זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר). הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו. עד כאן למדנות תלמודית. בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה? במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה. אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם. מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים? כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה. למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת. אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה. מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה. גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית. תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה. כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■
פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים): 1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?". 2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית: • איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות. • מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק? • אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע. • אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת. • מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה. • במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב. מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם. 3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח. 4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■
הממלכה המאוחדת של בריטניה הרכינה ראשה בשבוע שעבר, עת נודע…
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
בשיחה עם כלתה סיון רהב-מאיר
זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
בשיחה עם כלתה סיון רהב-מאיר
נראה כי החופש הגדול רק מחדד עבור ההורים את הקשיים שיש בגידול הילדים ובהטלת משמעת שאינה מתחברת עם מריבות והתנגדויות בהכרח ﭏ ישבנו לשיחה עם זיוה מאיר על דור השפע, טיפול הורי ודרכים לצלוח את החופש שכבר נמצא בשיאו ﭏ כי בחופש הגדול, הכל אני יכול.
זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
בשיחה עם כלתה סיון רהב-מאיר
נראה כי החופש הגדול רק מחדד עבור ההורים את הקשיים שיש בגידול הילדים ובהטלת משמעת שאינה מתחברת עם מריבות והתנגדויות בהכרח ﭏ ישבנו לשיחה עם זיוה מאיר על דור השפע, טיפול הורי ודרכים לצלוח את החופש שכבר נמצא בשיאו ﭏ כי בחופש הגדול, הכל אני יכול.
זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר). הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו. עד כאן למדנות תלמודית. בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה? במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה. אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם. מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים? כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה. למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת. אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה. מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה. גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית. תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה. כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■
פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים): 1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?". 2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית: • איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות. • מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק? • אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע. • אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת. • מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה. • במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב. מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם. 3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח. 4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■
הממלכה המאוחדת של בריטניה הרכינה ראשה בשבוע שעבר, עת נודע…
חברתי
אפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים
“המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
מוריה אופיר
יולי 29, 2021
זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
בשיחה עם כלתה סיון רהב-מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
בשיחה עם כלתה סיון רהב-מאיר
נראה כי החופש הגדול רק מחדד עבור ההורים את הקשיים שיש בגידול הילדים ובהטלת משמעת שאינה מתחברת עם מריבות והתנגדויות בהכרח ﭏ ישבנו לשיחה עם זיוה מאיר על דור השפע, טיפול הורי ודרכים לצלוח את החופש שכבר נמצא בשיאו ﭏ כי בחופש הגדול, הכל אני יכול.
זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
בשיחה עם כלתה סיון רהב-מאיר
זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
בשיחה עם כלתה סיון רהב-מאיר
נראה כי החופש הגדול רק מחדד עבור ההורים את הקשיים שיש בגידול הילדים ובהטלת משמעת שאינה מתחברת עם מריבות והתנגדויות בהכרח ﭏ ישבנו לשיחה עם זיוה מאיר על דור השפע, טיפול הורי ודרכים לצלוח את החופש שכבר נמצא בשיאו ﭏ כי בחופש הגדול, הכל אני יכול.
זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
בשיחה עם כלתה סיון רהב-מאיר
נראה כי החופש הגדול רק מחדד עבור ההורים את הקשיים שיש בגידול הילדים ובהטלת משמעת שאינה מתחברת עם מריבות והתנגדויות בהכרח ﭏ ישבנו לשיחה עם זיוה מאיר על דור השפע, טיפול הורי ודרכים לצלוח את החופש שכבר נמצא בשיאו ﭏ כי בחופש הגדול, הכל אני יכול.
זיוה מאיר (63), מנחת הורים ומשפחה ובעלת המיזם האינטרנטי “אמא מאיר”, היא אם ל – 11 ילדים וסבתא במשרה מלאה. “התחתנתי צעירה מאד. בגיל 20 כבר הייתי אם לשני קטנטנים, כך שהמשפחה שלי וילדיי הביאו אותי לעסוק בתחום. ערך המשפחה תמיד היה מאד חשוב לי וחשבתי שאם אני אשקיע בעניין ההורות, אז הדבר יגרום לכך שבבית הדברים ילכו על מי מנוחות. מהר מאד קלטתי שזו לא תוכנית כבקשתך, וצריך להשקיע משאבים רבים”. ההבנה הזו גרמה לה להתחיל ללמוד את התחום. בהתחלה רק ב”עבורי וביתי”, כפי שהיא מכנה זאת. לאחר כמה שנים, כשראתה עד כמה הידע שצברה מאד מסייע, החליטה לפתח את התחום וללמדו גם אחרים.
יש מי שעושה קריירה על חשבון הבית, אני עשיתי מסלול הפוך: הקריירה נולדה מהבית, לא חלמתי להיות ‘אמא מאיר’”, היא אומרת. “אני אוהבת לגלות כלים ויכולות, מעיין נובע בתוכי שאני לא מכירה. זה היופי של החיים, הגילוי. כשאנו מגלים את עצמנו באמת זה גילוי אלוקות”.
הקריירה שלה חובקת עולם ויש לה תלמידים בברזיל, בסין, באירופה ובמקסיקו.
מה ייחודי בקורסים שלך?
“הקב”ה זיכה אותי. אני רואה בהורות, במשפחה, בבית ובהעברת הידע הזה שליחות. זה ממלא אותי לראות אנשים שעוברים תהליכים ומגיעים למערכת יחסים אחרת עם הילדים שלהם וגם בינם לבין עצמם”.
דור ה - Y
מה לא נאמר על דור ה -Y? שהוא עצלן ומתמכר מהר, שהוא לא יודע להעריך את שיש לו ושהוא אגואיסט. מאיר סוברת שכל ההתנהגויות האלו נובעות מדבר אחד מרכזי. “יש שפע בכל תחום”, היא מסבירה: “שפע באוכל, בבגדים, במידע. מרוב שפע אין לנו כלום. זה הדור שהוא הכי רעב ומתמכר. יש הרבה דיכאונות והתאבדויות, הרבה חסכים. אפשר לראות היום אדם שמן ומלא, אבל רעב וחסר ויטמינים ומינרלים כפי שידעו בתקופות רעב. אותו איש לא מספק לגוף שלו את מה שהוא צריך. זה נכון לכל תחום: ארון בגדים מפוצץ בבגדים ולמרות זאת לאישה אין מה ללבוש, בחור שיש לו המון הצעות באתרי הכרויות אבל אין לו בת זוג והוא נשאר לבד.
זיוה מאיר
אנחנו לא יודעים מה לעשות מרוב שפע”. מאיר טוענת שהשפע הזה לא נותן להתמקד ולהתרכז, והדבר נכון לילדים ולמבוגרים כאחד. “את הולכת לסופר ומשתגעת מה לבחור וכמה חברות יש רק לשוקולד. אם היו שומעים לפני כמה דורות על הדור שלנו, היו אומרים שאצלנו חגיגה כי יש לנו הכל ובכל תחום: תעסוקה, מזון, תרבות, אבל אנחנו טובעים בשפע הזה ולא מוצאים את עצמנו”. אם כך, לדבריה, הבעיה היא שאנו טובעים בבחירה ומדשדשים באותה ביצה בלי יכולת להתמקד. כשמאיר מנסה לשתף הורים בשיטתה הטיפולית, היא נתקלת לא מעט בהרמת גבה. “כשאני אומרת להורים לעצור לרגע ולנשום הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. הם רוצים שיגידו להם מה לעשות. לא איך לעצור, אלא איך להיות בעשייה. אבל זה מה שצריך לעשות – לעצור ולנשום בתוך כל המרוץ”. “המשימה של כולנו היא לעצור ולהיות בהוויה,” היא משתפת. “להיות עם עצמי, נאמן לי. אם בבית בונים מרכז יציב ומחובר לעצמנו, אפשר לגדל ילדים מחוברים יותר, שמחים, בוחרים. מרוב השפע אין שמחה, נוצרות התמכרויות”.
לדורות הקודמים לא היו כמעט אופציות ובחירה. הם היו שמחים לדעתך?
“לנו יש ניסיונות אחרים. הניסיון שלנו הוא לכאורה ניסיון טוב – ניסיון שפע, השאלה מה אנו עושים איתו. אם אדם יודע לבחור נכון – שפע הוא דבר נהדר, זו ברכה, אנו מתפללים על שפע, אבל הצפה היא דבר לא טוב. המפתח לסוד ולברכה נמצאים אצלי פנימה – להבין מה אני באמת צריך ורוצה.”
האינטרנט והמסכים, היא אומרת, הם חלק מרכזי שיוצר את ההצפה עליה היא מדברת. “האינטרנט נפלא, יש בו הרבה דברים טובים ומידע, אבל הוא גם הרסני. הרי עוד כמה שנים לבטח יסתכלו על הדור הנוכחי ויגידו, ‘וואו זה דור מטורף’. האינטרנט הוא כמו לתת לילדים לנהוג במכוניות בלי רישיון וללא הכשרה”. מאיר נותנת את דוגמת הילדים הקטנים שצועדים בדרכם לבית הספר עם מכשיר הנייד בידיהם: “הם מחזיקים את המכשיר הקטן הזה וכל חגורת הכתפיים והראש שלהם שמוטים. זה נזק גופני עוד לפני שנגענו בתכנים שהם צורכים ומה שהם עושים לנפש שלהם. פעם ילד לא היה נחשף לתכנים האלה, גם אם היה רוצה. היום כל הרשעה והסטייה נמצאים בכף היד. גם אם נדבר רק על מידע – למה אדם, וקל וחומר ילד, צריכים הצפה כזו של ידע?”
מה הורים יכולים לעשות כשלהרבה מהילדים בכיתה יש פלאפון משלהם?
“זו בעיה קשה. צריך לדעת ולהחליט מהם הגבולות ומתוכם לבנות מערכת יחסים בבית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולבחור איך אני באמת רוצה שהדברים יתנהלו. יש שטף שכולם עושים ולכולם יש, אבל אנו עוצרים לרגע ומתחברים: מה בעצם חשוב לי? לאן מועדות פניי? כשאני שואלת את עצמי שאלות כאלו אני אגלה מה באמת נכון. אפשר לעשות אספת הורים וביחד, ככוח מלוכד, להחליט שלכל הילדים לא יהיה נייד משלהם. אפשר לחזק את הילד בתחומים אחרים ולהסביר לו שיש דברים נוספים חוץ מהנייד. ניתן להגביל את השימוש בו מבחינת ימים ושעות. העניין הוא שההורים מנהיגים את הילדים. כשהתקשורת מנהלת אותנו במקום שאנו ננהל אותה, אנו מאבדים בחירה. כשזה קורה – אנחנו הולכים לאיבוד. כמובן שצריך לדעת לעשות את הדברים באופן חכם ולא לשבור את כל הכלים ולתת הנחתות”.
“אני קוראת להורים תשקיעו בעצמכם”
מאיר טוענת שברגע שמגיעים להבנה מה קורה בתוך מערכת היחסים פנימה, ניתן לפתור דברים רבים: “כשקולטים מה קורה באמת בפנים, מעבר ללחץ, הפחד, הדאגה או החרדה, זה רגע מרגש שממנו אפשר לצמוח ואפשר לנקות את מערכת היחסים. זה לבנות ולהיבנות מחדש,” היא אומרת. “הורים מוכנים לעשות הכל עבור הילדים שלהם, ואני קוראת להורים – תשקיעו בעצמכם. אתם הצינור לילדים שלכם. תלכו גם אתם לטיפול אם יש צורך, הדבר ישדרג את הילדים שלכם”.
מה גורם להורים להירתע מלבוא לטיפול?
“בדרך כלל ייאוש. הם שואלים את עצמם, ‘מה היא כבר תחדש לי? מה כבר יכול להשתנות? מה יש שעוד לא עשינו? עשינו כבר הכל’. גם בושה שגורמת להורים לטאטא דברים מתחת לשטיח”.
איך יודעים שהגיע הזמן ללכת לטיפול ולא מדובר בבעיה מקומית שתחלוף?
“כשכואב, כשקשה. כשהקושי גדל וגדל”.
מאיר אומרת שילדים מגיעים לגלות להורים דברים בתוך עצמם. “אדם יכול להסתדר לבד ולחיות חיים מלאים, אבל המשפחה, הזוגיות וההורות מדייקים אותנו מאד, מגלים לנו עוד אוצרות ומקומות בתוכנו. זו עבודה נהדרת, סוג של משחק שבו חיים בצורה יותר נכונה ומדויקת. לפעמים זה באמת קשה וכבד, אבל זה כמו מבוך שמאתגר אותך וכיף לצאת ממנו. כך בונים דברים ונהיה בית שהוא מקום בטוח, שמח וטוב”. לאחרונה ערכה זיוה מאיר וובינר עם כלתה, אשת התקשורת, סיון רהב – מאיר. למעלה מאלף הורים השתתפו בערב המיוחד שנועד לנתינת כלים להתמודדות הורית נכונה בחופש הגדול. “צריך להבין ולהאמין שאפשר להעביר את החופש הגדול בטוב ובנעימים, ולהפנים שהורות היא דבר חשוב ובעל ערך. לדעת שמה שאנחנו עושים הוא חשוב וחלק מהשליחות האלוקית”.
איך הורים יכולים להעביר את החופש בצורה מיטבית?
“צריך לתכנן את החופש: אפשר לכנס את המשפחה לישיבה על החופש הגדול, לדון בתוכניות ובחלומות של כל אחד, לתכנן סדר יום שכולל זמן מוגדר של קימה, שינה ומטלות בית ולחשוב ביחד על התקופה הקרובה כשכל אחד אומר את דעתו ומשתתף. בנוסף, ליצור “שולחן ערוך דיגיטלי” – מדיניות משפחתית בעלת כללים ברורים ביחס למסכים, עם כללים ברורים. אם יש צורך אז לא להתבייש וללכת לעזרה מקצועית. ישנם ייעוצים אישים ומקוונים וישנן סדנאות מעמיקות שמטפלות בבעיות שורש. זו אחריות שלנו לדאוג לשדרג את ההורות שלנו, וזה אפשרי”
לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר). הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו. עד כאן למדנות תלמודית. בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה? במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה. אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם. מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים? כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה. למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת. אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה. מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה. גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית. תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה. כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■
פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים): 1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?". 2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית: • איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות. • מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק? • אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע. • אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת. • מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה. • במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב. מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם. 3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח. 4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■
