההתקדמות המדעית והטכנולוגית מטילים על האנושות חובה בין אדם למקום, לחקור את הבריאה ולהבין את גודלה, ובין אדם לחברו, לנצל את יכולותיה והישגיה כדי לקדם רווחה, שלום ואחווה לבני כל העמים.

וכך כתב: "המאמצים במחשבה ובמעשה ללא דמיון ותמורה שהושקעו בחקר החלל לא יהיו כדאיים אלא אם תפיק מהם האנושות את חלקה, צניעות בהנהגתה, פתיחת פרק חדש בחיי האנוש, תקופה של רצון להגיע אל הנעלם, להשיג ולהתקרב לרעיון הבריאה ולזנוח קטנוניות יום יום בין הממלכות ובין אדם לחברו. 

"ישמש מאורע נשגב זה אות מבשר טוב לחשיבה על ערכים עליונים, להסיר אימת החרב והרעב מעל האנושות, לייחד הישגי התפתחות זאת לתועלתו של האדם, להגברת החסד ולדגילה בשלום שסוכתו תיפרש עלינו ועל כל העולם כולו". 

הרב נסים לא הסתפק בכך, וכפי שהאמין בכל עניין כי על ערכי היהדות להנחות ולהאיר את דרכה של האנושות כולה, כך פנה בדברים דומים אל נשיא ארצות הברית דאז ריצ'רד ניקסון. הרב נסים בירך את נשיא ארצות הברית על ההישג המופלא והייחודי של מדינתו ובה בעת הביע את תקוותו כי מאורע גדול זה "ינוצל למען השאיפות הגדולות של האנושות היונקות מחזונם של נביאי ישראל, לשלום, לצדק, לשוויון, לחסד, לחרות ולחישול האמונה בהשגחה העליונה".

מי שעקב אחרי סיפורינו לאורך השנה כבר יודע כי הרב נסים הקפיד להביא את עמדתה של תורת ישראל בכל עניין ציבורי שעמד על הפרק ולא נשא פנים לאיש, וזאת מתוך אמונה והכרה כי ערכי הנצח של היהדות צריכים להנחות את המדינה היהודית הצעירה ואת האנושות כולה. 

לכן פרסם הרב נסים בשנת תשכ"ג הודעה התומכת בקריאת האפיפיור יוחנן ה-23 לצמצום הנשק הגרעיני, וכן עשה בהכרזה נוספת של אפיפיור זה נגד גזענות ובעד שוויון וחירות לכל בני המין האנושי.  הרב נסים כתב אז: "שאיפת היהודים היתה מאז ומעולם לעשות לתיקון העולם ולקיום חזון הנביא וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", והכריז: "הגיעה העת שראשי הדתות ישתתפו פעולה כדי לרסן את תאוות השלטון וההתעצמות בכלי משחית כדי לשמור על האנושות משואה כדי שמאמצי האדם יוקדשו לישובו של עולם. הרוח הדתית והאמונה הן המעצור הגדול ביותר בפני מוראות ימים אלה". 

נספר כי באותם ימים הייתה בשיאה ה'מלחמה הקרה' בין ארצות הברית לברית המועצות וגרמה לחרדה רבה בעולם. באותה שנה, באוקטובר 1962, הציבה רוסיה טילים גרעיניים על אדמת קובה, וארצות הברית הציבה בתגובת נגד טילים כאלה על אדמת איטליה וטורקייה, וכל אחת מן המעצמות איימה לפגוע באחרת. מתיחות זו התפוגגה לאחר פגישה בין מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב ונשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, שנחזור אליו בסוף סיפורנו. 

עם מותו של האפיפיור יוחנן ה-23 פרסם הרב נסים באופן חריג הספד לכבוד האפיפיור ובו כתב: "פטירתו עשויה לצער את כל שוחרי השלום ואהבת האדם בעולם", כי "מראשית כהונתו נסך בכנסיה רוח חדשה, התעלה מן הקטנות והוכיח את עליונות הרוח", ו"יש להצטער כי בטרם השלים תכניותיו, לטיפוח השלום וההבנה, הלך לעולמו". 

זמן קצר לאחר מכן, בכסלו תשכ"ג, נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי תוך כדי נסיעה ברכב פתוח ברחובות העיר דאלאס שבטקסס. הרב העריך את קנדי כמנהיג הפועל למען שלום עולמי והבנה בין בני האדם ונשא הספד לזכרו בטקס אזכרה שהתקיים בבית הכנסת ישורון בירושלים. 

הרב נסים הדגיש בהספדו את החובה לחלוק כבוד לכל אדם באשר נברא בצלם ובמיוחד לחלוק כבוד למנהיג עולמי שפעל להפיג את המתיחות בין מעצמות תבל ופתח פתח של תקווה לשלום ולהבנה בין העמים. הרב נסים סיים את הספדו בתפילת אזכרה לזכר נשיא ארצות הברית: "אבינו שבשמים, מלא החסד והרחמים, זכור את נפש ורוח של האיש הגדול, כביר המעש והעצמה, ג'ון פיצ'ג'רלד קנדי, אשר יד זדונית הורמה עליו ונכרת מארץ החיים, בעוד אורו יהל והוא מרים את תקות השלום וההבנה בין העמים".

בשנת תשכ"ה (1965), עשרים שנה בלבד לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה אשר עברה על עם ישראל, החליטה ממשלת ישראל לקשור בפעם הראשונה קשרים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית. ההחלטה עוררה סערה גדולה בציבור הישראלי, ורבים בציבור חשבו כי זו פגיעה בזכר השואה ובכבוד הלאומי היהודי. 
שגרירה הראשון של גרמניה בישראל היה ד"ר רולף פאולס, שהיה קצין בוורמאכט, צבא גרמניה במלחמת העולם השנייה. פאולס הגיע לישראל גם כדי לשבור את החרם בציבור הישראלי על גרמניה והשקיע משאבים ומאמצים רבים לקשור קשרים תרבותיים וחברתיים בין הציבור הישראלי לגרמניה. 
אחד מצעדיו הראשונים של השגריר פאולס היה לבקש פגישה עם הרב נסים, אך הרב סירב בתוקף להיפגש עימו ונימק זאת במילים אלו: "מעלליה של גרמניה אסור שיימחו מלב העם, ועלינו מוטלת החובה לדאוג שלא תשתרש בלב העם השכחה". 

לא הועילו לחץ וניסיונות שכנוע מצד גורמים ממשלתיים ודיפלומטיים בישראל, הרב נסים עמד בסירובו לקבל את השגריר הגרמני פאולס.
הרב נסים הבהיר כי כרב ראשי מוטלת עליו החובה החינוכית לעורר ולשמור את זכר השואה בקרב הציבור בישראל והפריד בין תפקידו ואחריותו הרוחנית לבין שיקולים פוליטיים וכלכליים ששקלו המנהיגים הפוליטיים בהחלטתם לקשור קשרים דיפלומטיים עם גרמניה.
סירובו של הרב נסים לקבל את השגריר פאולס זכה לתמיכה עצומה וגורפת הן בישראל והן בעולם היהודי, ומנהיגי מפלגות שמאל, רבנים ואדמו"רים חסידיים וכמובן ניצולי שואה חיזקו את הרב נסים על עמדתו הגאה והנהגתו הרוחנית. כתבות ומאמרים רבים התומכים ברב נסים פורסמו בעיתונות בישראל ובעיתונות היהודית בעולם, וכמות עצומה של מכתבי תמיכה נשלחו אליו.
אחד הבולטים במכתבים שנשלחו אל הרב נסים היה מכתבו של עורך מעריב שמואל שניצר, אשר כתב לו כך: "יורשה נא לי להביע לכבודו את הוקרתי ואת הערצתי על עמדתו הגאה בעניין הפגישה עם שגריר גרמניה המערבית. כבוד התורה וכבוד הרבנות עלו בעיני למראה עמידת אדוני הרב מול הלחץ המופעל עליו. אני, שפצוע אני עד עומק לבי מן האופן בו קשרה ממשלת ישראל יחסים עם גרמניה, יכול לשאת עיני אל רב ראשי ולראות בו את מנהיגי הרוחני".
שניצר הוסיף וכתב כי אינו אדם דתי, אך הוא רואה בצער ובשברון לב את הקרע ההולך ומעמיק בין דתיים ובין חילונים במדינת ישראל, ולא פחות מכך את המצב שבו "הרבנים רואים את עצמם כממונים על 'צורכי הדת' בלבד" ולכן ההשפעה שלהם מורגשת רק "באותו חלק מן הציבור הנזקק לפסיקת הלכות בשאלות דת".
הרב נסים השיב לשניצר במכתב ארוך ומפורט וסיים אותו בתוכחה אוהבת על כי שניצר חוזר ומדגיש כי אינו אדם דתי: "ועתה רצוני להעיר על דבר מדבריך החוזר במכתב. כל יהודי שמאמין בייחוד הבורא וקורא קריאת שמע וכולל עצמו עם ישראל ואוהב כל אחד מישראל, אינו רשאי לומר על עצמו שאין הוא דתי".
דווקא תוכחה זו היא עיקרו של המכתב ושל סיפורנו. המושג 'אדם דתי' היה זר לעולמו של הרב נסים. הרב נסים ראה עצמו מנהיג כלל-ישראלי המייצג את היהדות – לאום, ציבור ודרך חיים – ולכן בעיניו 'יהודי דתי' הוא כל יהודי המאמין בריבונו של עולם, רואה עצמו חלק מכלל ישראל ואוהב כל אחד מישראל, ולא רק מי שמגדיר עצמו שומר מצוות.
דברים נוקבים ומהדהדים כאלה נדירים מאוד בזמננו.”

אהבת ארץ ישראל היה טבועה ברב נסים. כפי שסיפרנו בעבר, הרב נסים עלה לארץ ישראל מבגדד עם הוריו כשהיה בן 10 שנים, אך חזר לשם כשהיה בן 18 כדי ללמוד תורה בישיבתו של הרב שמעון אגסי. בבגדד התחתן יצחק נסים הצעיר עם אשתו ויקטוריה והיה לאחד ממנהיגי הקהילה היהודית, אך המשיך להתגעגע לארץ ישראל. 

בשנת תרפ"ב (1922), בעודו בבגדד, קנה הרב נסים חלקת קרקע באחת השכונות המרוחקות של ירושלים דאז, שכונת רוחמה, ושנים מספר לאחר מכן חזר לירושלים לבנות בה את ביתו ולהשתקע בה. 

לאחר שהתמנה לתפקיד הרב הראשי והראשון לציון ראה הרב נסים כחלק מתפקידו את חיזוק הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, ובפרט פעל לעודד יהודים לעלות לארץ ישראל. 

הרב נסים הרבה לדבר על הקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו, וכך אמר באחד מנאומיו בקשר לפרשת שלח: "בנוגע לארץ ישראל אין הראיה או השמיעה מספקים, כי יש בה משהו שאין העין יכולה לראותו והאוזן לשמעו, טמיר הוא ונעלם ומסור ללב ולנפש. וזה מכוון כלפי אלה רוצים להצדיק מעשיהם שאינם עולים לארץ ישראל בכך, שתנאי הארץ קשים, קיים בה מחסור, על האדם לעמול קשה כדי להשיג מחייתו וכיוצא מדברים כאלה שאמרו המרגלים. ואף על פי שלכאורה יתכן שיש בדבריהם משהו מן האמת, אבל לגבי ארץ ישראל אין זאת אמת ודיבה היא […] התורה, ארץ ישראל ועם ישראל הם, אפוא, חד וכל דבר קשור בחברו". 

הרב נסים נתן להשקפתו ביטוי הלכתי כאשר פסק בשנת תשכ"ד כי תנועות נוער ציוניות רשאיות לחנך נוער יהודי ולהכשירו לעלייה לארץ גם נגד רצון ההורים, ובלבד שחינוך הנוער יהיה לפי מסורת ישראל, שהרי גם ההורים עצמם מחויבים במצוות ישיבת ארץ ישראל. 

גם במסעותיו אל קהילות ישראל בתפוצות קרא הרב נסים ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה, ונספר בהקשר הזה על ביקורו בארצות הברית באייר תשכ"ח. 

כבר ערב נסיעתו לארצות הברית הכריז הרב נסים על מטרת נסיעתו: "לראות אחי במרכז היהודי הגדול ביותר" ו"להודיעם חובתם להחזיק באמונת אבותינו ולבשרם על ראשית התגשמות דברי הנביאים". 

הרב נסים שהה בארצות הברית כחודש ימים, ובו נפגש עם יהודים מכל הקהילות והזרמים, רבנים ומנהיגים, סטודנטים ובני ישיבות, ושוב ושוב קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל. 

באחת מהופעותיו לא היסס הרב נסים ופנה אל הרב יוסף דב סולובייצ'יק, אחד הרבנים והמנהיגים הבולטים של יהודי ארצות הברית ואמר לו: "הרב יעלה ויבוא, ואחריו יקומו תלמידיו ויעלו", ודבריו אלה התקבלו בתשואות הקהל. 

כשהציעו לרב נסים להיפגש עם האדמו"ר מחב"ד, שהיו ביניהם קשרי ידידות, התנה הרב נסים את הסכמתו בכך שרב גדול זה "יבוא לפחות לבקר בישראל ואפילו ליום אחד, לנשק את אבני הכותל, ולהתפלל ולתת שבח לריבון העולמים במקום שלא זזה השכינה ממקומה", ומשלא נענתה בקשתו סירב ללכת לפגישה. 

ונסיים בדברי הרב בביקור בישיבה יוניברסיטי בכינוס לכבוד יום ירושלים: "גם לכם חלק בנצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים […] בוא עתה והתנחלו בחלקכם בארץ […] באתי להביא לכם, אחים יקרים, את בשורת גאולתה ואת קריאתה אליכם […] החובה והאחריות על כל אחד מכם היא העליה".

  כבר הזכרנו בעבר את תשובתו של הרב נסים בנוגע לחגיגת בת מצווה בהשיבו לנערה שפנתה אליו (בשנת 1963) משהגיעה לגיל מצוות ובעידודו לחגוג ולציין מאורע משמעותי זה בחיי הבת היהודית, דבר שלא היה נהוג כל כך באותה התקופה. 
נושא אחר הקשור למעמד האישה ביהדות הוא לימוד תורה לנשים. זהו נושא מורכב, והדעות בו, כידוע, חלוקות. 
עם הקמתה של אולפנת כפר פינס החלו מחלוקות סביב השאלה אילו תחומים בלימוד התורה ועד איזו רמת עומק יש ללמד את בנות האולפנה. בשנת תשכ"א (1961) פורסמה בעיתון מעריב ידיעה על ויכוח שהתעורר בוועידה הארצית של בני עקיבא ועל פנייה לרב הראשי דאז, הרב נסים, בבקשה שיביע דעתו בנושא. לפי הפרסום התיר הרב נסים ואף עודד הכנסת לימוד תורה שבעל פה לתוכנית הלימודים (הוא ציין שהדבר אף מתקיים זה שני עשורים ולא קמו לו מתנגדים).  רב מבני ברק שקרא את הידיעה תמה ופנה לרב נסים בפרטו מקורות רבים המצביעים לדעתו על איסור בעניין זה. מתשובתו של סבי אפשר ללמוד על גישתו המבוססת והמנומקת המעודדת לימוד תורה לנשים. אלו עיקרי דבריו:

החפץ חיים מסביר שבדורות אלו השתנו הזמנים, והעברת המסורת כבר אינה מה שהייתה. פעם עברה המסורת בצורה חזקה מהורה לילדו. אולם עתה בבתים רבים אין דוגמה אישית, הקשר עם ההורים כבר לא תמיד קרוב כל כך, והילדים לא תמיד גרים בסמוך להוריהם. לכן יש חשיבות רבה ללימוד תורה לנשים, שרק על ידו יהיה אפשר להבטיח את העברת המסורת מדור לדור.
עוד דבר שהשתנה בדורות האחרונים הוא שהשכלת הנשים התרחבה לתחומים רבים. עם התרחבות הידע ודאי שלימוד התורה צריך להיכלל בהשכלת הנשים ואף יכול הציל מפני התעסקות בדברים שליליים, כמו דברי כפירה ומינות.
חובה לנשים ללמוד את ההלכות הנוגעות לחייהן לפחות ברמת הפרקטיקה אם לא ברמת העיון. סבי מביא כמה מקורות התומכים בלימוד ועיון לעומק.
סבי הביא כמה דוגמאות לנשים למדניות לאורך הדורות, נשים שעסקו לא רק בהלכות הנוגעות אליהן אלא נחשבו תלמידות חכמים שעסקו ועיינו בכל תחומי לימוד התורה. יחסם של רבנים תלמידי חכמים כלפיהן היה מכבד מאוד, ואפשר לקבל מכך חיזוק לגישה המעודדת לימוד תורה לנשים, כמובן כשהדברים נעשים בכוונה טהורה.
לרב נסים עצמו הייתה התכתבות הלכתית ענפה עם תלמידת חכמים מובהקת שחייתה בימיו, הרבנית פרחה ששון. הרב הכניס חלק משאלותיה לשו"ת שלו 'יין הטוב' ואף שיבח אותה על ידיעותיה. שלא כרבנים אחרים שהתכתבו עימה בענייני הלכה אך לא ציינו את שמה משום שהייתה אישה, הרב נסים ציין את שמה, כמובן אחרי שקיבל את רשותה, כיוון שלא ראה בכך כל בעיה. באחד המכתבים כתב לה כך: "ואולי בורא עולם ייתן בלב נשים רבות שיעסקו בתורה, וישפיעו מאור תורתן על סביבתן ובפרט על בני ביתן".
לקראת חג מתן תורה למדנו כאן על גישתו של הרב נסים, הרואה בלימוד תורה יסוד חשוב לכל העם, גברים ונשים כאחד, לצורך חיזוק האמונה, העברת המסורת וקיום חיי תורה ומצוות.
שנזכה כולנו להיות חוליה בשרשרת לימוד התורה והעברתה מדור לדור. חג שמח!

  בפעם הקודמת סיפרנו על שמחת יום ירושלים, היום שבו שוחררה העיר העתיקה. אולם במלחמת ששת הימים, שהתרחשה ממש בימים אלו, כ"ו באייר ועד ב' בסיוון לפני 53 שנה, לא שוחררה רק העיר העתיקה כי אם גם שטחים נרחבים ממדינת ישראל של היום, ובהם יהודה ושומרון. הפעם נספר על העיר חברון ועל הקשר של הרב נסים אליה. 
בפרעות תרפ"ט פרעו הערבים תושבי חברון ביהודי המקום – התנפלו, היכו ורצחו רבים. הדבר אילץ את היהודים להימלט על נפשם ולברוח מחברון בצער רב. במאמצים רבים ומתוך סיכון נפש ביקשו להציל את ספרי התורה היקרים והאהובים שהיו בבתי הכנסת. את מרבית הספרים הם הצליחו להציל ולקחת עימם. אך דווקא ספר אחד, יקר ועתיק במיוחד, שעליו שמרו מכל משמר, לא הצליחו להציל, והוא נשאר מאחור. צערם על כך היה רב.

שנים לאחר מכן נודע לאיש ביטחון ישראלי, לשעבר תושב חברון, על ערבי שבידיו ספר תורה עתיק והוא מוכן למכור אותו ליהודים תמורת סכום נכבד. אחרי בירור ובדיקה הבינו כי מדובר באותו ספר תורה עתיק שנותר מאחור בזמן הפרעות. אנשי קהילת חברון לשעבר רצו מאוד לפדות את הספר, אולם לא היה ברשותם הסכום המבוקש. או אז החליטו לפנות לרב נסים לטכס עצה, כפי שנהגו לעשות פעמים רבות בנושאים שונים.
הרב נסים לקח לידיו את המשימה ועשה מאמץ רב להישג את הסכום הדרוש (הוציא מחסכונותיו, לווה ממכרים ועוד) כדי לפדות את הספר. בקשה אחת הייתה לו: הספר יהיה עימו עד שיוכלו יהודי חברון לשוב למקומם, ואיתם גם הספר. ספר התורה היה בבית הכנסת של הרב נסים, הוא קרא בו ואהב אותו מאוד ותמיד נשא תפילה שיחזור היישוב היהודי לחברון והספר יוחזר למקומו.
לבשורה המשמחת שהגיעה על כניסת צה"ל לחברון במלחמת ששת הימים התלוותה גם הידיעה המצערת כי בתי היהודים ובתי הכנסת נהרסו. רק כעבור כמה שנים והודות למאמצים רבים התחדש היישוב היהודי בחברון (שנים אחרי החזרה לקריית ארבע) ונבנה מחדש בית כנסת אברהם אבינו. אז אמר סבי כי מילא את חלקו, וכעת הספר צריך לשוב למקומו. כעבור חודשים מעטים נפטר הרב נסים, וזמן קצר לאחר מכן לקחו תושבי חברון את הספר העתיק בהתרגשות רבה והשיבו אותו למקומו בבית הכנסת.
לקראת חג מתן תורה הבאנו כאן סיפור על הצלתו של ספר תורה. דבר שנעשה מתוך אהבת תורה ואמונה בחוט המשולש שלא יינתק – עם ישראל בארץ ישראל מקיים את תורת ישראל הנצחית ומתקיים עימה. דברים אלו היו נר לרגליו של סבי, ויהי רצון שנזכה גם אנו שאמונה יקרה כזו תנחה את צעדינו.