בספרו המסע לא תם משתף דני אדינו אבבה את קוראיו בסיפור חייו המרתק והמופלא, אבל גם את סיפורם של עולי אתיופיה, שעלו ארצה והתמודדו עם קשיים רבים בארץ שכל כך יחלו להגיע אליה. דני מתאר את ילדותו בכפר ואת ההישגים שאליהם הגיע בתחנות חיו. אדינו אבבה הפך מעולה חדש, ילד שחור ושונה בן 9 שלא יודע מילה בעברית, ומעולם לא פגש איש לבן, לעיתונאי, פובליציסט, סופר, מורה, פעיל חברתי ויזם של פרויקטים חינוכיים. נשוי באושר לאביבה, אחות במקצועה, גר במבשרת אבא לארבע ילדים.
כשנולד קראו לו ‘אדינו’ שפירושו בריאות ואושר בתרגום מילולי. כשהגיע לארץ במבצע משה קיבל מהסוכנות במתנה את השם דני. “שנים הייתי דני אבבה כשהתבגרתי ונעשיתי שלם עם מי שאני הוספתי שוב את אדינו. הבנתי שלשם שקיבלנו מהורינו יש משמעות, וכשמשנים לך את השם בעצם מערערים משהו במהות ובסמכות של ההורים. הרגשתי שזה חוסר כבוד להורים שלנו, משהו שדורש תיקון. רצו להפוך אותנו לישראלים והחליטו בעבורנו, אסור שזה יקרה בעתיד”. לאורך השיחה שלנו הוא לא חשש להטיח ביקורת על ההתנהלות של המדינה בכל מיני תחומים שמכעיסים אותו. הוא גדל בכפר מצפון לגונדר, ילד טבע, רועה צאן. במבצע משה, התחיל המסע שלו בדרך קשה ומפרכת שרבים לא הצליחו לעבור אותה ולא זכו להגיע ארצה.
היית ילד, אתה זוכר את הדרך לארץ ישראל?
“זוכר בהחלט. חודש ושבוע הלכנו ברגליים יחפות גברים, נשים וילדים. יצאנו להגשים את החלום ולהגיע לירושלם. זו הייתה הכמיהה, הערך העליון, אלפיים שנה חיינו על מזוודות עד שהגיע הזמן. הדבר הכי קשה במסע הזה היה חוסר הודאות. יצאנו לדרך שאף אחד לא ידע את סופה, היו לנו תחושות קשות, הבטן התהפכה, אני זוכר שאמרו לנו שזה למען ירושלם. לא באמת ידענו לאן הולכים, לא ידענו כמה זמן, וכשהולכים בלי לדעת, הדרך מתארכת. הלכנו בלילות וביום נחנו. ההורים החזיקו אותנו ביד, פחדו שנהיה ארוחת לילה לחיות הטרף, זה היה מסע קשה ומפרך. היינו גם טרף קל לשודדים בדרך. באחת התחנות במהלך המסע היו יריות בין השודדים לבין המבריחים שלנו. אחי הקטן הרים קליע ושם בכיס של אבא שלי. בגבול, הסודנים בדקו אותנו ומצאו בכיס של אבי את הקליע. הם הניחו את אבא כפות מתחת למשאית ורצו להוציא אותו להורג.
זה היה יום חם, השמש יוקדת האדמה שחורה, היינו אמורים להמשיך ללכת ולהשאיר את אבא למות. אמא, אני ושלושת אחי בכינו. בשלב מסוים הגיע קצין ושאל ‘מה הסיפור?’ בעזרת מתורגמן. הסברנו לו, והוא שיחרר את אבא. לפני ששחרר אותו נתן לו סטירה ובעיטה, שידע מי שולט. המעמד הזה שאבא היה כפות ורצו להרוג אותו ואחר כך גם הרביצו לו היה מאוד קשה, והותיר בי צלקת עמוקה. אבי לא דיבר על זה, רק כשהתחלתי לכתוב את ספר המסע שלי, אחרי שנים רבות הוא פתח את סגור ליבו והתחיל לשתף. אחרי שנה במחנה בסודן, רבים מהאנשים שהיו אתנו מתו ממחלות, ואנחנו עלינו סוף סוף לירושלם”.
הגעתם לארץ אחרי מסע מפרך נסה לתאר לי את התחושה,
“בעצם לא באמת הגענו לירושלם, הגענו לערד, מרכז קליטה, בניין קומות, גרנו בדירה בקומה חמישית והשאלה הייתה איך יורדים משם? הפער בין המקום שגרנו בו להיכן שהגענו היה עצום. הגענו מתקופת האבן למאה ה21, זה היה מעבר חד. פגשנו לראשונה בחיינו אנשים לבנים בסודן, לתומי חשבתי שהם משפשפים את עצמם והופכים לבנים. פתאום היה לנו מקרר ותנור, תחשבי שחיינו בכפר, לא ידענו מה זה בכלל. הנחיתה הייתה קשה עבורנו, אבל לאט לאט התחלנו להסתגל וללמוד, האדם הוא יצור לומד, היו הרבה קשיים אבל למדנו, אחרי כמה חודשים שלחו אותי ואת אח שלי לפנימייה תום חרב לאת. אחרי שנה גילו שם שיש לי תכונות של ילד חכם ושלחו אותי לישיבה שחורה. אחרי שנתיים ראש הישיבה זימן אותי לחדרו והודיע לי שאני מסולק ואני הודתי לו מאוד כי הישיבה לא התאימה לי. משם עברתי לכפר הנוער בכפר חסידים, שם הייתה לי חוויה טובה. אהבתי והערכתי מאוד את מנהל הכפר מרדכי הברפלד, איש נפלא, יהודי מהציונות הדתית הישנה. הוא נתן ליוצאי הקהילה את הלב והנשמה, לא כי הוא היה חייב, אלא כי הוא הבין את הקשיים שלנו והאמין בנו והיה חשוב לו שיהיה לנו טוב. אני זוכר שהגדרתי אותו כאיש שהכי קרוב לאלוהים, הוא הדמות שהכי השפיע על חיי. כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, הברפלד היה כזה. הוא סיפר את הקשיים שלנו באמצעות סיפורים על אחרים. הייתה תחושה שהוא הרגיש את כל מי שעבר לידו, הוא הדוגמא לכמה חשוב שיהיו אנשי חינוך טובים”.
בעצם לא באמת הגענו לירושלם, הגענו לערד, מרכז קליטה, בניין קומות, גרנו בדירה בקומה חמישית והשאלה הייתה איך יורדים משם? הפער בין המקום שגרנו בו להיכן שהגענו היה עצום
מה היה השלב הבא במסע שלך?
“השירות הצבאי, התגייסתי לגלי צה”ל, בתקופה ההיא היה מאוד קשה להתקבל ואני מאוד רציתי.
הייתי נער מאוד סקרן, רעב לידע, קראתי המון ספרים ועיתונים. לא היו לנו עיתונים, הייתי הולך ברגל עד למכולת, לא היה לי כסף לקנות עיתונים, אז הייתי יושב בחוץ וקורא את העיתונים אפילו את מודעות האבל, ממש קראתי כל מילה. נראה שכל השנים שלא למדתי יצרו אצלי את הרעב לידע.
כדי להתקבל לגלי צה”ל נעזרתי בסופר אלי עמיר. הוא היה אז מנכ”ל עליית הנוער, שלחתי לו מכתב שאני מאוד רוצה להתגייס לגלי צה”ל וכנראה שהוא עזר לי להתקבל. כידוע, אבא שלי לא היה חבר בפלמ”ח, ולא היו לי קשרים, הבאתי את עצמי וזה עבד”.
אבבה פילס את דרכו למרות כל הקשיים והיה ליוצא אתיופיה הראשון בגלי צה”ל ולעיתונאי הראשון מבני הקהילה. הוא שימש במשך שנים ככתב “ידיעות אחרונות”, חתום על מאות כתבות ותחקירים וזכה בפרסים יוקרתיים. אבל גם היום, אף על פי שהטביע חותם בעשייה וביכולות הוא עדיין נאלץ להתמודד עם דעות קדומות וגזענות.
איך אתה מתמודד עם הדעות הקדומות והגזענות?
“אחד החלומות שלי זה לעסוק בהסברה, אני חושב שהבעיה הגדולה שלנו כחברה זה הפחד מהאחר, מהשונה, אנחנו לא מטפלים בזה נכון.
החברה הישראלית חושבת שהיא יודעת עלינו הרבה, ובעצם מתברר שממש לא יודעים עלינו. משם הגיע הרעיון שלי לכתוב את הספר ‘המסע לא תם’. בעצם שמתי לב שכל השנים היינו עסוקים בלהתאקלם ולהתמודד עם הקשיים ולא מצאנו את הזמן והכוחות לספר את הסיפור שלנו. הספר נולד מתוך הצורך שלי לרוקן את עצמי ולספר את החוויה שלי: ילד יהודי שחור שנולד בכפר נידח רועה צאן ואוהב את ארץ ישראל וקשה לו איתה. והוא מנהל איתה רומן מטורף של עליות וירידות וחוויות ואהבה גדולה. הספר מגולל את המסע שלי, אני מפרט את הניואנסים הקטנים, אתיופי זה מקצוע, ומי שפגש אתיופי מתחבר לזה, הספר כתוב בצורה מצחיקה ומעניינת”.
איפה תפסה אותך הקורונה?
“רגע לפני הקורונה חזרנו משליחות בדרום אפריקה. היו לי הרבה חלומות ותוכניות. בדיוק יצא הספר שלי, תכננתי להסתובב איתו בהרצאות ברחבי הארץ, רציתי לחזור לכתוב. ופתאום הכול נעצר, ההרצאות בוטלו והשבר הזה יצר אצלי הרבה תהיות ומחשבות. בסופו של דבר הדברים הסתדרו. אני מאמין שכשאתה טוב כלפי האחר, הכול חוזר אליך. בעבודתי כעיתונאי עשיתי הרבה דברים טובים, וכשהקשיים התחילו אמרתי לעצמי שבסוף הכול יהיה בסדר. ובאמת, בהתחלה אשתי חזרה לעבודתה כאחות בהדסה, ואני הייתי הרבה בבית עם הילדים וזה גם היה מעולה בשבילי. ואז התחילו פתאום לזרום הרבה הצעות לכתיבה בכל מיני מקומות בארץ ובעולם, יעוצים, פרויקטים.
אני גם מלמד, למדתי הוראה וחשוב לי להקדיש מהזמן שלי גם בזה. אני מאמין שהכול מתחיל בחינוך, כל ההתנהגות שלנו כאנשים מקורה בחינוך. ובעצם כשאני חושב על זה, זו הייתה השנה הטובה בחיי. גם זכיתי בהרבה הכרה, רצו אותי להרבה פרויקטים וזה שימח אותי. וגם קנינו בית השנה במבשרת וזו תחושה נהדרת שחזרנו הביתה אחרי השליחות”. מה הניע אותך לצאת לשליחות?
“אני אדם ציוני, ישראל היא הבית שלי ואין לי בית אחר. אני לא נאחז בגעגוע לעבר ואני מרגיש שלי כישראלי יש תפקיד חשוב להעביר לקהילות יהודיות בעולם. נכון יש מציאות מורכבת בארץ, אבל כשישראלי כמוני, חווה את העליה מסתובב בעולם ומספר את המציאות, יש לזה ערך. העובדה שאני ישראלי יהודי שחור הדהימה את הדרום אפריקאים, הם היו בטוחים שבישראל יש רק ניצולי שואה אירופאים שלא אוהבים שחורים. אני הגעתי והראיתי צד אחר. הנראות מאוד חשובה בעבודה מול קהילות יהודיות בעולם. לדעתי, הטעות של המדינה בפרויקטים של השליחות, היא שלא לוקחים שליחים מכל קצוות האוכלוסיה. יש חשיבות לשלוח אנשים גם מהקהילה האתיופית וגם דרוזים אפילו, שיראו שיש מגוון. בעיני זה שיא הטרגדיה של ההסברה הישראלית. אי אפשר להאיר את העולם רק עם הבחור מרמת גן. אנחנו בוחרים להחביא את הטוב שיש בישראל מסיבות פוליטיות וזה כואב לי. צריך להבין שהעולם אוהב את הגיוון האנושי, יהודים לבנים יש בכל מקום, אבל יהודים שחורים יש מעט. הגעתי לדרום אפריקה להראות שישראל היא חברה אחרת, רציתי להיות גשר בין הקהילה היהודית לארץ, נהניתי לספר בגאון על הארץ גם באוניברסיטאות אנטי-ישראליות.
השליחות שלנו היא בעצם הסיפור הישראלי. זוג הורים שעלו לארץ ובנו את ביתם, וביתנו השלישית עמית נולדה בדרום אפריקה. דווקא שם הרגשנו יותר ישראלים מאשר בארץ, התגעגענו לארץ, לאוכל, לחוצפה, לרחוב וכשחיפשנו לתינוקת שם, חיפשנו שם הכי ישראלי שיש”.
השבוע חל חג הסיגד, יש לי הרגשה שזה הפך להיות חג של כולנו, גם אתה מרגיש ככה?
“אני חושב שאם יש הצלחה לקהילה, זה חג הסיגד. הוא באמת הפך חג שכולם מדברים עליו ואפילו חוגגים אותו. אני מאוד אוהב את החג הזה, שמתקיים 50 יום אחרי יום הכיפורים, בכ”ט חשון, זה חג של התחדשות והטהרות, יום של צום שבו כל הקהילה מתאספת, עולה להר להתפלל ובדמיונה רואה את ירושלים הבנויה. זו חוויה גדולה, סוג של ברית בין האל והאדם. המקור שלה מעזרא ונחמיה בימי שיבת ציון. בישראל התקבל מנהג לערוך את הטקס בטיילת ארמון הנציב. זה יום שמח מאוד עבור בני הקהילה ואני שמח שיש לנו שותפים רבים”.
מה הלאה? מה החלומות שלך להמשך המסע?
“אני רוצה לגדל את ילדי בשמחה ובכיף ושלא יחסר להם כלום. איני רוצה שיחוו את החיסרון שאני חוויתי כילד. אין לי שאיפה להיות עשיר, אני כן רוצה להתפרנס בכבוד, אני לא רוצה שהבן שלי יצטרך לוותר על משהו שהוא רוצה כי לא יהיה לי כסף לתת לו. ואני רוצה להמשיך לכתוב, הכתיבה היא חלק מהותי ממי שאני ודרך הכתיבה אני רוצה להמשיך להשפיע ולעשות טוב. אכן המסע עדיין לא תם יש לנו עוד דרך לעשות. כששלחתי לדובי אייכנולד, מנכ”ל ידיעות ספרים, את ההתחלה של הספר שלי הייתי אז רק בעמוד 40. דובי, איש חם ומיוחד שאני מאוד אוהב ומעריך שלח לי מיד חוזה להוצאת הספר, זה מאוד ריגש אותי. דובי ראה בספר חשיבות עליונה לחברה, המסר שלו היה: שחשוב לספר את הסיפור שלא סופר – וחייב שיסופר. אני מרגיש שזו השליחות שלי עכשיו, לספר”.
