01
כידוע, הרבי מבעלזא רבי אהרון רוקח, נרדף אישית ע״י הנאצים מתחילת המלחמה, עבר ממסתור למסתור, ניצל מציפורניהם והגיע לארץ במהלך השואה, שבה איבד את כל משפחתו. גישתו ויחסו מאז למה שקורה בארץ השתנו, והדברים ארוכים.
מלחמת סיני (מבצע קדש, תשי״ז 1956) היתה המלחמה הגדולה הראשונה אחרי מלחמת השחרור. במהלכה נכבש כל חצי האי סיני, עד שארם-א-שיך. בליל שבת בעיצומה של המלחמה, כשחיילינו היו בסיני וברצועת עזה, הגיע הרבי מבעלזא בתפילת ערבית למילים ״ושמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום״ וחזר עליהן שוב ושוב. הוא לא היה מסוגל להמשיך בתפילה, חזר בהתרגשות הולכת וגוברת על המילים האלו עד שהתעלף. כשהעירו אותו מעלפונו, ראו את שפתותיו ממשיכות למלמל: ״ושמור צאתנו ובואנו״.
אגב, הכניסה לעזה לוותה אז ע״י המפקדים בהיסוס ובחששות כבדים, משום שהריכוך הארטילרי המקדים התמהמה, בגלל חשש לפגוע באזרחים אמריקניים שטרם יצאו מהרצועה. הוחלט בכל זאת להכנס לרצועה בלי ריכוך, למרות הסיכון, שמא לא יספיקו לכובשה לפני שילחצו על הפסקת אש… בליל שישי נכנסו חיילי צה״ל לרצועת עזה, ובאותה שבת בבוקר, פרשת תולדות, כ״ט חשוון תשי״ז, כבר שככה האש, אחרי הכניעה של המצרים.
מה ידע הרבי על הלחימה? בימים האחרונים סיפר הרב אהרון מנדלזון, בנו של רב מושב קוממיות הרב מנחם מנדל, שאמו היתה בת מאומצת ע״י הרבי מבעלזא, והיא סיפרה שהממשלה שלחה את אחד השרים לרבי מבעלזא, במהלך הלחימה, שיעתיר בתפילה. השר ישב בחדרו של הרבי בביתו בתל-אביב כמחצית השעה, וכשיצא, בירך הרבי שהניצחון יהיה מהיר. 8 ימים ארכה המלחמה.
02
הרב ישראל זאב גוסטמן היה ראש ישיבת ׳נצח ישראל׳ בירושלים, דיין בוילנא, ניצול שואה ומגדולי ראשי הישיבות. הוא חיבב מאד את בחורי ישיבות ההסדר. וכך שמעתי מבחור בישיבת הכותל שזכה ללמוד עמו בחברותא יומית: בעת מלחמת לבנון הראשונה היה הרב גוסטמן טרוד לגמרי במערכות הקרב. מדי יום, בסביבות 15.00 אחה״צ הייתי מלווה אותו בטיול היומי שלו ברחובות רחביה, והוא היה מדבר עמי מהרהורי לבו. הוא היה אומר לי מהו מהלך נכון שראוי לצה״ל לנקוט בו, ומה ראוי שיעשו אחרת. למשל- ׳היו צריכים לתקוף בצור מכאן, ואם התגובה תהיה כזאת, אזי יצטרכו לפעול בצידון כך וכו׳…׳ באחד מלילות המלחמה נכנס הרב גוסטמן לבית המדרש של ישיבתו, ודיבר עם תלמידיו בנחרצות רבה: ׳אם הייתי בגילכם הייתי מתגייס ונלחם. מי שבכל זאת נשאר בישיבה ללמוד, צריך שלימוד התורה שלו יהיה לא פחות מאשר המלחמה של החיילים. לימוד התורה הוא גם חלק מההגנה, ולכן אתם תהיו כמו החיילים. אם חייל לא מוריד נעליים בלילה, גם אתם לא תורידו נעליים. אם הוא נלחם שעות ארוכות ברצף ולא ישן, גם אתם תלמדו כך תורה׳. רוב תלמידיו היו אמריקאיים שבאו ללמוד בארץ שנה-שנתיים, ודאי לא בני גיוס, אבל המסר הרוחני בוודאי עבר אליהם.
03
הרב צבי יהודה קוק סיפר שלפעמים היה אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נראה לו בחלומו. בימי מלחמת ששת הימים, נראה לו אביו בחלומו כאיש מלחמה, לבוש במדי קרב של צה״ל.
בעת הלחימה היה הרב צבי יהודה שקוע בתפילה עמוקה. סיפר הרב מנחם הכהן שכשהגיע לקחת את הרב צבי יהודה לכותל ביום שחרורו במלחמת ששת הימים, הוא נאלץ לפרוץ את דלת חדרו של הרב קוק, שבו עמד הרב צב״י שקוע בתפילה, כשלא שמע כלל את קריאותיו ואת דפיקותיו על הדלת. אחרי הנסיעה אל הכותל, בגי׳פ צבאי, כשירד עם הרב צבי יהודה הכהן קוק במדרגות אל הכותל, שאל אותו הרב צבי יהודה לדעתו על מאמר שכתב בעיתון הצופה, משהו בענייני היום-יום, ורק אז הוא הבין שהרב צבי יהודה היה שקוע לגמרי בתפילתו ונמצא בעולם רוחני לגמרי. הוא פנה לרב ואמר: הרב, אנחנו אל מול הכותל המערבי! רק אז הרב צב״י התוודע למציאות, ופרץ מיד בבכי עצום של התרגשות.
04
סיפר לי צביקה יונגרייז: ׳אבי היה ניצול שואה, למד בישיבות באירופה, הגיע לארץ אחרי שאיבד שם הכל, והתיישב במושב הזורעים. הוא היה תלמיד חכם מובהק ואהב את מדינת ישראל אהבה עזה. הוא מסר שיעור בדף היומי במושב במשך 48 שנים, בהתמדה רבה ולעתים מתוך מסירות נפש. דוד סבי, ר׳ דוד הלוי יונגרייז היה בעל השקפת עולם אחרת, רחוקה משלו. הוא היה פוסק הלכה גדול, ראב״ד העדה החרדית בירושלים. כשהתגייס אחי הגדול, אני הייתי בן 6-7. אבא אמר: ניסע לירושלים לר׳ דוד ונבקש ברכה לגיוס. אמרו לו: איך הוא יברך? הרי הוא אנטי ציוני, הוא יקלל במקום לברך. אבא אמר: לא, אתם טועים, ר׳ דוד לא מקלל, הוא רק מברך. הם נסעו לירושלים, גם אני נסעתי איתם. נכנסנו פנימה לביתו שבשכונת ״בתי אונגרין״, ור׳ דוד הניח את ידיו על ראשו של אחי ובירכו. אני זוכר את הפסוק שהוא אמר לו: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך״. הימים היו ימי מלחמת ההתשה. באחד המארבים בגבול ירדן הופתעו אחי וחבריו ע״י מחבלים. כל חיילי המארב נהרגו. אחי שכב שם, חשבו שהוא כבר מת והניחוהו לנפשו. הוא היחיד מבין רבים שניצל. אני זוכר איך שהוא חזר הביתה לשבת ואמר שוב ושוב: ״בזכות הברכה של ר׳ דוד ניצלתי״. במהלך הסעודה הוא שאל את אבא אם חייל שנהרג בקרב עומד שם למעלה למשפט על חטאיו. הם היו צעירים, עשו כל מיני שטויות, והוא כנראה היה מהרהר בזה. אבא עצר את האכילה, השתיק את כולם, ביקש שנאזין ברוב קשב, ובהתרגשות רבה נתן לנו שיעור על אלה שנהרגו על קידוש ה׳, קדושי עליון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, גם ללא קשר למעשיהם בעולם הזה. זה שיעור שלא אשכח לעולם׳.
05
הגאון רבי אביגדור הלוי נבנצל שליט״א הגיע בימים האחרונים לבסיסי צה״ל בדרום, בין היתר לבסיס האימונים בצאלים, כדי לחזק את החיילים ולהשיב על שאלות הלכתיות הקשורות למלחמה.
סיפר לי הרב יעקב רוז׳ה, רב בבית ים, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל: במלחמת יום כיפור עסקנו בזיהוי חללים. גוייס עמנו למילואים גם הרב אביגדור נבנצל. בליל שבת רצינו לערוך תפילה במנין, המתנו שיתכנס מנין, אבל הגיעו תשעה חיילים בלבד. ראינו שהרב נבנצל חסר, והוא הרי יכול להיות העשירי. חיפשנו אותו, ומצאנוהו בשמירה על מת. הוא אמר שאינו יכול לזוז משם, כדין ה׳שולחן ערוך׳, ואין עצה ואין תבונה… בסוף מצאנו מי שהחליפו והוא השלים את המנין.
במלחמת שלום הגליל (לבנון הראשונה) התעקש הרב אביגדור נבנצל שליט״א להיכנס ללבנון, והוא שהה שם תקופה ארוכה. סיפר לי מחותני יאיר לאוב, בוגר ישיבת הכותל: ׳היינו לוחמי שריון בגזרה המזרחית בלבנון. הרב נבנצל הגיע אלינו לתת שיעור ולחזק את תלמידיו. הוא ישב שם על אחד הסלעים כשגמרא בידו, כדרכו, וכובע פלדה לראשו. היה נראה שאנחנו בהפוגה, אבל לפתע נשמע רעש הפגזה של האויב. כולנו רצנו לטנקים כדי לעלות לעמדות. ומה הוא יעשה בשעה כזאת? הוא נשאר יושב על הסלע עם הגמרא בידו וממשיך בלימודו כרגיל…׳ ■
