01
אפתח בווידוי אישי. לדבר, אני חושב שאני יודע, וגם לכתוב אני יודע. למעט הדיסלקציה אני חושב שאני כותב לא רע. אבל בלהקשיב אני ממש לא חזק, אם אדייק יותר – אני פשוט חלש. אני צריך עבודה ותיקון משמעותיים בנקודה הזאת.
לפני כמה ימים נסעתי עם הבן שלי הקטן, נתיב, הוא דיבר ואני לא כל כך הקשבתי לו. הוא קלט שאני לא מקשיב ואז אמר איזה משפט מצחיק שלא קשור לכלום ואני עניתי לו כמובן בלי שום הקשר והוא התגלגל מצחוק. כנראה שמעשה אבות סימן לבנים. באותו הרגע נזכרתי שבאחד מקורסי המפקדים שעברתי בצבא, היה לי קטע כזה לבדוק האם המפקד הבכיר שמגיע לדבר איתנו מקשיב או מקשקש את עצמו לדעת.
הייתי קם ושואל 'מה את חושב לגבי האבצ'קים בלבנון?'. אם היה מדובר במפקד באמת רציני הוא היה אומר 'לא הבנתי את השאלה', ואז הייתי שואל שאלה עניינית יותר לגבי חיזבאללה והוא היה עונה תשובה לעניין. אבל אם היה מדובר במפקד פחות מקשיבן אז הוא היה עונה כאילו הוא הבין במה מדובר.
פעם אחת הגיע לקורס המפקד הכי בכיר בצבא, מטעמי לשון הרע לא אזכיר את שמו. בסוף דבריו הוא שאל האם למישהו יש שאלה. כל מפקדי הקורס הסתובבו אלי וסימנו לי כל אחד בדרכו שבשום מצב אני לא קם לשאול אותו את השאלה "הידועה", מה שכמובן גרם לי יותר לקום ולשאול. אני קם ורואה את מדריכי הקורס מסתכלים עלי במבט של חכה-חכה… ואז אני שואל 'מה קורה עם האבצ'קים בלבנון?' המפקד הבכיר הסתכל עלי ובלי להניד עפעף השיב כי 'אנחנו נטפל בזה במלוא החומרה…', הוא המשיך ודיבר במשך 20 דקות על האבצ'קים שלא היו ולא נבראו… כולם חייכו כולל המפקדים שלפני רגע רצו להרוג אותי.
02
חשבתי לעצמי שכנראה הגיע הגיל שאתחיל להקשיב יותר לסביבתי הקרובה בתור התחלה, ובהמשך גם לשאר האנשים שנמצאים בעולמות השונים של חיי. כי אין דבר כזה באמת חלוקת קשב. מי שאומר "אני רק מסתכל בהודעות בנייד", סימן שהוא לא מקשיב ב-100%. באחד מכנסי טד הזמינו את הקהל להתחלק לזוגות ולהקשיב זה לזה, ובאופן אקראי שלחו לחלק מהאנשים הודעות בטלפון וביקשו ממי שקיבל הודעה להגיב אליה. בסוף שאלו את בני השיח כמה האדם שהכירו מצא חן בעיניהם, והתברר שאת אלה שהפריעו להם בהודעות – לא אהבו. כלומר, כשאתה עונה להודעה באמצע שיחה, אתה משניא את עצמך על בני השיח שלך. וחוץ מזה, קשב זה לא מספיק.
צריך לעשות מאמץ כדי להבין את הכוונה והמשמעויות שהמדבר אליך משדר, כולל משמעויות רגשיות – פחד, תסכול, כעס. מה הוא באמת אומר לך. וגם זה לא מספיק. הדרישה השלישית, ואולי זה מפתיע, היא לבוא לאדם לו אתה מקשיב בגישה של להיטיב איתו ולפתח אותו, ולא לשפוט אותו. הקשבה היא דרך טובה לשנות עמדה של מישהו. אם פשוט תקשיב לו הוא יבין את טיעוני הנגד. לעומת זאת, אם תיתן לו את טיעוני הנגד, הוא לא יסכים עמם.
אז למה אנשים לא מקשיבים?
אחת הסיבות היא שאם אדם באמת מקשיב הוא יאלץ להשתנות בעצמו, לראות דברים בצורה שלא ראה קודם לכן, כי פתאום יש לו זוויות של אחרים. וזה קשה. יותר נוח להמשיך בדרך אותה הוא מכיר מאשר להשתנות. מחקרים מראים שמי שמקשיב, מפחדים ממנו פחות. מצד שני מעריכים אותו יותר, מייחסים לו יוקרה.
ולסיום, חשוב מאוד להיות מאוזן. יש כאלה שרק מקשיבים ושואלים שאלות כדי להימנע מלדבר על עצמם. זה לא מועיל. בן אדם שלומד את שני הדברים לומד להקשיב גם לעצמו, גם לצרכים ולרגשות שלו, ומשתפר גם בהתנהלות שלו מול אתגרי החיים, מול אנשים שקשה להתמודד עמם, כי ההקשבה הופכת אותך למורכב וסתגלן יותר.
03
הקשבה / קארל רוג'רס
כשאני מבקש להקשיב לי ואתה מתחיל לייעץ לי, לא את שביקשתיך עשית.
כשאני מבקש ממך להקשיב, ואתה מנסה השיב, איך אני צריך להרגיש? ומדוע אתה פוגע ברגשותיי?
כשאני מבקש להקשיב לי ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי אתה מאכזב אותי
הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב. לא לפעול, לא לדבר, רק לשמוע בלי להגיב.
אני יכול לדאוג לעצמי. אינני חסר ישע, אולי חסר ניסיון והססני אך לא חסר אונים
כשאתה עושה משהו למעני שיכולתי לעשות בעצמי, אתה מגביר את חששותיי, מצית את מבוכתי
אולם כשאתה מקבל כעובדה פשוטה שאני מרגיש את שאני מרגיש, אז אינני צריך לשכנע אותך, מתפנה להבין את המתרחש בתוכי
אז צצות מאליהן התשובות, ברורות ונהירות, ואיני זקוק כלל לעצות. כי אני – אני
גם רגשות לא הגיוניים הופכים למשמעותיים, כשמבינים את שהם טומני המקור ממנו הם נובעים. ייתכן שלכן תפילות עוזרות לאנשים משום שאלוהים מחריש, אינו מייעץ
הוא רק מקשיב, נותן לך לחשוב לבד על הדברים.
לכן, אנא, רק הקש. אם תרצה לדבר – בקש:
חכה לתורך, ואזי אני גם אקשיב לך.
