לפני כחמישה חודשים, כששמעתי את דבריו של דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי שיחי', שחמאס הוא רעיון, ולכן אין אפשרות ריאלית להשמיד אותו, הזדעזעתי. מאז אני כבר כמעט לא מסוגל להאזין לו.
עם זאת, אמרתי לעצמי שבכל רע יש גם מעט טוב, וניסיתי לזקק מתוך דבריו את החלק הטוב שבהם.
אז נכון, מצד אחד חמאס הוא ארגון המתקיים בעולם המעשה, ומצד שני הוא גם רעיון. והמאבק מולו בתחום הרעיון והרוח הוא מורכב יותר (ואולי זאת הסיבה שדובר צה"ל לא ממש מוצא כלים לנהל אותו), יחד עם זאת, מאבק רעיוני-רוחני הוא הרבה יותר ממוקד, וההצלחה בו עשויה להביא לנצחון מובהק הרבה יותר.
באבחת מקלדת אקח אותך, קורא נעים, למקום אחר לגמרי.
מה אנחנו עושים בברכת אבות תחילה וסוף? ידוע הדבר ושגור: כורעים, משתחווים ומזדקפים. זה כל כך שגור, ורגיל, ואפילו אינסטקנטיבי. האם נתנו בדעתנו מה אנחנו עושים, ומה משמעות הדבר?
הכריעה וההשתחוויה, מאוד ברורות: אדם עומד לפני המלך, ומביע את יראתו והכנעתו.
הכריעה וההשתחוויה נעשות במילים "ברוך אתה", והייתי מצפה, שכאשר האדם מגיע לומר את שם ה' הקדוש, הוא ימשיך בהשתחוויה מלאת אימה, ואולי אף ישתטח לגמרי על הרצפה….
ומה אנחנו עושים? כשהמתפלל מגיע לשם ה', הוא מפסיק להשתחוות, הוא מזדקף!
החכם-אמורא שמואל (ברכות יב.) מסביר את הרעיון של ההזדקפות המפתיעה הזאת בשלוש מילים – ה' זוקף כפופים. רצונו לומר: המפגש של האדם עם הא-לוקות זוקף את האדם. הוא מגיע לשיא תפארתו, כשהוא נפגש עם א-לוקים.
וכאן אני שב אל המאבק הרעיוני.
כי האיסלאם, ובפרט האגפים הג'יהדיסטים שלו, רואים במפגש של האדם עם הא-לוקות, מפגש מאיין, מפגש בו קיומו של האדם מאבד את ערכו. ה"שהאיד" לפני שהוא לוחץ על כפתור ההפעלה, זועק את שמו של אלוהיו, ומכריז על גדלותו. וככל שהאלוהים שלו יותר ויותר גדול, כך האדם שבו נהיה קטן יותר ויותר, והערך של החיים שלו, גם חייו האישיים של המאמין, ולא רק של ה"כופרים", בטל ומבוטל כלפי גדולת הבורא.
זה רעיון פילוסופי מעניין, שטוב וחשוב לדון בו לפעמים. אולם הם, הרשעים הארורים הללו, העניקו לו משמעויות מחרידות. וזה מסביר את הנהייה שלהם אחרי המוות וההרס.
ולכן בשמחת תורה הם היו עסוקים במשך 6-8 שעות בפולחן של הרס ומוות, במקום להתקדם בשעות הללו, ולכבוש יעדים חדשים (אולי עד תל אביב?), שהיו נותנים להם יתרון טקטי, ואולי אף אסטרטגי.
הם לא היו מעוניינים ביתרונות צבאיים. הם היו מעוניינים בהרס לשם הרס. ברצח לשם רצח, בהתעללות לשם התעללות. מעין פולחן מוות של כת שטן, שמתחיל, אולי, מרעיון אידאולוגי של גדולת הבורא וקטנות האדם, אך משתפל ויורד עד הדיוטא הנמוכה ביותר של תאוות רצח ואונס ורוע צרוף.
מול רעיון כזה, צודק אולי דובר צה"ל, צריך להעמיד רעיון אחר, טוב יותר וחזק יותר. רעיון של בניה, של האדרת האדם מתוך מפגש עם הבורא.
וכאן אני מגיע לתפקיד שלנו.
כי לצערי, מדינתנו קיבלה פעמיים את אתוס החורבן של החמאס. פעם אחת שלא בצדק, ופעם שניה כן בצדק. ועדיין.
הפעם הראשונה היא עזיבת גוש קטיף והחרבת הישובים. קיבלנו מהם את הרעיון שהחרבת הישובים ועקירת הנטוע, יכול להיות בהם משהו טוב. החרבנו במו ידינו, ועקרנו את מה שנטענו, והבאנו טרקטורים ושופלים כדי לשטח את כל הגוש, ובלי לשים לב קנינו מהם את האתוס המופרך הזה.
הפעם השניה היא במלחמה הנוכחית. החרבנו חלקים רבים מעזה. ובצדק, כי את הרשע צריך לכלות מן העולם. אבל עדיין – זה חורבן, והחרבנו את בתיהם כי אנחנו חזקים יותר. אבל אולי דובר צה"ל שיחי' עומד מעט חסר אונים, כי הוא מבין, שזה לא מספיק.
כי מה שחשוב במלחמה הזאת הוא להביא להכרעה בצד הרוחני. ולכן, רק בניה וזקיפת קומת האדם ונטיעה מחדש, לא רק שיתקנו את החטא הגדול של החרבת הגוש, אלא הם אלו שיוכלו להביא לניצחון האמיתי על המחריבים.
אז כן – החמאס שר"י הוא רעיון, אין ספק. אבל, כשבוחנים את הדברים, הרעיון שלנו הרבה יותר טוב. וגם הרבה יותר נצחי. צריך רק לממש אותו. צריך לבנות מחדש את ישובינו.
ובשולי הדברים עוד אוסיף, שנדמה לי, שהחלקים הצפוניים של נחלות נפתלי ואשר, יותר מרומזים לנו, כי עת לחננה, כי בא מועד… ■
הכותב הינו אומן – צורף ומעצב תכשיטים
