חברתי

הנהג שלנו הוא קורבן

הם סופגים תקיפות מילוליות ופיזיות, ונאלצים להתמודד עם העומס בכבישים, כשברקע ישנו מחסור חמור בעובדים. נהגי האוטובוס החליטו להפסיק לשתוק ולדרוש תנאי עבודה הולמים – החל מהקטנת החיכוך בין הנהג לבין נוסעים, ועד אכיפה קשה בנוגע לעונשים המוטלים על תוקפי הנהגים - אחרת, הם מזהירים: המצב העתידי של התחבורה הציבורית יהיה בכי רע

בין אם בתחבורה הציבורית ובין אם לאו, שם לב למצב הכבישים במדינה – לאלימות. העומס בדרכים הולך ומחמיר, הפקקים מגיעים לממדים שלא נראו כמותם, ומשך הנסיעה מתארך. למציאות הזו נכנסים נהגי האוטובוסים הציבוריים מידי יום, ומנסים לתמרן בין הזמנים המוקצים לכל קו לבין המציאות בשטח, תוך שהם נתקלים בלקוחות לא מרוצים, בלשון המעטה.
״בתחנה מחכה לי בנאדם עם אלת בייסבול״
יוני קריספין, נהג אוטובוס ויו״ר ועד עובדים נהגי אלקטרה אפיקים המונה כ-2,000 עובדים, מספר על התקיפות שחווה בעצמו: ״עברתי מספר תקיפות במהלך שנות עבודתי. תקיפות מילוליות מתרחשות דבר יום ביומו, ונהגי האוטובוסים הציבוריים, כעובדי ציבור, חווים יום יום את התסכול של הלקוחות – הנוסעים. הנוסעים זורקים את תסכולם מהמצב על הנהג הקרוב. בעבר נכנסתי עם הקו ליישוב חצוי, שבו חלק מהתושבים לא רצו שאוטובוס יעבור בתוך היישוב וחלק אחר דווקא תמך בתחבורה הציבורית. הגיעו כמה רוכבי אופנוע צעירים וחסמו לי את הדרך, כשאני עם נוסעים מבוגרים באוטובוס. הבחורים עלו לאוטובוס והתחילו למשוך אותי החוצה, בהתחלה בכלל לא הבנתי על מה המהומה, הייתי בטוח שהם מזעיקים אותי לעזור לאיזה אדם מבוגר או משהו. אחר כך הבנתי את ההתנהגות, חטפתי מהם קצת מכות וגרירות. אחרי המקרה הזה הודעתי לחברה שאני לא עושה את הקו לאזור הזה״.
בפעם אחרת איחר יוני לקו שהיה צריך להפעיל, עקב העומס הגדול והפקקים. ״יצאתי באיחור לנסיעה הבאה, ובתחנה מחכה לי בנאדם עם אלת בייסבול. הוא עולה לאוטובוס זועם כולו ושואל למה בת הזוג שלו מאחרת לעבודה בגללי, ומפיל את כל האשמה עליי. אני מוצא את עצמי בעמדת התגוננות והתנצלות. אני פונה ומדווח לממומנים עליי שיש עיכוב ושאני מאחר, אבל אין נהג אחר שאפשר לשלוח במקומי״.
קריספין מצביע על בעיות נוספות: ״יש מחסור גדול בנהגים, כמות הנסיעות לא תואמת את המצב בכבישים. עוד משהו שמשפיע זה מצב מגרשי החניה של האוטובוסים, הם לא תמיד ראויים להכיל את כמות האוטובוסים החונים בהם, אז אוטובוסים חונים וחוסמים אחד את השני. יוצא מצב שאתה מגיע שעתיים לפני תחילת הנסיעה כי אתה צריך להזיז ארבעה-חמישה אוטובוסים רק כדי להוציא את האוטובוס שלך. אף אחד לא משלם לך על השעתיים האלה, ואם בסוף כן איחרת הנוסעים לחוצים וכועסים, ואתה חוטף את כל התסכול לפנים״.
אלא שתקיפות הנהגים לא מסתיימות באוטובוס עצמו. החוק מתיר להסיע עד עשרה נוסעים בעמידה, ופעם אחת לאחר שהאוטובוס התמלא סגר יוני את הדלתות. ״אנשים מסמנים לי לעצור ואני מסמן שאני מלא. קיבלתי מלא פרצופים נזעמים. יום שישי אחד הייתי באמצע קניות לשבת עם הילדים, ופתאום מגיע אחד הנוסעים שלא עצרתי לו – הפך לי את כל עגלת הקניות וצעק לעברי 'אתה תלמד לעצור לאנשים בתחנות'. בנאדם בא לעשות קניות עם הילדים, בצורה מכובדת, למה אני צריך לעבור תקל עם בנאדם בתוך סופר אצלי בשכונה?״.

ישראל גנון נהג אוטובוס

ישראל גנון
נהג אוטובוס ויו״ר ארגון הנהגים, הסתדרות לאומית
אחד מבין שלושה נהגים עבר אירוע אלימות בשנה האחרונה. כאשר תוקפים נהג אוטובוס מסכנים בעצם את כלל הציבור. הנהג שנחשף לאלימות נשאר נסער וחסר ריכוז גם לאחר שהאירוע הסתיים

יוני קרסיפין דובר ארגון הנהגים

יוני קרסיפין
נהג אוטובוס, דובר ארגון הנהגים, ההסתדרות הלאומית
הייתי באמצע קניות לשבת עם הילדים, ופתאום מגיע אחד הנוסעים שלא עצרתי לו – הפך לי את כל עגלת הקניות וצעק לעברי
׳אתה תלמד לעצור לאנשים בתחנות׳

המצב הגיע לשפל כזה שיוני ואשתו יוצאים לבלות בעיר אחרת, העיקר שלא לפגוש בנוסעים כועסים. נהגים אחרים מצאו פתרון לבעיה וביקשו לעבוד בעיר אחרת מעיר מגוריהם, בכדי להפריד בין השכנים ובין העבודה.
ניסיונות לשינוי המצב
נהגי האוטובוסים ערכו הפגנות מחאה, קיימו ישיבות בכנסת בנושא התחבורה הציבורית והאלימות נגדם, וביקשו כלים להתמודד עם המצב בכבישים. ״היום זה כבר בכביש עצמו. פעם רק הנהגים היו חוטפים, אבל ברגע שלא עצרו את האלימות שם – היא מגיעה לכל בנאדם. תחסום, תצפור, תיסע לאט – תחטוף״, אומר יוני ומזכיר את יורי וולקוב שנדקר למוות ע״י אופנוען בחודש שעבר, בעת שחצה במעבר חצייה.
ישראל גנון, נהג אוטובוס ויו״ר ארגון הנהגים בהסתדרות הלאומית, מדגיש כי האלימות נגד נהגי האוטובוס מסכנת לא רק את חייהם, אלא גם את חיי הנוסעים ושאר משתמשי הכביש. ״אחד מבין שלושה (!) נהגים עבר אירוע אלימות בשנה האחרונה. כאשר תוקפים נהג אוטובוס מסכנים בעצם את כלל הציבור. רמות האדרנלין בגופו של הנהג שנחשף לאלימות עולות, והוא נשאר נסער וחסר ריכוז גם לאחר שהאירוע הסתיים. מדינת ישראל חייבת להגן על נהגי האוטובוסים ועל נוסעיהם״.
מהם הכלים האפשריים לפתרון?
״הכלי הראשון הוא להגדיר את נהגי האוטובוס כעובדי ציבור״, אומר יוני. ״אחרי שהיה נהג שהותקף בבני ברק ושרפו לו את האוטובוס, חברי הכנסת משה ארבל וינון אזולאי מש״ס התנצלו בשם הציבור והגישו את הצעת החוק לכלול את נהגי התחבורה הציבורית בעובדי הציבור. ברגע שהתיקים במשטרה נגד התוקפים יקוטלגו כתקיפת עובד ציבור, הפרקליטות תהיה חייבת להתערב והענישה תהיה עד שלוש שנות מאסר״.
גם הפרדה מוחלטת בין הנהג לבין הנוסעים עשויה להפחית את האלימות והתקיפות, בד בבד עם ענישה מחמירה נגד כל תוקף. ״ברגע שיכירו באוטובוס כמקום ציבורי, יגבירו את האכיפה נגד כל תוקף. יש נוסעים שאומנם לא תוקפים את הנהג, אבל מטרידים בתוך האוטובוס או מפעילים אלימות כלפי נוסעים אחרים. הנהג הוא זה שצריך להתערב, לעצור את המתרחש, להזמין משטרה – ומוצא את עצמו מתעמת עם התוקף. ברגע שייתנו הכרה למקצוע הנהג ויובילו ענישה מחמירה, זה ירתיע אנשים, רק ככה ילמדו. ׳ללא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו׳״, מסיים קריספין.
גונן מוסיף רשימת פתרונות שהוכנה על ידי הארגון המקצועי של נהגי האוטובוסים וההסתדרות הלאומית, שלדעתו על שר התחבורה העתידי לאמץ. גם הוא קורא להכיר בנהגים כעובדי ציבור באמצעות חקיקה, בכדי להגביר את האכיפה והענישה. בנוסף יש לפעול לשיפור המחיצות המפרידות בין הנהג לבין הנוסעים, הקמת מערך הדרכות חירום לנהגים על הפעולות שאותן יש לנקוט כבר בתחילת אירוע האלימות, הקמת יחידת אבטחה רכובה היכולה להגיע בזמן מהיר לכל אירוע, התקנת מצלמות אבטחה המחוברות למוקד מבצעי, ומתן חוסן נפשי לנהגים על מנת לעצור את הנטישה הגדולה מהענף, ולעזור להם להתמודד עם תופעת האלימות האיומה.

רוב הנהגים חשים חסרי ביטחון
לפי דו״ח אלימות התחבורה הציבורית השנתית של ארגון הנהגים לשנת 2022 שפורסם בכנס התחבורה הציבורית לשנת 2022, עולה כי 4,400 אירועי אלימות נגד נהגים התרחשו עד חודש נובמבר האחרון. עוד עולה כי 41% מנהגי האוטובוסים חוו תקיפה פיזית אחת לפחות במהלך השנה האחרונה. 17% מהנהגים דיווחו כי חוו שלושה מקרי אלימות ויותר. בהשוואה לדו״ח ארגון הנהגים שיצא בשנת 2021, אין שוני באחוזים בכמות הנהגים שהותקפו פיזית, אך מספר התקיפות עלה משמעותית בגלל התגברות הנסיעה באוטובוסים לאחר משבר הקורונה. במספרים מוחלטים, מקרי התקיפה הפיזית בשנת 2022 עמדו כאמור על כ-4,400 מקרי תקיפה, לעומת 3,644 מקרי תקיפה בדו״ח שפורסם בשנת 2021.
בסקר נשאלו הנהגים עד כמה הם מרגישים בטוחים בעבודתם. שיעור גבוה מאוד מהנהגים, 69% (!), מדווחים על חוסר תחושת ביטחון בתפקידם. עם זאת מציג הסקר נתון מעודד, ולפיו 68% מהנהגים דיווחו כי אכן הותקנו מחיצות באוטובוסיהם בינם לבין לנוסעים. 42% מהנהגים שהותקנה עבורם מחיצה מעידים כי היא תורמת לביטחונם, וכמחצית מהנהגים שטרם הותקנה עבורם מחיצה מעריכים שהיא תשפר את תחושת הביטחון שלהם.

״נשארנו רק עם שני נהגים״
ישנו חוט מקשר בין העומס על הנהגים והתנהגות הציבור כלפיהם ובין המחסור החמור בעובדים בתחום. לפי קריספין, זהו סוג של גלגל – העומס והתקיפות גורמים לנהגים לעזוב את העבודה, הדבר מגדיל את הפער בין מספר הנהגים הקיימים לבין מספר הנהגים הדרוש – והעומס על הנהגים שנותרו רק הולך וגדל.
״בשלושת החודשים הראשונים של הנהגים על הכביש, אחרי שהשקענו בהם הכשרה, רישיון ולימודים, עזבו 103 נהגים מתוך 105. נשארנו עם שני נהגים! המשכורת נחמדה, הם ידעו שהם הולכים להיות נהגי אוטובוס, עברו את כל הבדיקות שהמשטרה ומשרד התחבורה דורשים – ובכל זאת הם לא מחזיקים מעמד. הנהגים שנותרו לא עומדים בעומס, וזו המציאות גם בשאר חברות האוטובוסים״.

התשלום באפליקציות אומנם הפחית את החיכוך בין הנהגים לבין קהל הנוסעים, אולם בהתאמה ישנה ירידה בכמות המשלמים. בנוסף הוקמו מחיצות בין הנהג לבי הנוסעים, אך כבר היו מקרים שבהם תוקפים שברו את מחיצת הזכוכית על הנהג.
קריספין מתאר כי משרד התחבורה מפנה את הטיפול בבעיה למשטרה, ואילו המשטרה לא מצליחה לטפל בתקיפות. ״חברת קוים הנחו את הנהגים להתלונן על כל תקיפה. נפתחו 130 תיקים וכולם נסגרו מ׳חוסר עניין לציבור׳. אצלנו בחברה לא ספרתי את התיקים, אבל כל נהג ששלחתי להתלונן אחרי תקיפה והתעניינתי מה מצב התיק – סיפר לי שהתיק נסגר. לנהגים אין כוח לרדוף אחרי המשטרה, ובסופו של יום הפוגע עדיין ממשיך לעלות לקו שלהם״.
לשאלה האם אפשר לקטלג את התוקפים, משיב קריספין כי רוב התוקפים הם צעירים: ״המבוגרים שעולים רק מקטרים, מקסימום מקללים, ונכנסים פנימה. אבל חבר׳ה צעירים יכולים לנתק את מערכות האוויר של האוטובוס כדי שהנהג לא יוכל להמשיך לנסוע. הנהג צריך לקום ממושבו ולסדר את המערכות. אם הנהג העז לשאול את הנער למה עשה את מה שעשה, הוא זוכה לצעקות ׳איך דיברת אליי? תבקש סליחה!׳. נהג מבוגר, בן 40, מול נער בן 16, לא תמיד יש את הכלים להתמודד. אנחנו מנחים את הנהגים שלא להגיב, לא לענות, להמשיך הלאה. לא לקחת ללב, לחזור הביתה בסוף היום לאישה ולילדים, מבלי שיקבלו חלילה טלפון שראש המשפחה מאושפז בבית חולים״.
מה מדיניות החברה במקרים של אלימות נגד הנהגים?
״בעבר ההסתדרות הכללית החליטה לטפל באלימות ורכשה 50,000 ערכות של הגנה עצמית, עם גז מדמיע וכו'. אני התנגדתי לזה״, אומר קריספין. ״בחברה שלי אני לא פותר אלימות באלימות. גז מדמיע בתוך אוטובוס סגור – אני לא יודע על מי הוא ישפריץ ומה יקרה. יש לנו קצין ביטחון שמלווה את מקרי האלימות והתקיפה, אבל הוא קצין אחד על כ-2,000 עובדים, הוא לא מספיק לטפל בהכול. לחברה אין איך לפעול, היא ממליצה לנהגים להגיש תלונה״.
קריספין קורא לממשלה העתידה לקום ולציבור כולו לשמור על התחבורה הציבורית ״אם לא נשמור עליה, לא תהיה לנו תחבורה ציבורית. המערכת הזו נותנת מענה לכל הגילאים, תלמידים, חיילים, מבוגרים, זה אנחנו. אם לא נשמרו על זה אנחנו יורים בבית שלנו״.
קרה שחשבת לעזוב את העבודה?
״המחשבה עוברת, אבל אין לי לאן ללכת. אין מה לעזוב לחברה אחרת – המצב שם בדיוק אותו הדבר. נהג אוטובוס זה המקצוע שלי, אני כבר אחרי גיל 40 ופתאום להתחיל לחפש מקום עבודה זה לא קל. יש לי שישה ילדים, חלקם כבר בשלב של חתונות, אני לא יכול להרשות לעצמי לטלטל את הבית, אז אני סופג ובולע את המציאות הזו. נהג חוזר הביתה עם מכה בפנים ונאלץ להסביר לילד שלו שנוסע זרק עליו חפץ, וכך הילד גדל בתחושה שאין מה לעבוד בתחבורה הציבורית או להשתמש בה״.
קריספין מוצא קשר בין התקיפות והעומס הרב בו נתונים הנהגים לבין בעיות רפואיות שמהן הנהגים החלו לסבול. ״מספר פעמים העדתי בבית הדין לעבודה עבור נהגים שעברו אירועי לב, ותבעו את הביטוח הלאומי בטענה שהאירוע נגרם כתוצאה מהעבודה. תיארתי לשופטים את הסיטואציה שבה נתון הנהג – פתאום דופקים לו על הזכוכית, הוא כבר חושב שחלילה פגע במישהו, דרס מישהו, ומחסיר פעימת לב. בסוף מתברר שזה עוד נוסע עצבני שמוציא על הנהג את התסכול שלו. נהגים מבוגרים כבר לא עומדים בזה. בשנתיים האחרונות ארבעה נהגים מהסניף שלי נפטרו מבעיות לבביות, די, כמה אפשר?״.
התמונה העולה מתיאורי יוני קריספין, ישראל גונן ונהגים נוספים מפחידה. איך ייראה עתיד התחבורה הציבורית בישראל? האם אנו מתקרבים למצב שבו התחבורה הציבורית פשוט תקרוס? אני שוטחת בפני יוני את חששותיי, ושואלת אלו נקודות אור הוא מוצא במצב הנתון.
״העובדה שאני יודע שזה זמני ושזה עתיד להיגמר״, יוני משיב. ״מישהו ירים את הכפפה ויטפל בעומס ובאלימות. אנחנו עוסקים בזה המון, ויש דרישה גבוהה לתחבורה ציבורית. לא יכול להיות שהמצב יישאר כמות שהוא, כי בקצב הזה לא תהיה תחבורה ציבורית״.

עוד במדור זה

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

בשיחה עם ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳, דיברנו על השקעה בחברות הוגנות, על חשיבות הגז לישראל וגם על המפעל המיוחד שגרם לו לפעול קצת אחרת: ״יש שם עובדים בעלי תסמונת דאון ועם אוטיזם״.
בפתח הריאיון עמו, שאלתי את ארז צדוק האם מדינת ישראל יכולה לשאוף לכלכלה יהודית. זה נושא שלא מדובר מספיק, אבל לצדוק יש תשובה: ״בהחלט, מדינת ישראל יכולה לשאוף לכך. אבל מדינת ישראל לא תשאף לכך אם האזרחים בעצמם לא ישאפו לכזה דבר, או לפחות המגזר הדתי ישאף לכך״.
מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳ מציג דוגמה פשוטה: ׳היתר עסקה׳. ״יש חברות ציבוריות גדולות שלא חתומות על היתר עסקה. לחתום על היתר עסקה זה לחתום על נייר מאוד פשוט שבא ומתיר להלוות עם ריבית. אין התנגדות מצד הרשויות לחתימה על היתר עסקה, ואין בעצם שום משמעות עסקית כזו או אחרת לחתימה על היתר עסקה. לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, אבל הוא מאפשר לחברות לפעול על פי הלכות ריבית ואנחנו יודעים עד כמה חמור הנושא הזה. עדיין יש חברות שלא חתומות על היתר עסקה״.
״יש היום בערך שני טריליון שקלים של השקעות פנסיוניות, כלומר השקעות בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכד׳, ויש כ-20 מיליארד שקלים שמושקעים באפיקים הפנסיוניים האלה בהשקעות כשרות – השקעות בחברות שלא פועלות בשבת וחתומות על היתר עסקה״.

זאת אומרת על פי ההלכה?
״תראה, על פי ההלכה זה גם לא לגנוב ולא לשקר וגם את זה אנחנו בודקים ככל יכולתנו. אבל כן, יש גופים רבניים שממיינים את שני הפרמטרים הללו, ולפיהם ממיינים את החברות האלה לכשרות וללא כשרות״.
״כמו שאמרנו, 20 מיליארד שקלים מושקעים כיום בהשקעות כשרות. אם כלל הציבור הדתי בישראל היה משקיע בהשקעות כשרות בלבד, אז פחות או יותר 400 מיליארד היו מושקעים בהשקעות כשרות. חברה גדולה שלא חותמת על היתר עסקה מפסידה היום משקיעים של 20 מיליארד שקלים, זה לא נורא עבורה. אבל אם היא הייתה מפסידה 400 מיליארד שקלים משקיעים, היא הייתה חותמת על היתר עסקה״.
צדוק לא אומר שבגלל דבר כזה חברה שפועלת בשבת הייתה מפסיקה לפעול בשבת, אבל חברה שמתלבטת אם לפעול בשבת או לא, ובימים אלה פועלת בשבת – 400 מיליארד שקלים היו משכנעים אותה להפסיק את הפעילות בשבת.
״אז אתה שואל אותי האם יש כלכלה יהודית? 

 ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳,

האם אנחנו שותפים לחילול שבת כאשר אנחנו משקיעים בחברות שפועלות בשבת? האם אנחנו שותפים לעבירות על הלכות ריבית כאשר אנחנו משקיעים בחברה שנותנת הלוואות ללא היתר עסקה? האם נרוויח פחות אם נשקיע רק בחברות כשרות (חברות שלא פועלות בשבת ומחזיקות בהיתר עסקא)? התשובות שיכול להיות שעלו פעם בראשכם ולא מצאתם להם תשובות, עלולות להפתיע אתכם.
עולם ההשקעות עובר בשנים האחרונות שינוי מהותי. פעם הערך היחיד היה הרווח לבעלי המניות. אף אחד לא דיבר על הוגנות, ובטח שלא על ההלכה. אבל היום הערכים תופסים נתח גדל והולך בעולם ההשקעות. מנהלי השקעות מבינים שרווחים וערכים הולכים ביחד וככל שהערכים חזקים יותר, כך גם פוטנציאל הרווחים גדול יותר. התפיסה שהגנבים והרמאים מרוויחים יותר, הולכת ונכחדת.
ארז צדוק, מנכ"ל ״אביב ניהול קרנות", הקים לפני למעלה משמונה שנים את הקרן הראשונה בישראל שמשקיעה בחברות שמתנהלות בהוגנות. צדוק גם מנהל קרנות על פי ההלכה. הוא אולי מוכר לכם ממלחמותיו מול בנט בבית היהודי, וגם מערוץ 20. הוא יגיש החל מיום שני הקרוב, עם המעבר של ערוץ 20 לערוץ 14, תוכנית כלכלית יומית.

ארז, כשמנהלי השקעות מדברים על ערכים והוגנות, זו לא כניעה לפופוליזם? כשאנשים משקיעים כסף, מעניין אותם מקסימום רווח.
״יש מאות מחקרים בעולם, שמראים שחברות שמתנהלות בהוגנות, מרוויחות יותר לאורך זמן. המחקרים מראים שמי שבודק את החברות מבחינה עסקית וכלכלית, אבל בוחן גם את ההוגנות של החברה, לרוב ירוויח יותר והסיכון שייקח יהיה נמוך יותר. זה לא פופוליזם אלא מחקרים מוכחים".
אם מחקרים מוכחים מראים שהתנהלות הוגנת תורמת לרווחיות ומקטינה סיכון, למה לא כולם משקיעים כך?

״כי לוקח זמן לשנות הרגלים ישנים ודעות קדומות. פעם חשבו שמי שגונב ומרמה יותר, מרוויח יותר. היום, בעקבות האקדמיה וגם לאור הסטטיסטיקות, מנהלי ההשקעות המובילים בעולם יודעים שהשקעה בחברות שמתנהלות בהוגנות, היא השקעה עם פוטנציאל רווח גבוה יותר וסיכון נמוך יותר. ההשקעות שלהם מנוהלות על פי העקרונות האלה. השינוי אגב, מחלחל גם אלינו. בתי השקעות לא מעטים בארץ התחילו לדבר את השפה הזאת, חלק החלו לפני זמן מה וחלק גם מיישמים באופן חלקי כזה או אחר, אבל המגמה כאן ונמשכת".

״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״

לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון, 

לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

אלעד מלכא, בטור הדעה שלו שפורסם ב"גילוי דעת" בשבוע שעבר תחת הכותרת "הרפורמה בחקלאות: אם כולם ירוויחו – למה יש מאבק?", (כאן) המעלה כביכול כמה תובנות. הבעיה היא שדבריו לא מסתדרים עם המציאות ועם העובדות.
מלכא מציין כי "כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא", אך אמירה זו אינה מדויקת: לפי נתוני רשות המיסים, לא רק שקיים ייבוא של מוצרים חקלאיים – אלא שהוא גם עולה בהדרגתיות משנה לשנה (אגסים, תפוחים, בצלים ועגבניות הם הבולטים, אך יש נוספים). לא מדובר רק בפירות וירקות; גם שוק החמאה נפתח בשנה שעברה לייבוא חופשי, ומזה שנים רבות שיש ייבוא של דגים, בשר וביצים לישראל – ואלו רק כמה דוגמאות. במקביל, אגב, בשני העשורים האחרונים פחתו מכסי המגן בחקלאות בכ-50%.
מלכא טועה גם כאשר הוא מזלזל בחשיבות שירותי הגנת הצומח בישראל ובכך שהם מגינים על כולנו מפני מחלות ומזיקים שיכולים להרוס את התוצרת הישראלית. ייבוא ללא הגבלה וללא פיקוח צפוי לגרום לחדירה של מזיקים וגורמי מחלות, המסכנים את הצומח בטבע וכמובן גם את החקלאות הישראלית. כל מדינה בעולם מגנה על עצמה ועל תוצריה. ראינו מה קרה כאשר פלשה לארץ "חדקונית הדקל האדומה" שפוגעת קשות בתמרים, או "זבוב האפרסק" הפוגע בהדרים, בפירות נשירים וסובטרופיים, בירקות ועוד.
עם ההשלכות של המזיקים והמחלות שחדרו לארץ מתמודדים חקלאי ארצנו במשך שנים רבות, ואלו הן רק שתי דוגמאות מייצגות. השפעות נוספות שעלולות לקרות בעקבות השינויים הן התמוטטות של ענפים חקלאים ופגיעה קשה ב"ביטחון התזונתי" של ישראל, עלייה בשימוש בחומרי הדברה ופגיעה בבריאותם של הצרכנים (חומרי הדברה שנמצאים על הפירות והירקות המיובאים וגם שימוש נוסף בישראל בעקבות חדירת מחלות ומזיקים חדשים), סגירת שוקי ייצוא לתוצרת חקלאית ישראלית בגלל הימצאותם של מזיקים ומחלות ועוד.
מלכא ממשיך ומצדיק את הרפורמה באומרו כי "כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור דונם אדמה מעובד ברשותו". מאה השקלים אמורים לדמות את התמיכה הישירה הקיימת באירופה (26.6 אירו בממוצע), אך שכחו לציין שבאירופה קיימים שטחי מרעה גדולים ומעט שטחי ירקות ופירות. אתם יודעים מי המרוויח הגדול מהשיטה האירופאית? מלכת אנגליה שבבעלותה כמויות שטחים עצומות! ולמה השיטה הזו לא תתאים לנו בארץ? השיטה מתעלמת מסוגי הגידולים השונים ומפלה בין דונם אבוקדו לדונם תירס. באירופה החקלאים זוכים לא רק לתמיכה ישירה אלא לעוד מגוון תמיכות ולצערנו ברפורמה המוצעת בארץ קיימת רק תמיכה ישירה שממש לא תתמוך בחקלאים.

כפי שהוכח בעת משבר הקורונה, מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על ייבוא מזון. מה יקרה אם ייסגרו לנו השמיים, כמו במשבר הקורונה, וכל מדינה תצטרך לדאוג לעצמה ולתושביה? מה יקרה אם מדינות מהן ישראל מייבאת תוצרת חקלאית, בהן מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים למשל, יחליטו על חרם כלכלי על ישראל? 

עוד טוען מלכא כי פערי התיווך אצלנו נמוכים. האמנם? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החקלאות מראים בדיוק את ההפך:  ישנם פערי תיווך של עשרות ומאות אחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין המחיר בו נמכרים ירקות  ופירות ברשתות השיווק ואצל יתר הקמעונאים. הטבלאות מטה, המציגות את חמשת הפירות וחמשת הירקות עם פערי התיווך הגבוהים, לא משקרות: לחקלאים הישראלים אין כל השפעה על המחירים ולא על יוקר המחיה. 

*טבלה 1
רשתות השיווק מרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי. החקלאי עובד קשה מדי יום ובכל מזג אוויר כדי לגדל את הפירות והירקות שכולנו אוכלים – ומקבל על כך שקלים בודדים בלבד.
אגב, אולי לא ידעתם, אבל מחלקת הפירות והירקות היא ה"הקופה המצלצלת" של רשתות השיווק בישראל, ולרוב היא רווחית עבורם יותר מכל מחלקה אחרת.

 על פי דו"חות "שופרסל", הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמדו בשנת 2020 על כ-2.2 מיליארד ש"ח. "רמי לוי שיווק השקמה" הכניסה, על פי הדו"חות הכספיים שלה, כ-924 מיליון ש"ח ממכירת פירות וירקות – שמהווים כ-15.62% מכלל הפדיון של הרשת בתחום הקמעונאות. ברשת "ויקטורי" הנתונים די דומים; בשנת 2020 סך הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמד על כ-392 מיליון ש"ח, שהם כ-16.5% מכלל הכנסות הרשת. אלה רק הרשתות המחויבות בדיווח כי הן ציבוריות. הנתונים ברורים: רשתות המזון מרוויחות הון עתק על גבם של החקלאים, ועל חשבון כיסם של הצרכנים.

*טבלה 2

בניגוד למה שטוען מלכא, המסקנה ברורה: הרפורמה במתכונת הנוכחית שלה מהווה פגיעה אנושה בחקלאות הישראלית ובחקלאים המקומיים וכפי שהוכח בעבר, למשל כאשר ייבאו לארץ תפוחים ואגסים, המחיר לצרכן לא ירד! ברפורמה הקיימת – החקלאים ייפגעו, הצרכנים לא ירוויחו, מדינת ישראל תתקשה לשמור על הביטחון התזונתי שלה ותהיה תלויה במדינות זרות ומי שיתעשר, כמו תמיד, יהיו רשתות השיווק והיבואנים. ומשהו נוסף, ממנו מלכא מתעלם: פגיעה בחקלאות משמעותה בביטחון המדינה. מאז קום המדינה, החקלאות בישראל מתקיימת בעיקר באזורי הפריפריה, בקצוות המדינה, מחזיקה אזורים אלה בחיים מבחינה כלכלית תוך הפרחת אזורים שוממים ושמירה פיזית על הגבולות.אם יורחב הייבוא, החקלאים יתייאשו – ואז מי ישהה באותם אזורים? בעלי רשתות השיווק והמרכולים? וזה כשעדין לא דיברנו על הערכים שלנו כמדינה, כאשר ציונות וחקלאות הם בהחלט שניים מהם – ושניהם ייפגעו אם הרפורמה תישאר במתווה הנוכחי.׳ לסיום, חשוב לי להדגיש: החקלאים אינם מתנגדים לרפורמה, אלא מבקשים רפורמה הוגנת. 

המבחן הראשון של הקואליציה החדשה הגיע בדמות תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו. ההערכה במערכת הפוליטית במידה רבה של צדק היא תשרוד לפחות עוד שנה וחצי.
לשרים לא היה זמן להביא תכניות שהם הכינו בעצמם, כל התכניות גובשו על ידי אגף תקציבים עכשיו השאלה היא האם הפוליטיקאים יאשרו אותן. בראש ובראשונה את הרפורמה בחקלאות.
כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא לישראל. לעתים החסם הוא מכס בשיעור גבוה שיכול להגיע למאות אחוזים ולעיתים מדובר בתקנות המונעות ייבוא מוצרים ישראל.
לצורך העניין, אם מכס על ייבוא ענבים יעמוד על 500% וק”ג ענבים נמכר בחו”ל בחמישה שקלים, המכס עליו יעמוד על 25 שקלים והוא יימכר בישראל בשלושים שקלים בתוספת עלויות שינוע. כך מייקרת הממשלה עבור החקלאים את התוצרת המקומית נכון להיום.
כאמור לא כל חסמי הייבוא הם מכסיים. שירותי הגנת הצומח לדוגמה אמורים לוודא שעם ייבוא צומח לא נכנסים מזיקים אשר יזיקו לתוצאת החקלאית המקומית. אולם דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מראה שנטיית שירותי הגנת הצומח היא לבלום ייבוא באופן מאסיבי או לפגוע באיכותו. אם ראיתם עגבניות מטורקיה בלי עוקץ או אננס שהסירו לו את עלי הכתר, אלו תוצרים של מערכת הגנת הצומח בישראל. המשמעות? אורך חיי המדף של התוצרת קטן באופן משמעותי מה שמייקר את עלויות ההובלה ואת עלויות המכירה.
התוצאות של מנגנון כזה הוא שישראל לא מייצרת רק פירות וירקות שיש לנו יתרון בלגדל כאן דוגמת הדרים, אבוקדו ומג’הול אלא גם פירות שמצריכם המון מים או אקלים טרופי שאין בישראל דוגמת בננות. כך המוצרים הללו יקרים לצרכן, בשמן שהחקלאים לא מרוויחים מהם הרבה.
בעשורים האחרונים עברו המדינות המפותחות בעולם ממניעת מסחר בינלאומי בתוצרת חקלאית לתמיכה ישירה בחקלאים. במקום למנוע ייבוא או לייקר אותו נפתחו שווקים לייבוא חופשי, מצד שני חקלאים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. התוצאה מרשימה: ירידת מחירים משמעותית לצרכנים, מעבר לגידולים רווחיים המותאמים לאקלים באותן מדינות ושגשוג מחודש של הענף.
זו בדיוק הרפורמה המוצעת כיום בחוק ההסדרים. כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור על דונם אדמה מעובד שברשותו. מכסי הייבוא ירדו לרמה חדש ספרתית תוך חמש שנים וגם שירותי הגנת הצומח יעברו שינוי משמעותי.
הלובי החקלאי מצידו, טוען שהמחירים בארץ יקרים בעקבות “פערי התיווך” או חלקם של המפיצים ורשתות השיווק בתהליך. אלא שטענה זו נבדקה על ידי מרכז המחקר והמידע שחל הכנסת שמצא שפערי התיווך בפירות וירקות נמוכים ביחס לארה”ב ואירופה, על ידי משרדי האוצר והחקלאות שהגיעו למסקנה דומה ולאחרונה על ידי רשות התחרות שהראתה שעליית מחירי הפירוק והירקות בעשור האחרון לא נבעה מעלייה בפערי התיווך.
מעבר לטיעונים הכלכליים, אוהבים בלובי החקלאי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות בביטחון התזונתי, היכולת של מדינת ישראל להבטיח מזון נאות לאזרחי בכל עת.
גם על זה יש לומר, משבר החמאה ב 2019, הביצים בפסח 2020, החלב בסוכות לפני כשנה ופירות הקיץ כעת מלמדים שמניעת הייבוא היא היא פגיעה בביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי מושג כאשר מגוונים מקורות היצע, לא כאשר מגבילים אותם.
בסופו של דבר מדובר ברפורמה טובה לכל הצדדים. פתיחת שוק החקלאות לתחרות תכניס דם חדש ויזמי לענף המקרטע, המחירים לצרכנים יוזלו ורמת החיים של כולנו תעלה
נכון, יש מי שמפחדים משינויים, לא צריך לכעוס עליהם, צריך לעודד אותם להתגבר.