1
כשישבתי וכתבתי את הטור בשבוע שעבר, לא דמיינתי ששבוע בדיוק לאחר מכן באותה שעה נחווה שוב הרס וגירוש – הפעם, ברוטלי ואלים בהרבה.
גם הפעם התעוררנו כשעשרות שוטרים שועטים לעבר ביתנו בטורים מסודרים, ומקיפים את הבית במבצעיות קרבית – משל היה בית מסתור של מחבלים.
את הציוד האישי והרהיטים לשם שינוי, הם לא ממש טרחו להוציא מהבית שנבנה בנתיים מאז ההרס האחרון, והוא רוסק לחתיכות בכף השופל.
"למה אתה לא הורס להם גם את כביש הגישה?", נזף מפקד היס"מ בנהג הדחפור שהפך את הריסות הבית שוב ושוב עם הכף כדי שחלילה לא יישאר אפילו רהיט או קיר אחד שלם.
נהג השופל מיהר לחרוש ביסודיות את הכביש, ולא שכח לערום תל אדמה בכל כמה מטרים כדי שאף רכב, חלילה, לא יוכל להיכנס לשטח הגבעה.
אפילו מיכה הנביא שניבא את נבואת הזעם "ציון שדה תחרש", לא שיער שמחריבי הארץ יהיו בעצמם יהודים בדור של שיבת ציון.
02
את כוס התרעלה שחוותה הגבעה שלנו, רמת מגרון, חוותה שבעתיים הגבעה הנוספת שהוחרבה באותו בוקר – גאולת ציון.
האלימות המשטרתית שהופעלה באותו בוקר גרמה גם לי, נער גבעות ותיק שראה לצערו לו מעט שוטרים אלימים בחייו, להזדעזע עד עמקי נשמתי.
את התיאורים שאכתוב בשורות הבאות ונשמעים כאילו נלקחו משלטון הטליבאן באפגניסטן, לא הייתי ממליץ לקרוא לפני השינה. ליתר דיוק לא הייתי ממליץ בכלל לקרוא.
אבל לצערי, רק חשיפת הטירוף הזה יכול למנוע הישנות של אירועים כאלו.
ש', תושבת הגבעה, אם לארבעה, נעצרה באלימות מבלי שעשתה דבר, ידיה נאזקו מאחורי גבה והיא הוטחה אל הרצפה בכוח.
כיסוי הראש נתלש מראשה, וכאן רק החל מסע אלימות והשפלה שארך שעות ארוכות.
כל אישה נשואה יודעת מה מבטא תלישת כיסוי הראש. השפלה לשם ההשפלה.
מעל חמישה שוטרים רכנו מעליה כשהם מפליאים בה את מכותיהם במשך רבע שעה. כשתאוות האלימות באה על סיפוקה, הובלה ש' לג'יפ המשטרתי כבולה לעין כל כשהשוטרים מאיצים בה לצעוד יותר ויותר מהר.
תחנוניה שיאפשרו לה לכל הפחות לקחת איתה את ארבעת ילדיה שנשארו לבד, נפלו על אוזניים ערלות.
גם העובדה שארבעה ילדים בני שנה עד שש – כשאחד מהם סובל מנכות, הושארו בשטח, לא ממש עניינה את השוטרים.
בג'יפ חשבה ש' שתוכל סוף סוף למשש את עצמותיה הכואבות, אך כל תזוזה קטנה נענתה בהטחת ראשה ברצפת הרכב.
גם לשירותים לא הורשתה ללכת, ונאלצה לעשות את צרכיה על גופה.
גם שאר המשפחות לא ליקקו דבש. שני תושבים נוספים, אבות לילדים, נעצרו אף הם וחוו אלימות קשה ביותר.
נערות נעצרו ונגררו אל מחוץ לגבעה – כשאחת מהם רגלה נקועה וזועקת לטיפול רפואי.
את השוטרים זה לא ממש עניין, חרף בקשותיו החוזרות ונשנות של חובש שחש למקום וקבע כי חובה לפנות את הנערה לבית החולים או לכל הפחות לחכות לאמבולנס שיעניק לה טיפול בשטח.
03
אתם מן הסתם שואלים את עצמכם: זה לא מייאש? אתם לא מרגישים לפעמים שאתם דופקים את הראש בקיר?
הרי אין לזה בכלל סיכוי, אתם קומץ של יהודים שנאבקים מול כל מערכות המדינה, הרש"פ וחצי ממדינות העולם שמממנות את הבניה הערבית.
אז נכון, באמת בדרך הטבע לפעמים אכן נראה שאין סיכוי לנצח. אבל עם ישראל לדורותיו – בפרט בחג החנוכה, הראה שגם כאשר יראי ה' מעטים ונאבקים מול מערכות גדולות וחזקות מהם בהרבה, מעט האור מצליח לגבור על הררי החושך. כשתלמידי הגר"א והבעש"ט הגיעו לארץ, כשחלוצי העלייה הראשונה והשניה התחילו בעיבוד הדונם הראשון, אף אחד לא חלם שנגיע למצב בו אנו נמצאים היום, אבל הם לא התייאשו וה' סייע בידם.
04
גם היום, כשאנו לכאורה מעטים, אפילו מעטים מאוד, ומולנו עומדים כמעט כל מדינות העולם שמממנות ודוחפות להקמת מדינה פלסטינית.
כשמול הבחורים בגבעות שעמלים לתפוס עוד דונם ועוד דונם, עומדות מערכות משומנות ועתירות תקציבים שמפעילות אלפי כלים ופועלים מדי יום.
למרות שלפעמים הדרך כל כך ארוכה וקשה עד שלא מצליחים לראות את האור בקצה המנהרה, חשוב לזכור שאפילו מעט יהודים שפועלים מתוך אמונה ואהבת הארץ, יכולים בעזרת ה' לנצח במערכה.
