נתאר לעצמנו, עם הרבה דמיון יצירתי, שתשלומי מס הכנסה והביטוח הלאומי היו על בסיס התנדבותי, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לטובת המדינה… לא קשה לנחש שההכנסות לקופת המדינה היו פוחתות באופן משמעותי…
חיי האדם מורכבים משני חלקים עיקריים, הדברים השגרתיים של חיי היום יום שלנו כגון: עבודה, בית ושאר המטלות הרגילות שכל אחד מאיתנו חייב לעשות. החלק השני הוא החלק הלא שגרתי של אירועים יוצאי דופן כגון שמחות משפחתיות, נופש וכד' שהם תלויים ברצוננו. גם לוח השנה שלנו מחולק לחלוקה זו: יש חיי היום יום, ויש שבתות ומועדים וזמנים מיוחדים. מטבע הדברים דווקא את הדברים הלא שגרתיים אנו עושים בהתלהבות ואת השגרה ה'אפורה' אנו עושים מתוך הרגל ושעמום [כמובן לא תמיד…] וודאי אנו מצפים בכליון עיניים לחגים, שבתות וכד' והשגרה כשמה כן היא רגילות בלי שום עניין מיוחד.
בגיוס הכספים לבניית המשכן ותפעולו השוטף אנו מוצאים את שתי האפשרויות: גיוס כסף כחובה וגיוס כסף כהתנדבות. לבניית המשכן עצמו גיוס הכספים היה על בסיס התנדבותי. ואלו לעבודה השוטפת של המשכן משלם כל אדם תשלום שנתי קבוע של מחצית השקל.
פרשתנו מתארת את ההתלהבות הגדולה של בני ישראל לבניית המשכן, כולם מגויסים למטרה הנעלה של בנייתו והשראת שכינה בישראל. התגייסות זו בהחלט ראויה לשבח… אך כאשר התורה מצווה על ההוצאות לעבודה השוטפת כהדלקת המנורה ולהוצאות הקבועות של המשכן הדבר היה קבוע לכל אחד ולא על פי נדבת הלב, מדוע?
בעניינים גדולים וחד פעמיים תמיד ימצאו אנשים שיתנדבו, יפעלו ויתרמו כי החריג והשונה מעניין, מאתגר וזוהר יותר, אך במלאכה המתמדת של חיי היום יום, הרחוקה מעיני הזרקורים, המשעממת כביכול, שם לא תמיד ימצאו אנשים. בבניית המשכן, הנחשב לדבר גדול וחד פעמי, הסתפקה התורה בנדבת הלב, אך במעשים הקבועים והתמידיים, כקורבנות התמיד וכהדלקת נר התמיד, נדרשה התורה לחייב אותנו להיות שותפים.
ה'שוטף' דורש עמל והתמדה יום יומית. התורה רצתה ללמד אותנו שה'שוטף' והחיים הזורמים הם בעלי משמעות גדולה יותר מהארועים החד פעמיים… לדוגמא: חיי הנשואין היום יומיים הם הדבר העיקרי בחיינו ולא ארוע החתונה. התפילות היום יומיות הם המשמעותיות בחיינו ולא רק תפילת נעילה ביום כיפור. מצוות כבוד הורים כל יום ובכל מצב ולא כארוע חד פעמי ואפילו לא תרומת ספר תורה על שמם לבית כנסת. [דיאטה יום יומית ולא צום חד פעמי…] עם ישראל מתחנך להתמיד גם בדברים ה'קטנים'…
התורה מלמדת אותנו את כח ההתמדה, לעבוד בהתמדה וגם בדברים לכאורה קטנים ויום יומיים. בשגרת היום יום, בהקפדה על פרטי המצוות, בהקפדה בין אדם לחברו, בהקפדה בכל עניין ועניין. כי מי שעובד ה' מאהבה אינו מבחין בין דבר גדול לקטן, כי הכל גדול אצלו בגלל שזה דבר המלך! התורה רצתה ללמדנו שלמשימות ה'גדולות' ימצאו מתנדבים ונמצא כוחות לעשות אותם, אך למשימות השגרתיות, כאן צריך כח התמדה גדול. משימות אלו נופלות מכח השגרה וחוסר הזוהר שלהם אך הם העיקריות בחיים שלנו. 'להעלות נר תמיד'. ■
