פעם ראשונה שהייתי ברמת מגרון הייתה לפני שנה וחצי. הגענו, יאיר בעלי ואני, להתארח בשבת אצל חברים שגרים בגבעה. אני זוכרת את עצמי יוצאת מהרכב ומסתכלת על הגבעה, מה שנוצר באותן שניות אפשר להגדיר כאהבה ממבט ראשון. הטבע, השקט, המרחבים והפשטות של שתי המשפחות שגרו אז בגבעה גרמו לקושי להיראות הרבה יותר קל. למראה הנחישות של הבחורים להוציא את הכבשים למרעה בחמש לפנות בוקר אחרי שקמו לשמירה בשלוש בלילה, לא יכולתי להישאר אדישה.
לא עזר שבמוצאי שבת חזרנו מקוררים כל כך, עד כדי שלא יכולנו לצאת מהמיטה יומיים, לנו זה היה ברור – אנחנו נחזור לרמת מגרון! במהלך השנה הגענו לבקר בשבתות ובימי חול, התחברנו יותר ויותר לגבעה, לחיים, לאדמה. לפני חודש ארזנו את החפצים שלנו ועברנו לגור בגבעה.
החיים ברמת מגרון לא קלים, מים בברז זה לא ברור מאליו, ובגלל שהחשמל הוא סולרי (עובד על אנרגיית השמש), מתישהו במהלך היום או בתחילת הלילה פשוט נגמר החשמל. המשפחות והבחורים שגרים בגבעה כל הזמן משתדלים להקל עלינו את התנאים הקשים שמבחינתם כבר מובנים מאליהם.
ביום חמישי שעבר בשעה חמש לפנות בוקר, התעוררנו מדפיקות מטורפות של שוטרים על הדלת של הבית. ברגע שיאיר פתח להם את הדלת הם עיקמו לו את הידיים מאוחרי הגב וחטפו לנו את הטלפונים כדי שלא נוכל לתעד את האלימות. תוך מספר דקות נזרקנו מהבית שלנו עם כל תכולתו החוצה. אני מסתכלת מסביב ורואה את הטרקטור של כוחות ההרס כבר מחריב את בית המדרש, שומעת צעקות משאר הבתים ורואה איך השוטרים זורקים את המשפחות תוך כדי אלימות, בזו אחר זו.
עוד שני טרקטורים מגיעים והורסים הכול עד היסוד. הם לא הסתפקו רק בהריסה של הבתים, אלא גם חפרו בורות ותלוליות בשבילים שסללנו כדי להרוס גם אותם. ממש תוך כדי ההרס, עוד בשעות המוקדמות של עלות השחר, כבר מתחילים להגיע ברגל דרך ההרים עוד ועוד יהודים מהאזור, כמו רקפות בין הסלעים…
מייד ברגע שכוחות ההרס עוזבים הם מסתערים לעבודה; לחלץ מה שאפשר מההריסות, לסדר את הציוד שנזרק החוצה, ליישר את הבורות בשבילים, בקיצור – כל מה שצריך כדי להעמיד את הגבעה על תילה. אני עולה על הרכב ומסיעה את נשות הגבעה והילדים להתארגנות בתחנת דלק הקרובה, וכבר בדרך לשם הן מתחילות לדון איזה חומר עדיף להזמין לבנייה של הבתים החדשים, איזו חלוקה עדיפה – כמו של הבית הקודם, או כמו של זה שהיה לפניו… ואני לא מאמינה שמי שיושבות לצידי הן אותן נשים שהרסו להן לפני מספר דקות את הכול, נשים כ"כ אמיצות.
אחרי כמה שעות של עבודה, בעזרת נשים טובות שהגיעו, הצלחתי לסדר את כל הציוד של הבית בפינה מסוימת. הנחנו מעל ברזנט, והתפללתי שלא ייגרם לציוד שלנו עוד נזק על מה שכבר נגרם. ביום ראשון, לאחר כמה ימי מנוחה שלנו וכמה ימי עבודה של אנשים טובים שהגיעו לאחות את השברים, אנחנו חוזרים אל הגבעה.
בתים חדשים עומדים על יד ההריסות הטריות. אנחנו מחזירים את הציוד שלנו לתוך הבית. מנקים, מסדרים, ובעיקר מקווים שהבית הזה יהיה בניין עדי עד.
וביום שני השבוע, בשעה חמש בבוקר – שוב דפיקות מטורפות של שוטרים על הדלת… ושוב, הרס וחורבן נוסף, אותם הטרקטורים ואותם שוטרים אלימים. את החומרים לבנייה של הבתים החדשים הזמנו פעם נוספת, תוך כדי ההרס. ושוב הגיעו מכל הכיוונים יהודים טובים לעזרת החלוצים.
ואני נחה על ההריסות אחרי שהבנתי שאין הרבה מה להציל מהציוד של הבית שלנו, ומסתכלת על הבניה המשתוללת בכפרים מסביב. שם הם יכולים לבנות בחופשיות ולכבוש רכס אחר רכס. להם אף אחד לא יהרוס. לרגע אני מתרעמת על האכיפה הבררנית הבוטה, אבל מזכירה לעצמי: גם אם האכיפה הייתה שוויונית, אין מקום להרס של בתי יהודים במדינה יהודית.
בונים מחדש לאחר ההרס הראשון
אנחנו כאן בזכות אבות, והדור הקודם הקים פה עבורנו מדינה לא כדי שנחיה בה בפחד בין גדרות. וזה ברור לי יותר מתמיד שזה או אנחנו או הם! רמת מגרון קוטעת רצף התיישבות ערבית. רצף כזה הוא צעד משמעותי להקמת מדינת טרור פלסטיני. חייבים להמשיך להיאחז במקום פשוט חייבים. הייתי רוצה לסיים בהבטחה אמיצה שלא אתייאש, אבל מי יודע מה יהיה? מה שברור לי, מעל לכל ספק, אלו מילותיו המדויקות של יאיר שטרן הי"ד, בשירו ׳חיילים אלמונים׳:
"במקומנו יבואו אלפי אחרים,
ללחום ולכבוש עדי עד".
