01
מהתגובות לסיפורי ׳חנוכת הבית׳ בטור הקודם:
א. יהודי מחיפה שלמד באותה תקופה בישיבת פוניבז׳ אישר לי שאכן האווירה בישיבה בשנותיה הראשונות הייתה ממלכתית, והייתה מונהגת כך מלכתחילה ע״י הרב כהנמן. הוא מוסיף כמה נקודות מעניינות: ׳למדתי בישיבת פוניבז׳ בזמן מלחמת השחרור. היו אז הפגזות, הבניין טרם נבנה, ובוודאי שלא היה מקלט. לא היה איפה להסתתר. שאלנו את ראש הישיבה מה לעשות. הוא אמר: ׳תלכו ללמוד בבית של ה״חזון-איש״, זה מקום מוגן׳. וכך עשינו, תקופה מסוימת למדנו בביתו, וזה נסך תחושת בטחון׳. [היו גם כאלה שהוא המליץ להם ללמוד בפרדסים, בהנחה שלשם לא יתבצע ירי. מ.ד]
׳באותו חורף לא יצאתי מהישיבה לבקר בבית. לקראת פסח תש״ח רציתי לחזור הביתה, גרנו בשכונת הדר, והערבים בחיפה תחתית היו יורים ביהודים בדרכים. שאלתי את הרב כהנמן מה לעשות, והאם כדאי לנסוע הביתה לפסח או להימנע מכך. הרב כהנמן אמר שעל שאלה כזאת הוא לא יכול לענות, וזו שאלה שצריך לשאול את ה״חזון-איש״. כך עשיתי. החזו״א אמר: ׳תברר אם יש מניין יהודים בשיירה. אם כן, תוכל לנסוע בבטחה׳. בדקתי, ואכן היה מניין. החזו״א כנראה ידע שאין לי די זכויות משלי, שאין לי תורה ומצוות ברמה הראויה, ולכן התנה את בטיחות השיירה במניין יהודים, שאז יש השראת שכינה. נסעתי באוטובוס לראשון-לציון, ומשם יצאה שיירת משוריינים לחיפה׳.
זוהי סברא שמעולם לא שמעתיה, להסתמך על כוח הציבור, כהגדרתו בהלכות מניין, והרי לנו נפקא מינה חדשה להגדרת מנין. לא מניין לתפילה אלא לנסיעה בטוחה, ואולי לכל ענין של השראת שכינה. וכן – עשרה יהודים סתם, ללא חילוקים, כדרכו של החזו״א.
ב. נועה קפלן, חוקרת באוניברסיטת חיפה, כתבה לי שאביה למד בפוניבז׳ בזמן חנוכת הישיבה, והוא זוכר את תוכן הדרשה של הרב מפוניבז׳ מאותו אירוע. כידוע, על בנין הישיבה מתנוסס הפסוק ״ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש״. הרב הסביר מדוע החליט לכתוב מילים אלו על הישיבה, בבארו את דין ה״נותר״ שבקורבנות, שממנו למד רש״י לגבי המילים ״אלעזר ואיתמר בני אהרון הנותרים״, שגם עליהם נגזרה גזירה, והתפילה הצילה אותם. וההקשר היה שכולנו למעשה פליטי אותה השמדה של שליש מהעם היהודי בשואה, כולנו בבחינת ניצולים ו״נותרים״…
ידוע שה״חפץ חיים״ בערוב ימיו, בשנת תרצ״ג (1933) היה בוכה ומדבר על נחלי הדם היהודי שהוא רואה שעומדים להישפך באירופה, וכששאלוהו מה יהיה, הוא השיב בפסוק ״ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש״. זה היה קורה אחרי התפילה, בעת שהיה חולץ את התפילין, והיו מהעומדים שם שייחסו את זה לראייה דיכאונית בשל גילו המופלג… הרב כהנמן היה מתלמידי הח״ח. סיפר לי מישהו שהיה בחור ישיבה באותה העת, דומני שהיה זה ירחמיאל מילר, שנסע להלוויית הח״ח, ואנשים בכו שם בכי רב, כבאובדן אישי, באופן יוצא דופן, למרות פטירתו בשיבה טובה, משום שהייתה לאנשים תחושה אישית חזקה של אובדן בטחון, ופסימיות גדולה לגבי העתיד.
02
לקראת ״יום הקדיש הכללי״:
סיפר לי הזמר וילי ויז׳ה, יליד הולנד: אבי היה מוזיקאי. היתה יצירת אופרה מסויימת שהוא הרבה לנגן. פעם הרהבתי עוז ושאלתי אותו מדוע הוא מרבה לנגן אותה, ואז הוא סיפר לי בגילוי לב: ׳כשהגעתי לאושוויץ שאלו אם יש מישהו שיודע לנגן בקלרינט. אני ניגנתי לפני המלחמה בכלי נשיפה, ואמרתי שאני יודע. ניגנתי את היצירה הזו, וכך התקבלתי לתזמורת שניגנה במחנה. זו היצירה שהצילה את חיי. בשלב מסויים החליטו הנאצים שהתזמורת כבר לא צריכה את התפקיד שלי ביצירה. המנצח הבין שהחלופה עבורי היא תאי הגזים, כי הרי אין בי צורך יותר, – לנגן או למות…ממש כך. הוא נלחם על כך שהוא עדיין זקוק לי בתזמורת, וכך שוב ניצלו חיי׳.
סיפרה לי גב׳ אסתר ליבנה (וייס): ׳בעלי ז״ל היה מגרמניה. באחד מימי ילדותו, כנראה בשנת תרצ״ב (1932), הלך לטייל עם משפחתו ביום ראשון באחד הפארקים. עברה שם חבורה של הנוער ההיטלראי. החבורות האלה עשו מה שרצו, כבר אז הם היו חשובים בגרמניה. הם תפסו את אביו בזקנו, ורצו להשליך אותו לנהר שזרם שם. ברגע האחרון הם אמרו לו: ׳אתה יפה, חבל עליך׳, ושחררו אותו. הוריו הבינו שהם צריכים לעזוב את אדמת גרמניה, אבל כדי לצאת מגרמניה למדינה אחרת היה צורך בכסף רב, והם לא היו בעלי ממון. יום אחד הם ראו אדם יושב על ספסל, כשרגלו דורכת על משהו, וזזה עם זה כל הזמן. הם לא הבינו מיהו האיש ומהי התנועה הזאת ברגלו. לפתע הוא קם והלך. הם ניגשו למקום מושבו ומצאו שם 200 מארק מבצבצים מתחת לספסל, ועם זה הם הצליחו לברוח מגרמניה ולעלות לארץ. אין להם הסבר לנס הזה׳.
פעם ניגש מישהו לאחד מגדולי התורה, אינני זוכר כעת מי, נדמה לי שזה היה ר׳ שלמה זלמן אויערבך, אופייני לו, ואולי היה זה הרב שלמה מן-ההר, וביקש שהרב יתן לו ברכה. אמר לו הרב: אתה מחפש ברכה וסגולה? יש דרך קלה ופשוטה. בבוקר, בשחרית, כשמניחים תפילין, תיגש לכל אחד מהיהודים שתראה על זרועו החשופה את המספרים מאושוויץ, וממנו תבקש ברכה…
03
עוד משהו על תנועת המוסר של סלובודקה בישיבת חברון, על הרב ברוך מרדכי אזרחי זצ״ל, [ראש ישיבת ״עטרת ישראל״ וחבר מועצת גדולי התורה], ולא על למדנותו, שמעתי מגב׳ ברכה גופשטיין: ׳בעלי למד בצעירותו בישיבת חברון בירושלים, בחבורה שממנה צמחו גם תלמידי חכמים גדולים וראשי ישיבות. אחד מהחבורה היה הרב ברוך מרדכי אזרחי. משהתאלמנתי, במשך כמה וכמה שנים הוא היה מתקשר אלי מדי ערב חג או ראש השנה, כדי לאחל לי שנה טובה וחג שמח. הייתה משמחת אותי בכל פעם ההרגשה שהוא זוכר את בעלי גם הרבה אחרי פטירתו, ובוודאי אחרי שנות הישיבה המשותפות שלהם, והידיעה שראש ישיבה עם אלפי תלמידים מוצא זמן ומקום בלב להתקשר אלי.
- פעם אמר לי מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ בשם פירוש האלשיך להפטרת ויקרא ״עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו״, שביאר את הפרק שם על הפחדים של יעקב אבינו, שמא בניו לא יהיו ראויים מבחינה רוחנית לגאולה. והקב״ה מרגיע אותו ומבטיח לו שיהיו כולם ראויים, אבל שיהיה מוכן לכך שכל אחד יפעל אחרת, לפי יכולתו וחשקו, וזה יתפזר על פני תחומים רבים כפי נטיות הלב האישיות. ואכן בימים אלו ממש אנחנו רואים במציאות איך ״דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם״, בצורה שלא יכולנו אפילו לדמיין את עוצמות העשייה המתגלות בתחומים השונים, בעולם היהודי כולו. ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה׳מרבדים׳ על מסכתות הש״ס, ושו״ת הגרז״ן
