השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

חברתי

הנהג שלנו הוא קורבן

הם סופגים תקיפות מילוליות ופיזיות, ונאלצים להתמודד עם העומס בכבישים, כשברקע ישנו מחסור חמור בעובדים. נהגי האוטובוס החליטו להפסיק לשתוק ולדרוש תנאי עבודה הולמים – החל מהקטנת החיכוך בין הנהג לבין נוסעים, ועד אכיפה קשה בנוגע לעונשים המוטלים על תוקפי הנהגים - אחרת, הם מזהירים: המצב העתידי של התחבורה הציבורית יהיה בכי רע

בין אם בתחבורה הציבורית ובין אם לאו, שם לב למצב הכבישים במדינה – לאלימות. העומס בדרכים הולך ומחמיר, הפקקים מגיעים לממדים שלא נראו כמותם, ומשך הנסיעה מתארך. למציאות הזו נכנסים נהגי האוטובוסים הציבוריים מידי יום, ומנסים לתמרן בין הזמנים המוקצים לכל קו לבין המציאות בשטח, תוך שהם נתקלים בלקוחות לא מרוצים, בלשון המעטה.
״בתחנה מחכה לי בנאדם עם אלת בייסבול״
יוני קריספין, נהג אוטובוס ויו״ר ועד עובדים נהגי אלקטרה אפיקים המונה כ-2,000 עובדים, מספר על התקיפות שחווה בעצמו: ״עברתי מספר תקיפות במהלך שנות עבודתי. תקיפות מילוליות מתרחשות דבר יום ביומו, ונהגי האוטובוסים הציבוריים, כעובדי ציבור, חווים יום יום את התסכול של הלקוחות – הנוסעים. הנוסעים זורקים את תסכולם מהמצב על הנהג הקרוב. בעבר נכנסתי עם הקו ליישוב חצוי, שבו חלק מהתושבים לא רצו שאוטובוס יעבור בתוך היישוב וחלק אחר דווקא תמך בתחבורה הציבורית. הגיעו כמה רוכבי אופנוע צעירים וחסמו לי את הדרך, כשאני עם נוסעים מבוגרים באוטובוס. הבחורים עלו לאוטובוס והתחילו למשוך אותי החוצה, בהתחלה בכלל לא הבנתי על מה המהומה, הייתי בטוח שהם מזעיקים אותי לעזור לאיזה אדם מבוגר או משהו. אחר כך הבנתי את ההתנהגות, חטפתי מהם קצת מכות וגרירות. אחרי המקרה הזה הודעתי לחברה שאני לא עושה את הקו לאזור הזה״.
בפעם אחרת איחר יוני לקו שהיה צריך להפעיל, עקב העומס הגדול והפקקים. ״יצאתי באיחור לנסיעה הבאה, ובתחנה מחכה לי בנאדם עם אלת בייסבול. הוא עולה לאוטובוס זועם כולו ושואל למה בת הזוג שלו מאחרת לעבודה בגללי, ומפיל את כל האשמה עליי. אני מוצא את עצמי בעמדת התגוננות והתנצלות. אני פונה ומדווח לממומנים עליי שיש עיכוב ושאני מאחר, אבל אין נהג אחר שאפשר לשלוח במקומי״.
קריספין מצביע על בעיות נוספות: ״יש מחסור גדול בנהגים, כמות הנסיעות לא תואמת את המצב בכבישים. עוד משהו שמשפיע זה מצב מגרשי החניה של האוטובוסים, הם לא תמיד ראויים להכיל את כמות האוטובוסים החונים בהם, אז אוטובוסים חונים וחוסמים אחד את השני. יוצא מצב שאתה מגיע שעתיים לפני תחילת הנסיעה כי אתה צריך להזיז ארבעה-חמישה אוטובוסים רק כדי להוציא את האוטובוס שלך. אף אחד לא משלם לך על השעתיים האלה, ואם בסוף כן איחרת הנוסעים לחוצים וכועסים, ואתה חוטף את כל התסכול לפנים״.
אלא שתקיפות הנהגים לא מסתיימות באוטובוס עצמו. החוק מתיר להסיע עד עשרה נוסעים בעמידה, ופעם אחת לאחר שהאוטובוס התמלא סגר יוני את הדלתות. ״אנשים מסמנים לי לעצור ואני מסמן שאני מלא. קיבלתי מלא פרצופים נזעמים. יום שישי אחד הייתי באמצע קניות לשבת עם הילדים, ופתאום מגיע אחד הנוסעים שלא עצרתי לו – הפך לי את כל עגלת הקניות וצעק לעברי 'אתה תלמד לעצור לאנשים בתחנות'. בנאדם בא לעשות קניות עם הילדים, בצורה מכובדת, למה אני צריך לעבור תקל עם בנאדם בתוך סופר אצלי בשכונה?״.

ישראל גנון נהג אוטובוס

ישראל גנון
נהג אוטובוס ויו״ר ארגון הנהגים, הסתדרות לאומית
אחד מבין שלושה נהגים עבר אירוע אלימות בשנה האחרונה. כאשר תוקפים נהג אוטובוס מסכנים בעצם את כלל הציבור. הנהג שנחשף לאלימות נשאר נסער וחסר ריכוז גם לאחר שהאירוע הסתיים

יוני קרסיפין דובר ארגון הנהגים

יוני קרסיפין
נהג אוטובוס, דובר ארגון הנהגים, ההסתדרות הלאומית
הייתי באמצע קניות לשבת עם הילדים, ופתאום מגיע אחד הנוסעים שלא עצרתי לו – הפך לי את כל עגלת הקניות וצעק לעברי
׳אתה תלמד לעצור לאנשים בתחנות׳

המצב הגיע לשפל כזה שיוני ואשתו יוצאים לבלות בעיר אחרת, העיקר שלא לפגוש בנוסעים כועסים. נהגים אחרים מצאו פתרון לבעיה וביקשו לעבוד בעיר אחרת מעיר מגוריהם, בכדי להפריד בין השכנים ובין העבודה.
ניסיונות לשינוי המצב
נהגי האוטובוסים ערכו הפגנות מחאה, קיימו ישיבות בכנסת בנושא התחבורה הציבורית והאלימות נגדם, וביקשו כלים להתמודד עם המצב בכבישים. ״היום זה כבר בכביש עצמו. פעם רק הנהגים היו חוטפים, אבל ברגע שלא עצרו את האלימות שם – היא מגיעה לכל בנאדם. תחסום, תצפור, תיסע לאט – תחטוף״, אומר יוני ומזכיר את יורי וולקוב שנדקר למוות ע״י אופנוען בחודש שעבר, בעת שחצה במעבר חצייה.
ישראל גנון, נהג אוטובוס ויו״ר ארגון הנהגים בהסתדרות הלאומית, מדגיש כי האלימות נגד נהגי האוטובוס מסכנת לא רק את חייהם, אלא גם את חיי הנוסעים ושאר משתמשי הכביש. ״אחד מבין שלושה (!) נהגים עבר אירוע אלימות בשנה האחרונה. כאשר תוקפים נהג אוטובוס מסכנים בעצם את כלל הציבור. רמות האדרנלין בגופו של הנהג שנחשף לאלימות עולות, והוא נשאר נסער וחסר ריכוז גם לאחר שהאירוע הסתיים. מדינת ישראל חייבת להגן על נהגי האוטובוסים ועל נוסעיהם״.
מהם הכלים האפשריים לפתרון?
״הכלי הראשון הוא להגדיר את נהגי האוטובוס כעובדי ציבור״, אומר יוני. ״אחרי שהיה נהג שהותקף בבני ברק ושרפו לו את האוטובוס, חברי הכנסת משה ארבל וינון אזולאי מש״ס התנצלו בשם הציבור והגישו את הצעת החוק לכלול את נהגי התחבורה הציבורית בעובדי הציבור. ברגע שהתיקים במשטרה נגד התוקפים יקוטלגו כתקיפת עובד ציבור, הפרקליטות תהיה חייבת להתערב והענישה תהיה עד שלוש שנות מאסר״.
גם הפרדה מוחלטת בין הנהג לבין הנוסעים עשויה להפחית את האלימות והתקיפות, בד בבד עם ענישה מחמירה נגד כל תוקף. ״ברגע שיכירו באוטובוס כמקום ציבורי, יגבירו את האכיפה נגד כל תוקף. יש נוסעים שאומנם לא תוקפים את הנהג, אבל מטרידים בתוך האוטובוס או מפעילים אלימות כלפי נוסעים אחרים. הנהג הוא זה שצריך להתערב, לעצור את המתרחש, להזמין משטרה – ומוצא את עצמו מתעמת עם התוקף. ברגע שייתנו הכרה למקצוע הנהג ויובילו ענישה מחמירה, זה ירתיע אנשים, רק ככה ילמדו. ׳ללא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו׳״, מסיים קריספין.
גונן מוסיף רשימת פתרונות שהוכנה על ידי הארגון המקצועי של נהגי האוטובוסים וההסתדרות הלאומית, שלדעתו על שר התחבורה העתידי לאמץ. גם הוא קורא להכיר בנהגים כעובדי ציבור באמצעות חקיקה, בכדי להגביר את האכיפה והענישה. בנוסף יש לפעול לשיפור המחיצות המפרידות בין הנהג לבין הנוסעים, הקמת מערך הדרכות חירום לנהגים על הפעולות שאותן יש לנקוט כבר בתחילת אירוע האלימות, הקמת יחידת אבטחה רכובה היכולה להגיע בזמן מהיר לכל אירוע, התקנת מצלמות אבטחה המחוברות למוקד מבצעי, ומתן חוסן נפשי לנהגים על מנת לעצור את הנטישה הגדולה מהענף, ולעזור להם להתמודד עם תופעת האלימות האיומה.

רוב הנהגים חשים חסרי ביטחון
לפי דו״ח אלימות התחבורה הציבורית השנתית של ארגון הנהגים לשנת 2022 שפורסם בכנס התחבורה הציבורית לשנת 2022, עולה כי 4,400 אירועי אלימות נגד נהגים התרחשו עד חודש נובמבר האחרון. עוד עולה כי 41% מנהגי האוטובוסים חוו תקיפה פיזית אחת לפחות במהלך השנה האחרונה. 17% מהנהגים דיווחו כי חוו שלושה מקרי אלימות ויותר. בהשוואה לדו״ח ארגון הנהגים שיצא בשנת 2021, אין שוני באחוזים בכמות הנהגים שהותקפו פיזית, אך מספר התקיפות עלה משמעותית בגלל התגברות הנסיעה באוטובוסים לאחר משבר הקורונה. במספרים מוחלטים, מקרי התקיפה הפיזית בשנת 2022 עמדו כאמור על כ-4,400 מקרי תקיפה, לעומת 3,644 מקרי תקיפה בדו״ח שפורסם בשנת 2021.
בסקר נשאלו הנהגים עד כמה הם מרגישים בטוחים בעבודתם. שיעור גבוה מאוד מהנהגים, 69% (!), מדווחים על חוסר תחושת ביטחון בתפקידם. עם זאת מציג הסקר נתון מעודד, ולפיו 68% מהנהגים דיווחו כי אכן הותקנו מחיצות באוטובוסיהם בינם לבין לנוסעים. 42% מהנהגים שהותקנה עבורם מחיצה מעידים כי היא תורמת לביטחונם, וכמחצית מהנהגים שטרם הותקנה עבורם מחיצה מעריכים שהיא תשפר את תחושת הביטחון שלהם.

״נשארנו רק עם שני נהגים״
ישנו חוט מקשר בין העומס על הנהגים והתנהגות הציבור כלפיהם ובין המחסור החמור בעובדים בתחום. לפי קריספין, זהו סוג של גלגל – העומס והתקיפות גורמים לנהגים לעזוב את העבודה, הדבר מגדיל את הפער בין מספר הנהגים הקיימים לבין מספר הנהגים הדרוש – והעומס על הנהגים שנותרו רק הולך וגדל.
״בשלושת החודשים הראשונים של הנהגים על הכביש, אחרי שהשקענו בהם הכשרה, רישיון ולימודים, עזבו 103 נהגים מתוך 105. נשארנו עם שני נהגים! המשכורת נחמדה, הם ידעו שהם הולכים להיות נהגי אוטובוס, עברו את כל הבדיקות שהמשטרה ומשרד התחבורה דורשים – ובכל זאת הם לא מחזיקים מעמד. הנהגים שנותרו לא עומדים בעומס, וזו המציאות גם בשאר חברות האוטובוסים״.

התשלום באפליקציות אומנם הפחית את החיכוך בין הנהגים לבין קהל הנוסעים, אולם בהתאמה ישנה ירידה בכמות המשלמים. בנוסף הוקמו מחיצות בין הנהג לבי הנוסעים, אך כבר היו מקרים שבהם תוקפים שברו את מחיצת הזכוכית על הנהג.
קריספין מתאר כי משרד התחבורה מפנה את הטיפול בבעיה למשטרה, ואילו המשטרה לא מצליחה לטפל בתקיפות. ״חברת קוים הנחו את הנהגים להתלונן על כל תקיפה. נפתחו 130 תיקים וכולם נסגרו מ׳חוסר עניין לציבור׳. אצלנו בחברה לא ספרתי את התיקים, אבל כל נהג ששלחתי להתלונן אחרי תקיפה והתעניינתי מה מצב התיק – סיפר לי שהתיק נסגר. לנהגים אין כוח לרדוף אחרי המשטרה, ובסופו של יום הפוגע עדיין ממשיך לעלות לקו שלהם״.
לשאלה האם אפשר לקטלג את התוקפים, משיב קריספין כי רוב התוקפים הם צעירים: ״המבוגרים שעולים רק מקטרים, מקסימום מקללים, ונכנסים פנימה. אבל חבר׳ה צעירים יכולים לנתק את מערכות האוויר של האוטובוס כדי שהנהג לא יוכל להמשיך לנסוע. הנהג צריך לקום ממושבו ולסדר את המערכות. אם הנהג העז לשאול את הנער למה עשה את מה שעשה, הוא זוכה לצעקות ׳איך דיברת אליי? תבקש סליחה!׳. נהג מבוגר, בן 40, מול נער בן 16, לא תמיד יש את הכלים להתמודד. אנחנו מנחים את הנהגים שלא להגיב, לא לענות, להמשיך הלאה. לא לקחת ללב, לחזור הביתה בסוף היום לאישה ולילדים, מבלי שיקבלו חלילה טלפון שראש המשפחה מאושפז בבית חולים״.
מה מדיניות החברה במקרים של אלימות נגד הנהגים?
״בעבר ההסתדרות הכללית החליטה לטפל באלימות ורכשה 50,000 ערכות של הגנה עצמית, עם גז מדמיע וכו'. אני התנגדתי לזה״, אומר קריספין. ״בחברה שלי אני לא פותר אלימות באלימות. גז מדמיע בתוך אוטובוס סגור – אני לא יודע על מי הוא ישפריץ ומה יקרה. יש לנו קצין ביטחון שמלווה את מקרי האלימות והתקיפה, אבל הוא קצין אחד על כ-2,000 עובדים, הוא לא מספיק לטפל בהכול. לחברה אין איך לפעול, היא ממליצה לנהגים להגיש תלונה״.
קריספין קורא לממשלה העתידה לקום ולציבור כולו לשמור על התחבורה הציבורית ״אם לא נשמור עליה, לא תהיה לנו תחבורה ציבורית. המערכת הזו נותנת מענה לכל הגילאים, תלמידים, חיילים, מבוגרים, זה אנחנו. אם לא נשמרו על זה אנחנו יורים בבית שלנו״.
קרה שחשבת לעזוב את העבודה?
״המחשבה עוברת, אבל אין לי לאן ללכת. אין מה לעזוב לחברה אחרת – המצב שם בדיוק אותו הדבר. נהג אוטובוס זה המקצוע שלי, אני כבר אחרי גיל 40 ופתאום להתחיל לחפש מקום עבודה זה לא קל. יש לי שישה ילדים, חלקם כבר בשלב של חתונות, אני לא יכול להרשות לעצמי לטלטל את הבית, אז אני סופג ובולע את המציאות הזו. נהג חוזר הביתה עם מכה בפנים ונאלץ להסביר לילד שלו שנוסע זרק עליו חפץ, וכך הילד גדל בתחושה שאין מה לעבוד בתחבורה הציבורית או להשתמש בה״.
קריספין מוצא קשר בין התקיפות והעומס הרב בו נתונים הנהגים לבין בעיות רפואיות שמהן הנהגים החלו לסבול. ״מספר פעמים העדתי בבית הדין לעבודה עבור נהגים שעברו אירועי לב, ותבעו את הביטוח הלאומי בטענה שהאירוע נגרם כתוצאה מהעבודה. תיארתי לשופטים את הסיטואציה שבה נתון הנהג – פתאום דופקים לו על הזכוכית, הוא כבר חושב שחלילה פגע במישהו, דרס מישהו, ומחסיר פעימת לב. בסוף מתברר שזה עוד נוסע עצבני שמוציא על הנהג את התסכול שלו. נהגים מבוגרים כבר לא עומדים בזה. בשנתיים האחרונות ארבעה נהגים מהסניף שלי נפטרו מבעיות לבביות, די, כמה אפשר?״.
התמונה העולה מתיאורי יוני קריספין, ישראל גונן ונהגים נוספים מפחידה. איך ייראה עתיד התחבורה הציבורית בישראל? האם אנו מתקרבים למצב שבו התחבורה הציבורית פשוט תקרוס? אני שוטחת בפני יוני את חששותיי, ושואלת אלו נקודות אור הוא מוצא במצב הנתון.
״העובדה שאני יודע שזה זמני ושזה עתיד להיגמר״, יוני משיב. ״מישהו ירים את הכפפה ויטפל בעומס ובאלימות. אנחנו עוסקים בזה המון, ויש דרישה גבוהה לתחבורה ציבורית. לא יכול להיות שהמצב יישאר כמות שהוא, כי בקצב הזה לא תהיה תחבורה ציבורית״.

עוד במדור זה

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
הגשמת חלום העם במולדת

הגשמת חלום העם במולדת

אברהם (יאיר) שטרן נולד בסובאלק – עיירה בצפון מזרח פולין…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…