"ואחר כן באו בניך לדביר ביתך" – למה מוזכרים החשמונאים בשם בנים? יוון ניסתה לערער על הקשר המיוחד של עם ישראל לקב"ה שנקראים "בנים אתם לה' אלוקיכם".
מבין כל הגזרות הקשות של היוונים דווקא הגזרה "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" היא הגזרה שעליה נאמר: "החשיכה עיניהם של ישראל כשולי הקדרה". למה דווקא זו? ובכלל מה המשמעות של הגזרה המשונה הזו? מה אכפת לנו לרשום כל מיני מילים חסרות משמעות על קרן השור? ישנם מספר פירושים, אתמקד באחד מהם.
השור מזכיר את חטא העגל שנקרא בתהילים ק"ו "וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב". אומרים היוונים: 'אתם טוענים שיש מעבר לעולם הזה? שיש מושג שנקרא קדושה וטהרה ודבקות בה', שיש יכולת להופיע את דבר ה' בעולם דרככם? אין ולא יכול להיות, יש לנו דרך מדעית מסודרת להבין את העולם וכל הטענה על התערבות אלוקית במציאות, על יכולת להיות אנשי קודש מתנפץ מול מעשה העגל. שכן לטענתכם עמדתם במעמד נשגב של התגלות האלוקים במציאות ומיד אחרי זה חטאתם בעגל, סימן שאין באמת התגלות ולא יכולת להופיע את הרוחני האלוקי במציאות אנושית".
אדם הוא רק אדם הוא רק אדם. אמנם עם שכל מדהים, עם יכולת מדעית מפעימה, עם גוף שיכול להתפתח ליכולות גבוהות מאד, אבל להיות קדושים? להתגבר על היצרים החזקים? בשביל מה? אין "מעבר" לשאוף אליו ואין לכם סיכוי! מול הטענה הזו שאולי זה באמת לא נכון שאנחנו בנים שכן "תמצית האב מצויה בבן", ואם חטאנו אחרי המפגש הנשגב וירדנו לשאול תחתיות אולי הקשר בינינו לא כל כך מוחלט!
הגמרא בקידושין לו דנה בעניין האם אנחנו נקראים בנים רק כשאנו עושים מעשה בנים או בכל מקרה. עונה רבי מאיר מתוך הוכחות מהפסוקים ש"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" – שמגמת הקודש קיימת בנו תמיד, גם אם נטמאו כל השמנים וגם אם אטמו את היכולת שלנו להכיר בפנימיות שלנו ושל המציאות שהקב"ה מחיה את הכל וכל המציאות משתוקקת לגילויו, יש בתוכנו פך שמן זית זך ששום דבר לא יכול לטמא אותו והוא דולק שמונה ימים, הפך הזה מבטא את ה"מעבר" לעולם הזה (שמספרו 7), בנס שמעיד על כך שאלוקים מתערב במציאות ואנחנו שייכים ויכולים להדליק את האור של המנורה, "ואחר כן באו בניך לדביר ביתך… ופינו.. וטיהרו.. והדליקו נרות בחצרות קדשך".
לפעמים אנחנו עלולים להשתכנע שכיון שילדינו לא נוהגים מנהג בנים אין להם שייכות לקודש ולמקדש, באים דברי רבי מאיר ומאירים לנו בחנוכה – חג החינוך והאור "נר איש וביתו", שבכל אחד טמון פך שמן שלפעמים צריך לחפש אותו בנרות אבל הוודאות שהוא קיים ויכול להתלהט ולהאיר מעל הטבע בשייכות מוחלטת לברית עם ריבונו של עולם, הוא היסוד לכל החינוך שלנו.
חנוכה שמח. מלא אור.

בראש השנה, היום הרת עולם, חוזרים לנקודת ההתחלה, נפגשים עם שורשם של דברים לפני כל ההשתלשלויות וההסתבכויות, לפני כל הבחירות המוטעות שנבעו מטשטוש הזהות שלנו. האור של ראש השנה מאיר את שורש הדברים. את שורש נשמותנו. ממה הן חצובות מה מקורן הנשגב האלוקי ולשם מה נשלחו לעולם הזה. תודעת החיבור למקור הכללי לנשמות ישראל לעם יודע תרועה ואשריו שכך, שיודע שתרועת מלך בו – בעצם מהותו הוא מופיע את האלוקות בכל צדדיה של המציאות, מרחביה וסיבוכיה, הכל הכל בא להופיע מלכות ה’.
אידאלים מוסריים, צרופים המביאים לטהרה וקדושה, ובאים לחבר את כל הענפים לשורשם עד שופרו של משיח: “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”.
כל אדם, כל אחד מאיתנו, חוטא רק כי נכנסה בו רוח שטות כמו פיזיקאי שלא יכיר בכישרונו ובמקום לפתח דברים משמעותיים משחק בגולות. כל עניין החינוך הוא להרגיל אותנו ואת ילדינו במה שבאמת מתאים לנו להופיע – את דבר המלך במציאו,ת ללמוד את רצונו ולקיימו בכל רובד אפשרי.
יסוד החינוך הוא אמון בילד ששייך לגודל האלוקי שבעומק טבעו מבקש קרבת אלוקים וטעויותיו קורות מחוסר מודעות או משכחת העצמיות שהפיתרון לה יהיה בלימוד תורה באופן פנימי ועמוק. מבט כזה על ילד מלא באמון אך גם מביא עמו תביעות גדולות של מימוש האני העצמי. כך ראש השנה נקרא אורי (“לדוד ה’ אורי וישעי “) אך גם נקרא יום הדין שעם האור שמזכיר את האמת הגדולה, את הרצון העליון במקורו, עם החשיפה אליו עולה גם תחושת הפער והצער והמוטיבציה לצמצם ולממש את אשר עלה במחשבתו תחילה. כמו כן צף ועולה לעיני רוחנו הביטחון הגדול שנעמוד במשימות הלאומיות והפרטיות שלנו שכן זה דבר ה’ והוא יתגלה בפועל ממש. נקודת מוצא כזו שמה את כל החינוך במקום לא של תקוה רפויה בבחינת “ה’ יעזור”, אלא של מחויבות אופטימית שכן עם הכרת הגודל הפוטנציאל והדרישה המצטרפת אליה, גם בטחון התשובה הפרטית והכללית נוכח באופן מלא.
שנה טובה.

שאלה: אני אמא למספר ילדים שהגיעו לפרקם ולא קורה כלום… יש לי מה לעשות בעניין?
תשובה: בהנחה שאת לא מהמגזר בו אחריות חיתון הילדים היא על ההורים בלבד וההתעסקות שלך בנושא מהווה עבורם התערבות בחייהם, מה באמת אפשר לעשות? יש הורים שדואגים לשידוכים וגם דואגים שזה לא יעבור דרכם, ויש ילדים ששמחים בעזרה שלנו אם יש לנו איך לעזור.
אני רוצה, כהרגלי, לדבר על עניינים לא מודעים שיכולים עשויים או עלולים להשפיע על העניין: פעמים שהילדים באופן לא מודע לא מעוניינים להתחתן כי הם מרגישים שזו אחריות הוריהם. הייתה אצלי אמא לחוצה שביתה הבכורה אפילו הצהירה שהיא לא מעונינת בכך וזה די הלחיץ את ההורים ואת המדרשה בה למדה. כשהיא הרפתה מתוך ביטחון שהכל בסדר איתה ואיתם – עם ההורים, וזריזים מקדימים ויש שלא… הצווות שידר שזה יפה שהיא מודעת לעצמה וחוסכת ביטול זמן וביטול תורה לבחורים. הבחורה באורח פלא התחילה להיפגש.. כשאמרה לרבנית במדרשה שזה ממש מפחיד להתחתן, הרבנית ענתה לה שהיא לא חייבת. עם הבחור השני היא התארסה. כנשאלה, “מה קרה?” ענתה, “הרגשתי שאם אני לא ארצה להתחתן אף אחד לא ירצה במקומי”. לא תמיד זה ניכר אבל יש מצבים בהם כשהאחריות לא על הילדים, הם בנחת לא מוסבר שממשיך את הדינאמיקה של ‘אצל מי האחריות’. וכיון שהיא לא מתחלקת לשניים היא או אצל ההורה או אצל הילד.
שמעתי מישהי בת 26 שלא מצליחה להתחתן שאחרי בירור מעמיק אמרה את המשפט: “אם אני אתחתן הם יחשבו שהכל בסדר איתם” – כשכוונתה להורים. כמובן שמשפט זה שיצא מהתת מודע שלה מגלה שהיא במאבק סמוי עם ההורים דרך זה שהיא לא מתחתנת, מאבק שמתאפשר רק אם ההורים מאשימים את עצמם בכך (או לפחות אחד את השני).
הגיעה אלי אם עם ילדה בת 25 שלא מצליחה להחליט ואפילו אמרה את זה בגלוי: “זה אשמתנו, הזוגיות שלנו לא משהו ובגלל זה היא לא מתחתנת. טפלי בה!” ביררתי עם הילדה שקצת נבוכה מהסיטואציה, והבנו שהיא באופן לא מודע מתנה את הרגשת הקיום שלה בזה שהכל יהיה תמיד מאד נעים. מרוב פחד שלא תמיד יהיה כך (תמצאו לי זוג שזה תמיד כך) היא נמנעה מזה פעם אחר פעם. אז מה עושים?
שאלתי אותה: כיוון שהיא מכירה את מערכת היחסים בין הוריה, אם הייתה יכולה ללחוש באזנה של אימה בצעירותה אם כדאי לה להתחתן או לוותר על כל המשפחה גם אם יש בה מורכבות, מה היית מציעה לה?
ענתה לי שברור שעדיף שתתחתן. זאת אומרת דווקא הדוגמא של ההורים יכלה לעזור לה להבין שגם אם לא הכי נעים עדיין שווה (ודאי ששווה להסתכן באי נעימות מוחלטת ולעבוד על כך שיהיה נעים מאשר להימנע מחתונה).
לסיכום: אנחנו מאד רוצים שהילדים יתחתנו. יותר חשוב שהם ירצו. ככל שניקח אחריות – אם באופן נפשי ואם בצורה של אשמה – אנו לא עוזרים להם. אז כדאי שנרגיש מצוין בהורות שלנו ונסמוך עליהם שידעו למשוך את השפע שלהם בעתו ובזמנו .
הרבה נחת ושיהיה במזל טוב.

פעמים רבות החופש הופך ממצב בו הורים שמחים על שובם של הילדים ממסגרות הלימוד לזמן רב יותר בבית ללחץ בלתי מוסבר – ‘איך נעבור את זה בשלום?׳ מה כל כך מאיים? ‘איך נעסיק אותם כל החופש?׳ למה אנחנו צריכים להעסיק אותם? שכן בטלה גוררת עון ואנחנו לא רוצים שהילדים יחטאו.. ובכן אנו חייבים ליצור מסגרות ודרכים חדשות ש״יחזיקו״ את הילד כדי שלא… זה מדהים לראות את רמת חוסר האמון שלנו בהם, אבל זה לא בא בחלל ריק הרי כשלא דאגנו לתעסוקה הם לא הפסיקו להעסיק אותנו ולשגע אחד את השני. אז איך כן?
ובכן, הילדים הרגילו אותנו שהיציאה שלהם מאיפוס והאושר ש״מגיע להם״ הם אחריותנו הבלעדית: גם בטוב – “אמא משעמם לי “, או ברע – בלי מילים… “חכו חכו מה יקרה אם לא תעסיקו אותי, ובדברים שכיף לי כמובן, הרי אנחנו בחופש הגדול..״
מי מחנך את מי ? מי מאלף את מי? צריך לשנות את סיבוב הגלגל. הכל מתחיל בציפיות שלנו. גם אם הציפיה נכון לעכשיו מנותקת מהמציאות, אם לא נתחיל בזה נחזור על אותם ריטואלים מוכרים מתסכלים וקשים.
לכן צריך לשנות ציפיות. לבנות ציפיות שמבוססות על אמון גדול בילדים ואני רוצה שנשתחרר מהמוכר ונרחיק גם לדברים שלא קיימים עדיין.
אז נתחיל: מה הציפיות שלנו מהילדים? אולי שידאגו להורים להרפות קצת מהמרוץ בו הם נתונים ולתת יד קצת מעבר לרגיל כי יש להם יותר זמן פנוי. אולי עוד נצפה מהם להתחבר זה עם זה לעשות הפעלות משותפות עם האחים הצעירים יותר ולא לקבל את״חובתינו״ לשעשע אותם עד כלות. לצפות מהם להתנהלות מתוך הכרת הטוב ומתוך שהם משוכנעים ש״לא חייבים לי כלום״ למרות המאמץ המטורף של למידה כל השנה כולל קורונה. לראות בלימודים פריבילגיה שההורים מאפשרים לילדים ולא ההיפך. לצפות מהם להיות אחראים על היראת שמים שלהם להקפיד על תפילות בזמנן, על התנהלות צנועה, על מסכים בהגבלה אם בכלל ועל לימוד והתקדמות מתמדת.
וכמובן לשמור על הכללים של הבית: לא להתיש את ההורים בדיונים ומלחמות עליהם מתוך הבנה שזה מה שטוב לכולנו. וכל זה מתוך אמון שהם רוצים בטוב! הם שייכים לו ומסוגלים לו יותר משאנו משערים.
זו האמת של הילדים שלנו! למה חשוב לצפות? הדינאמיקה הלא טובה שלנו עם הילדים מתחילה מזה שהם מרגילים אותנו לציפיות נמוכות מהם ולצפיה מאיתנו לקחת אחריות על הסיטואציה. זה מתחיל מכך שאנו מאמינים להם שהם לא יכולים או לא רוצים, ומאמונה שזה תפקידנו לספק להם לחם ושעשועים בחופש. הם עונים על הציפיות הנ״ל ואנו עוד יותר משוכנעים בזה וחוזר חלילה.
דבר לא ישתנה במציאות אם לא נשנה את התפישה הבסיסית שלנו, את המובן מאליו בנושא.
שבוע לאחר שהייתי בכיתה ט והסתיימה לה השנה, לפני הילדים ביסודי ולפני הגדולים שהיו עדיין בבגרויות, אמא שלי אמרה לי, “את כבר שבוע בחופש ולא הרגשתי…״
המובן מאליו שלה היה שאם אני בחופש זה אמור להתבטא בנקיון יסודי של משהו בבית, שהיא תרגיש הקלה כלשהי כשהבת הגדולה שלה יכולה סופסוף לתת יד בבית מתוך תחושת השותפות שכל אחד עושה על מנת להיטיב עם כלל הבית.
קשה לשנות ציפיות, קשה לנו להאמין באמת ברצון הטוב של הילד. אמנם הוא קיבל זאת ביושר אבל אנו אמורים להרגילו לצורתו המתוקנת.ככל שנחשוב שזה ברור ופשוט, גם התגובות האוטומטיות שלנו יהיו בהתאם, וגם אם הם “יהיו בהלם״ או אם יגידו ש״רק אצלינו זה כך״, ככל שנתמיד ולא נחזור בנו הם יתרגלו לשינוי הסטטוס-קוו בינינו.
יותר מזה – כשהמובן מאליו הוא כזה, גם הפינוקים שניתן להם יהיו מוכרים כפינוקים. תהיה כלפיהם הכרת הטוב ולא כתשלום של בעל חוב (אנחנו) כשהלקוח לא מרוצה (הם) למרות מאמצינו הנפשיים והכלכליים. עם הציפיות חשוב ללמוד לעמוד על שלנו בשלמות פנימית הכוללת ביטחון בהורות, בתוכן שאנו מורים, מלאת אהבה, עין טובה, אמון ברצון הטוב של הילד ואמון בציפיה שלו להנהגה בוטחת בעצמה (ועל זה בפעם אחרת).
כן ,חשוב גם לצאת לטיולים וחופשות שמחזקות את היחסים בינינו עם הארץ היקרה שלנו וחשוב לא לשכוח שאנחנו לא רק בשביל עצמנו. זה זמן מעולה לראות את האחר ולתת זמן להתנדבויות שאין להן זמן בתקופת הלימודים. להכניס גם את זה בציפיות שלנו. כך יגיעו לשנה הבאה גדולים יותר טובים יותר ממוקמים נכון יותר ביחס לעולם.
חופשה נעימה

“למה את נכנעת לו?” שאלתי את האם המובסת שישבה מולי. “למה את נותנת לו כסף לעשות דברים שאת לא מסכימה להם?”. “כי אם לא אתן לו״, ענתה “הוא ייקח לבד, ממני או מאחרים…״
אני פוגשת הורים שיש להם דילמות דומות ותשובות באותו הסגנון. “אם לא אאפשר לו לעשן בבית עם חברים, הוא יעשה זאת ברחובות בלי גבול”, “אם לא אקנה לו, הוא יצא מהמסגרת לגמרי”, “אם לא אקבל את הדיבורים הבוטים שלו, הוא לא ידבר איתי בכלל”.
מה משותף לכל הדוגמאות האלה? הילד, בעצם, אומר לי: “או שתהיה מוכן להשתתף ולאפשר מה שאני רוצה בניגוד לרצונך, או שאתנהג גרוע יותר”. והאיום עובד. הרי אף הורה לא רוצה שהילד שלו יהיה גרוע יותר, ולכן הוא משתתף בחטא הקטן כדי למנוע את בנו מהחטא הגדול יותר. נו, לא עדיף?
מזכיר לכם משהו? סמוטריץ אשם שהקמנו ממשלה עם “רע”ם”. אם היה מצטרף לממשלה עם “מרץ”, “העבודה”, ליברמן וכל מה שהפוך מהשקפת עולמה של “הציונות הדתית” לא הייתה היום ממשלה שנתמכת על ידי הערבים. נו, לא עדיף?
אז זהו, שלא. הגמרא במסכת שבת אומרת “אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך”. לכל אחד חשבון בפני עצמו. הרעיון להותיר לי ברירה של השתתפות בחטא אחד, כדי שאתה לא תחטא בחטא גדול יותר, מבלבלת את החשבון. אני לא אמור לקבל אחריות על המעשה האחר, הילד יכול שלא לחטא בכלל, לא בחטא הקטן ולא בגדול, ובוודאי לא להטיל את האחריות על כתפי.
זה קורה שמתבלבלים, כי הנחת היסוד שלנו היא שהילד, כביכול, יעשה מה שאסור בכל מקרה. לך יכולה להיות השפעה רק על גודל החטא.
א. הנחה זו תלויה בכך שאתה מאמין שהשני אכן יבצע את זממו בכל מקרה. לדוגמה: הילד יעשה דברים שאני לא מסכימה להם, וזה תלוי מאד אם אני אכן מאמינה בזה, או שיש לי אמון בילד שלמרות הצהרותיו שייך לטוב ומן הסתם יבחר בו.
ב. אין לך השפעה רק על גודל החטא. נתנו לך השפעה כזו תמורת משהו הרבה יותר קריטי לילד וזו הלגיטימציה לחטא הראשון.
לכן צריך ממש שלא להתבלבל ולהשאיר לילד או לאחר את האחריות המלאה על חייו ולא להיכנס למלכודת של טיהור, לגיטימציה ושותפות בדבר שאינו ראוי, גם אם יבחר להוסיף חטא על פשע. כי ראשית, השותפות מנקה את מצפונו. כך הסיכוי שיחזור בו נמוך. ושנית, היא משאירה אותו בלי אישיות ודרך עמידה ובוטחת בדרכה – לחזור אליה.

רבים מנסים להסביר את ההתנהלות של ערביי ישראל בפרעות תשפ”א. אני רוצה להתייחס למחשבה שדרכו של עולם, “שיתבססו רגשות כעס ורצחנות באדם שחוה דיכוי והשפלה”, ואז אין פלא שתמצא אדם כזה בפרעות אלימות צמאות דם בגלל טריגר קטן.הבנתם? יש סיבה להתנהגות שלהם ולכן אפשר להבין אותם וראוי שנקבל אחריות על המצב כחברה שמדכאת מתנשאת וכו’…שוב נכה על חזנו, נבלע את ההשפלה, הפציעות והרצח, ונבטיח שלא נעשה זאת שוב. שוב נדאג לשוויון ונתייחס יפה ואז, אולי יהיה שלום.
מובן שהגישה הזו מקוממת ביותר! הסרת האחריות הבלתי נסבלת מאותם פורעים, מעליבה את האינטליגנציה שלנו (ושלהם), מזמינה ומאפשרת את ההתפרצות הבאה בסלחנות שלה.
אך האם לא הרגלנו את עצמנו וילדינו שלכל דבר יש סיבה ורק אם נמצא אותה נטפל בשורש העניין? לא כך הסברנו כל התנהגות בלתי הולמת בסיבה שגורמת לה?
הרי השאלה הראשונה שעולה בדעתנו היא למה הוא מתנהג כך? מה חסר לו? מה עובר עליו? סיבות, סיבות, סיבות. הגיע זמן לעורר את תפיסת ה”פסודו מדעית”. הגיע הזמן להבין שנפש האדם פועלת לפי רוחו ורצונו. הדבר המכריע את התנהלות האדם הוא שאיפותיו-מטרותיו, עם ולמרות כל נסיבות חייו.
יעידו עלינו שנות גלותנו, שמעולם לא הגבנו באלימות בפרץ של אגרסיות שנוצרו מתוך דיכוי השפלה ורדיפות שחווינו. במקרה הטוב, גמלנו לאויבינו כרעתם, נשארנו נאמנים לקוד האתי האלוקי הדורש מאיתנו לבחור בטוב ולהוסיף טוב.
חייבים לעשות את הניתוח הנכון כדי לפתור בעיות מן השורש ולכן לא נשאל את עצמנו “למה”, אלא “בשביל מה?” בפשטות בעניינים כלכליים לעולם תמצא ניתוחים של מטרות רווח. למה לא בנפש האדם? הרי היא חופשית ובוחרת, בין אם מודעת למטרותיה, ובין אם לא.
השאלה הנכונה תביא לתשובה הנכונה, ויותר מזה לפתרון הנכון. נשאל את עצמנו מה המטרה של אויבינו, ונדע ששאיפתם היא לנשל אותנו מארצנו. הם לא מתקטננים איך להתפטר מאיתנו: אולי נרצח על ידם, אולי נושלך לים או נחזור לכל “ארצות מוצאנו”.
היתרון של ההבנה הזו הוא שאם הבנו את המטרה, כדאי שנתמקד בגדיעת התקווה לממש אותה! וכך מתוך דחית הגישה הסיבתית המאשימה, המחלישה, המערערת את זכותנו המוסרית על ארצנו, ומתוך ההבנה שככל שנבטא נחישות עוצמתית וברורה שזו ארצנו אין אחרת ולעולם לא נזוז מפה, חלומם ייגנז ולא ירעו ולא ישחיתו, אלא ילכו למקומם הראוי או יצטרפו כאזרחים בלי שאיפות לאומיות.
לכן על כל ניסיון להחליש ולייאש אותנו על ידי הפחדות וטרור שפל, נשיב להם כגמולם, נסיג אותם מגבולנו ונגיב מתוך אמון מלא בייעודנו, בהשתרשות עמוקה כפליים על כל מרחבי ארצנו האהובה.

לפני כמעט אלפים שנה, נפטרו 24 אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא בזמן קצר, כחודש. מאות הלוויות בכל יום, ורבי עקיבא מספיד עוד תלמיד, ומבקר בעוד ניחום אבלים, ושוב מנחם מול עיניהם הדומעות של ילדיהם או הוריהם. “והיה העולם שומם מתורה” קולות בית המדרש נדמו. בשל מה באה הצרה הזו?? ועונים חז”ל: “שלא נהגו כבוד זה לזה”.
הנושא הזה מעלה שאלות רבות: האמנם על חוסר כבוד מגיעה להם מיתה? ואם כן למה מיתה כזו משונה? והשאלה שבדור שלנו ודאי לא היו מפספסים: ומה עם אחריותו של הרב שלהם? איך דווקא כל הישיבה שלו על כל בוגריה, עד האחרון שבהם לא קולטים את תורת רבם הנערץ. הרי משנת חייו “ואהבת לרעך כמוך”? כולם לא הבינו? כולם טועים באותה טעות? אין זאת, כי אם ישנו כשל ברב עצמו, בתורתו או לפחות באופן ההעברה שלו כלום? כשמגיע רבי עקיבא לרבותינו שבדרום ושונה להם את כל התורה, מזהיר אותם על פי המדרש: “אף הסברים חמורים יותר לגבי חטאם. ומילה לא נאמרת על הרב. הייתכן?
על זה רציתי לכתוב היום. כשלמשהו קשה עם תלמיד או שניים, קבוצה אפילו, ניחא. אבל אם מתברר שכל הכיתה נכשלה או אם כולם בתור קבוצה היו מקבלים עונש שמימי היינו צריכים לחלץ את המורה מבחינה נפשית, שוודאי יאשים את עצמו. ואם לא הוא, אחרים יאשימו אותו ויסבירו את טעותו שגרמה לדבר.
רבי עקיבא, לא רק שלא נופל בהאשמה עצמית ובתחושות קשות לגבי עצמו, מיד בתעצומות נפש כבירות הולך למלא את החלל הנורא שנוצר. ומלמד את רבותינו שבדרום, שלא עלה על דעתם שהוא אשם במשהו ולמדו ממנו. ובזכותם לא נשתכחה תורה מישראל!!
הנטייה להאשים את ההורים, הרבנים, המסגרת, המוסד, הממסד וכל מי שהוא לא האדם התלמיד או הילד שפעל שלא כשורה, רווחת מאד בימינו. והנזק מכך מרובה מאד. כי כשאין אחריות אישית אין תשובה.
מדוע אין להאשים את רבי עקיבא? את הרבנים? את ההורים? כי יש לנו בחירה חופשית ומגיל מצוות אנחנו אחראים על כל מעשינו לטוב ולרע.
מי לנו מחנך מובחר יותר מרבי עקיבא?
מחנך שאומר חייו הוא אהבת הרע. אדם שמאמין בכל אחד, גם אם לא למד כלום עד גיל 40 והוא ההוכחה לכך. כל כולו תורה, כל כולו כבוד תורה “והכל אליבא דרבי עקיבא”. תורת הנגלה ותורת הנסתר, אדם של מסירות נפש לתורה, אדם של מסירות לאומית –נושא כליו של בר כוכבא. אדם שמוכן למות על קידוש ה’, מתי יבא על ידי ואקיימנו? מי לא היה שולח את בניו לישיבה שלו כשהיה בטוח לגמרי בתוצאות החינוך? (ואולי דווקא התחייבו בנפשם כי למרות הרב הטוב ביותר בדורות כולם, הם לא התנהלו כראוי לתלמידיו ודנו אותם בחומרה בשל כך?)
אם לרבי עקיבא אין השפעה מוחלטת על תלמידיו והבחירה נשארת בידיהם. קל וחומר כל שאר.
לכן אנו חוזרים על הראשונות. אתה יכול להיות בישיבה של הרב המוצלח ביותר או פחות – האחריות נשארת עליך “איש בחטאו יומת”. כל אחד אחראי על עצמו ולא יועילו לו ניסיונות החלוקה באחריות עם מוריו והוריו, שכן אין הדבר תלוי אלא בו ו”במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”.
יש להוסיף שעיקר המסר של המגפה הזו שנחקקה בזיכרון הלאומי שלנו בין פסח לעצרת, ללמדך שהאחריות שלך על עצמך היא לא למענך. ושהדרך למתן תורה עוברת דרך כבוד הזולת, דיבוק חברים ותפישה שאנו חלק מעם ורק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים. ואם לא? הקב”ה מוכן לותר על תורה כזו ושהעולם יהיה שומם ממנה.
שנזכה לקבלת תורה כאז כך עתה “כאיש אחד בלב אחד”.