כן, אף על פי שבשמות שונים כונה חג השבועות – חג הקציר, חג הביכורים, עצרת – דווקא 'זמן מתן תורתנו' לא הוזכר במפורש בתורה. אומנם לפי המתואר בפרשת יתרו, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי… בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", מתן התורה היה בערך בשבועות, אולם התואר 'מתן תורה' לא ניתן לחג בתורה. גם מקומו של הר סיני לא נחקק בתודעת האומה, וחוץ מאליהו הנביא ורבה בר בר חנה לא ידוע לנו על יהודים אחרים שעלו לרגל להר סיני. כל זאת למרות שהתורה הזהירתנו במפורש: "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח… וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב". הרמב"ם לא מנה מצווה זו במניין המצוות (ואכן, הרמב"ן השיג עליו) אף שהוא עצמו רואה במעמד הר סיני את הבסיס העיקרי לאמונה בה' ובתורתו, ובאיגרת תימן הוא עצמו מזהיר על כך: "חזקו ואמצו והשענו על הפסוקים האלה… שתתחזק האמונה חיזוק שלא ישנהו… שלא יחזיקו בדת האמת אלא הזרע הטהור והנקי… והם האנשים שעמדו אבותם על הר סיני, ושמעו הדבור מפי הגבורה, וקבלו על עצמם המעשה והקבלה ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע! וחייבו דבר זה עליהם ועל הבאים אחריהם…. כל מי שעמד על הר סיני… הם ובניהם ובני בניהם עד עולם… וכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא אינו מזרע האנשים ההם. ולא עמדו אבותיו על הר סיני!" אולם היא הנותנת. מעמד הר סיני אינו חד-פעמי. התורה אינה תלויה בזמן, במקום או במעשים מסוימים בלבד. בכל מקום שלומדים בו תורה, בכל מעשה שמקיימים בו תורה, בכל עת ובכל שעה אנו לא רק זוכרים את מעמד הר סיני שהיה אלא ממשיכים אותו בפועל כאן ועכשיו. "ברוך אתה ה' נותן התורה" – כרגע, ולא רק 'נתן' בעבר הרחוק אי-אז במדבר סיני. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" וכן הלאה. זהו רצף בלתי פוסק מסיני ועד היום. כאשר אנו מיישמים את עקרונות התורה בחיי המעשה שלנו, במחשב ובטלפון, בטרקטור ובמטוס, במשפט, בצבא ובמשטרה, וכשאנו עוסקים בתורה, כגון בשנים אוחזין בטלית או בשור שנגח את הפרה, אנו ממשיכים להיות מחוברים לאותו מעמד שלא פסק מאז ועד עתה. "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" – לא פסק. כחוט השדרה הנמשך ברצף מהמוח עד קצה הגוף ומזרים חיים לכל האיברים. ניתוקו עלול לשתק חלילה את כל הגוף. "זאת התורה לא תהא מוחלפת". עקרונותיה נצחיים. באמצעות מסורת רצופה של תורה שבעל פה, הנמסרת איש מפי איש מדור לדור, היא ניתנת ליישום בכל תנאי החיים הדינמיים והמשתנים, בכל מקום ובכל זמן ובכל מצב. תורתנו, תורת חיים, אינה אוסף מקרי של מנהגי פולקלור שאדם או קבוצה בוחרים להם בחירה סלקטיבית לפי גחמותיהם ונוחיותם. זו הלכה. כשמה כן היא. היא הולכת ונמשכת באופן רציף מרב לתלמיד מדור לדור מסיני ועד ימינו. כל המערכת ההלכתית היא בעצם 'הלכה למשה מסיני'. אומנם תמיד יש בשוליים תופעות חריגות, כשם שבכל עומס בכביש הראשי יש העוקפים בשוליים. מי שעושה כן עובר, אולי בטעות, מחוסר תשומת לב, על מצוות התורה 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח… ופן יסורו מלבבך… יום אשר עמדת… בחורב'. בימינו, כשחזרנו לארצנו אחרי גלות ארוכה ואנו מרחיבים את דרך המלך של התורה גם לחיי הציבור הממלכתיים, באופן זמני גם השוליים רחבים עד שתיגמר סלילת הכביש הרחב. אך הנוסע בשוליים חייב להיזהר שבעתיים, כי הוא מועד לתקלה או לסכנה. הוא לא רק עובר על החוק, הוא עלול להידרדר, חלילה. קול השופר המהדהד עדיין באוזנינו מהר סיני בא להזהיר אותו לשוב אל דרך המלך הרצופה מסיני. לכן אין זמן מוגדר למתן תורה ואין מקום מסוים למתן תורה. אם נשים לב, בסוף חג השבועות חוזרת התורה שנית על מצוות לקט, שכחה ופאה שנאמרו כבר לפני כן, בפרשת קדושים. אזכור זה חורג ממסגרת החגים, ולא מובן מדוע הוכנס כאן. אך נראה שדווקא השם 'חג הקציר' מבטא אל נכון את המשמעות העמוקה של 'זמן מתן תורתנו'. הקציר בשדה, למוחרת החג הקצר, ועימו כל חיי המעשה שבהם אנו מיישמים את התורה יום-יום, מדגיש את מתן התורה האמיתי המתיישם בחיי החולין המעשיים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם".