בקול רב

באמריקה זה אחרת

הרב יוני לביא

ככה זה בחיים: לפעמים אדם כל-כך מרוכז בעצמו עד שהוא שוכח מה שקיים חוץ ממנו. אם נרחיב את הפוקוס: הכלל הזה נכון גם לגבי קהילה או עם. אנחנו, תושבי מדינת ישראל, מרגישים שהעם היהודי זה אנחנו, ושוכחים שמעבר לים, בארצות הברית של אמריקה, חיים מעל שישה מיליון (!) יהודים, מספר ענקי השווה כמעט למספר היהודים בישראל. ואם לנו נדמה שפה יש מאבק על הזהות היהודית, מתברר ששם האתגר קשה הרבה יותר. בביקור האחרון שלי בארה”ב קלטתי לראשונה שהפרופורציות בין הזרמים שונות לגמרי מאשר בישראל. כאן היהדות האורתודוקסית היא הדומיננטית, ורובנו מעולם לא פגש פנים אל פנים יהודי רפורמי. בארה”ב, לעומת זאת, היחס אחר לגמרי: רק 10% מגדירים את עצמם אורתודוקסים. כ-20% קונסרבטיבים, 30% רפורמים, והעצוב ביותר: 30% מגדירים עצמם “בלתי משויכים”. ביניהם כמיליון ישראלים, ואצלם אחוז ההתבוללות הוא הגבוה ביותר ומגיע לכדי 90%. גם אצל שתי הקבוצות הקודמות אחוזי ההתבוללות גבוהים ביותר, ומשמעות הדבר שיהדות ארה”ב הולכת ונעלמת לנגד עינינו בקצב מסחרר.
האם לשתף פעולה?
מה עושים כנגד זה? בביקור באמריקה התגלה לי עוד הבדל דרמטי בינינו לבינם. כאן בישראל יש מאבק חריף בין היהדות האורתודוקסית לבין הקבוצות האחרות עד כדי החרמה וחוסר נכונות של רב להופיע על אותה במה בפאנל לצד רבאיי רפורמי, כדי לא לתת לו ולדרכו לגיטימציה כעוד ‘זרם’ ביהדות. באמריקה, לעומת זאת, המצב שונה. שם מצוי מאד לראות שיתוף פעולה הדוק בין רב אורתודוקסי, רבה קונסרבטיבית ורבאיי רפורמי, שמנסים להתאחד סביב המטרה המשותפת של שמירת הזהות היהודית (זאת, מבלי להתכחש לאחריות של הרפורמה להתנתקות הנוראה של רבים מהעם היהודי, הלגיטימציה שהיא נותנת לנישואי תערובת, לניתוק הזיקה לציון ועוד). הבדל מעניין נוסף שגיליתי שם היה האבחנה בין עזרת הגברים לזו של הנשים. בבתי כנסת בארץ לא ניתן להתבלבל. הגברים מקדימה והנשים מאחורה או בקומה השנייה בשטח מצומצם. באמריקה בלא מעט בתי כנסת אם תעמוד בפתח, תראה לפניך שני צדדים שווים בגודלם ובמראם. אם לא יהיו אנשים באותה העת, תתקשה להחליט איזה צד הוא של הגברים ואיזה שייך לנשים.
הבדל נוסף הוא המחיצות. ברוב בתי הכנסת בארץ ההפרדה בין שתי העזרות אינה רק סימון מינימאלי אלא מונעת להשקיף באופן ברור לעבר עזרת הגברים ולראות מה קורה שם, ולהפך. באמריקה זה שונה. בהרבה מבתי הכנסת שבהם ביקרנו המחיצה ‘צנועה’ ביותר, אף פחות מהסטנדרט ההלכתי הכי מינימליסטי שאני מכיר. בשיחה עם כמה מהמתפללות נשמעו תחושות סותרות ביחס לכך. רובן שמחו בכך וטענו שבזכות זה הן מרגישות שותפות בתפילה ולא חוות ריחוק וניתוק מהמתרחש בבית הכנסת. אך היו גם כאלו שאמרו שהיעדר מחיצה אטומה בין הצדדים פוגע ביכולתן להיות חופשיות ומשוחררות ברגע האינטימי של ההתייחדות עם ריבון העולמים.
למה שתיים?
באחד מבתי הכנסת אליהם נכנסנו שמתי לב שיש על המשקוף שתי מזוזות. התפלאתי על החידוש. מדוע לא מספיקה מזוזה אחת? וכי זה כמו יום טוב שני? התשובה המפתיעה הייתה שהמזוזה התחתונה נועדה לנכים בכסאות גלגלים שאינם מגיעים עד לשליש העליון של המשקוף, אבל גם להם יש רצון לנשק את המזוזה בהיכנסם. לא ניכנס כרגע לדיון ההלכתי האם אין בהכפלה הזו משום “בל תוסיף”, אך תהיתי לעצמי עד כמה אנחנו בארץ מודעים לצרכים של אנשים ששונים מאיתנו. התורה מדברת בלי סוף על כבודם ועל רגישותם של הגר, היתום והאלמנה. האם דור הסלפי מצליח לראות את מי שאינו הוא ולדאוג לצרכים הרוחניים שלו?
מה זוכרים בסוף?
לקראת סיום הביקור פגשנו את הרב אבי וייס, שכיהן במשך 50 שנה כרב קהילה בארה”ב. הוא התגאה בכך ש-200 משפחות מקהילתו עלו עד כה לארץ (“אבל זה לא מספיק”, טרח לציין). הכיסא שלו בבית הכנסת לא היה במקום המכובד ב’מזרח’ מול הקהל אלא דווקא בכניסה, ליד הדלת. למה? כדי שיוכל לקבל במאור פנים כל מתפלל ואורח שמגיע לבית הכנסת, וכדי להיפרד מכולם בסוף התפילה. הוא לא הסתפק בלחיצת יד אלא הקפיד לחבק את האנשים אחד אחד. “אני לא זוכר אף מילה מהשיעורים שהעברת, הרב”, אמר לו פעם אחד המתפללים, “אבל את החיבוקים שלך אני לא מסוגל לשכוח”. נראה לי שהמסר הזה רלוונטי לא רק לרבנים אלא לכל אחד ואחת מאיתנו.■

עוד במדור זה

במשמרת של גנץ

במשמרת של גנץ

בערב שמחת תורה התפוצץ מטען חבלה בצומת העליה ל"מוצב הסלע" מעל לציר גלעד בשומרון, בנס ללא נפגעים. הפיגוע, כמו ארועי טרור רבים לאחרונה, התרחש בסמוך לרצף מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים שנבנו בשנה האחרונה. לפי תנועת רגבים, העליה החדה בטרור מתכתבת עם מצב הבניה הפלסטינית בשטח ודו"ח חדש שפורסם בערב החג חושף את מספר המבנים שבנו פלסטינים בשטחי C ביהודה ושומרון בשנה האחרונה בלבד ומציג זינוק מטאורי בקצב הבניה.
בשנת 2022 היקפי הבניה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C ביהודה ושומרון זינקו ב-80% לעומת שנת 2021. על פי נתוני רגבים בשנת 2022 נוספו 5,535 מבנים בלתי חוקיים פלסטינים בשטחי c, לעומת 3,076 אשר נוספו בשנת 2021, ונתונים דומים בשנת 2020. הנתונים סקרו את היקף הבניה מחודש אפריל 2021 עד אפריל 2022, על ידי ניתוח תצלומי אוויר והשוואת מפות לאורך השנים, תוך התייחסות לסטטוס הקרקעות בכל אזור. המבנים בלתי החוקיים נבנו לצד הכשרת שטחי חקלאות ופריצת דרכים לאורך קילומטרים. בניה שמייצרת בשטח מציאות של רצף התיישבות פלסטיני המבודד יישובים יהודיים ומהווה סכנה ביטחונית של ממש. על פי הדו"ח, מספר המבנים הבלתי חוקיים עומד כיום על 81,317, בכל מרחבי יו"ש מצפון השומרון ועד מדבר יהודה.
ברגבים מצביעים גם כי בשנה זו בניגוד לשנים קודמות, מאפייני הבניה חריגים. אופי המבנים מתאפיין לא עוד בפחונים ובקתות, אלא הבניה הפלסטינית הבלתי חוקית השנה, מאופיינת דווקא בטירות פאר, מתחמי נופש ובילוי, פארקים וגני ארועים, בריכות וצימרים ובניינים רבי קומות. כמו כן במקומות רבים בוצעו עבודות לפיתוח מגרשים מסודרים, כמו ח'רבת חת'ה בסמוך לתרקומיא ולאקף סמוך לקרני שומרון.
הבניה הבלתי חוקית שתועדה הינה בשטחי C בלבד, הנמצאים על פי ההסכמים בשליטה ישראלית, אזרחית וביטחונית מלאה. כיום, עומדת הבניה הבלתי חוקית על 81,317 מבנים, התופסים על פי ההערכות כ 150,000 דונם, פי שניים מכלל שטח ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, חוקית ולא חוקית. לעומת זאת, הבניה היהודית הבלתי חוקית כוללת 4,382 מבנים, כאשר בשנה האחרונה נספרה בניה חדשה של 406 מבנים בלבד, אשר בניגוד לבניה הפלסטינית הנבנית במרוחק ממקבצי הבניה והכפרים, נמצאים כולם בתוך תחומי הקו הכחול של ההתיישבות היהודית.
מאחורי המספרים מסתתרות מספר עובדות מעניינות: בתצלומי האוויר ניתן לראות כי בשטחי A ו- B ישנם מרחבים שוממים ופנויים לחלוטין, והבניה זולגת משטחים אלו לשטחים הפתוחים בשטח C. ממעוף הציפור, ניכר כי הבניה אינה אקראית אלא מפוזרת באופן אסטרטגי ומתוכנן בהלימה לתכנית סאלאם פיאד הידועה, בכמה היבטים: יצירת רצפי התיישבות פלסטינית, דוגמאות רבות לכך ניתן לראות בצפון השומרון, בידוד וחניקת ההתיישבות היהודית, בניה על תוואי כבישים מתוכננים כמו ציר עוקף פונדוק וציר תקוע – איבי הנחל במזרח גוש עציון וכן בצמוד לצירי תנועה ראשיים כמו כביש 55 וכביש 60.
"ממשלת ישראל מקימה דה פאקטו מדינה פלסטינית" אומר מאיר דויטש, מנכ"ל תנועת רגבים: "לאורך שנים אנו מתעדים מדי יום בניה לא חוקית פלסטינית ומתריעים מפני הכיבוש הפלסטיני ביו"ש, אך נתוני הבניה העדכניים מציגים תמונה ברורה וחד משמעית: במממשלה האחרונה יש צמיחה מטאורית בהיקפי הבניה וההשתלטות הפלסטינית. זו היא לא נורת אזהרה אלא סירנה מחרישת אוזניים. אל מול עינינו מוקמת מדינה פלסטינית שכבר כיום מאיימת על עתידה של מדינת ישראל. הנתונים לצערנו מצביעים לא רק על עצימת עיניים של הממשלה, אלא על מדיניות, זאת גם לנוכח הצהרותיו של לפיד בעד הקמת מדינה פלסטינית.
לאחרונה שמענו את את שר הביטחון מכריז – "אנו אוכפים את החוק נגד בניה לא חוקית בשטחי C משני הצדדים, היהודי והפלסטיני ואני גאה בזה." נוכח הנתונים אמירה זו לצערנו מדאיגה בעיקר בשל כך שהיא חושפת את חוסר ההבנה של שר הביטחון מה המשמעות של חוסר שמירה על טריטוריה, אך מדאיג לא פחות מכך, הוא חוסר ההבנה של פוליטיקאים רבים וחלקים נרחבים בציבור הישראלי – עד כמה בני גנץ מסוכן לביטחון", הוסיף דויטש.
מנש שמואלי, רכז יו"ש בתנועת רגבים:, מסכם "הפיגוע בערב שמחת תורה ואירועים ביטחוניים רבים מוכיחים שוב ושוב את הקשר בין ההפקרות הפושעת של מדינת ישראל אל מול הבניה הבלתי חוקית הפלסטינית לבין העליה בטרור. שוב ושוב אנו רואים כיצד המערכה על שטחי C ובעצם על דמותה של מדינת ישראל כולה משתוללת בשטח ומתבטאת פעם בטרקטור ולבנים ופעם בירי ומטענים." וממשיך, "אנו עוקבים שנים אחר ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C ונאבקים במישור המשפטי והמדיני לשינוי המצב. בתקופה האחרונה אנו וכן מחלקות הקרקעות במועצות ותושבים פעילים זיהינו החמרה במצב. הדו"ח החדש מאשש את התחושות ומוכיח במספרים: קצב הבניה הפלסטיני זינק באופן מטאורי בשנה האחרונה".

הערבים שמחפשים הנהגה אוהבת ישראל

הערבים שמחפשים הנהגה אוהבת ישראל

סעודת איפטאר בשומרון: כעשרים שייחים ומנהיגים מוסלמים, מהנגב ומהרשות הפלסטינית,…
משבר הפליטים היהודים

משבר הפליטים היהודים

אלפי פליטים הגיעו ארצה מאז פרצה לפני כשבועיים המלחמה בין…
כשהאדמה רועדת מתחת לרגליים

כשהאדמה רועדת מתחת לרגליים

רעידות האדמה הנוספות שהתרחשו בשבוע שעבר בבית שאן ובמקומות נוספים…