רגעים מהחיים

זורמים לטוב

מוריה אופיר

מוריה אופיר

השתדלות מופרזת, כשמה כן היא – מופרזת. זה לירות לכל הכיוונים, זה לנסות ללא הרף וזה לא להרים ידיים אף פעם, גם כששוב ושוב נתקלנו במבוי סתום. אז מה הבעיה, אתם שואלים? ובכן, יש בעיה

“יואו, ישבתי על סקירת הספרות עכשיו שלוש שעות, את לא מבינה”, אני אומרת לחברה שמגישה איתי את הסמינריון (בשעה טובה!), ואז תופסת את עצמי: למה אני טורחת לציין שעבדתי על כך שלוש שעות? ואולי אפילו קצת מנפחת את הזמן האמיתי המדויק שבו עמלתי?
התשובה שמתגלה בתוכי היא שאנחנו נוטים יותר להעריך עבודות שנעשו בפרק זמן ארוך יותר, כאילו עצם הזמן המרובה גרם להשקעת מאמצים גדולים יותר במשימה עצמה, ובהכרח, אולי, לטיב הביצוע הסופי.
בכלל, אני חושבת שישנה איזו תפיסת עולם רווחת כאן בעולמנו והיא שדברים שנעשים מתוך קושי וזמן רב והצרכת מאמץ גדול – יותר נחשבים, יותר איכותיים ויותר טובים.
כבר תקופה ארוכה (לבטח שמתם לב) שאני מנסה לברר עם עצמי וללבן את עניין האקטיביות לעומת השחרור וההרפיה. מתי צריך לפעול בבחינת ההשתדלות שצריכה להיעשות בעולמנו זה, ומתי הגיע הזמן להניח לה. הרי תמיד יהיה עוד משהו שנוכל לעשות, לבדוק ולרצות.
עם הזמן, הגעתי למסקנה שיש חוסר השתדלות, יש השתדלות וישנה השתדלות מופרזת. השתדלות מופרזת, כשמה כן היא – מופרזת. זה לירות לכל הכיוונים, זה לנסות ללא הרף וזה לא להרים ידיים אף פעם, גם כששוב ושוב נתקלנו במבוי סתום.
אז מה הבעיה, אתם שואלים? ובכן, יש בעיה.
כאשר אני רצה ורצה ורצה, וגם כשאני כבר עייפה אני ממשיכה לרוץ, וגם כשכבר קשה לי להכניס אוויר סדיר אני לא מאטה את הקצב, וגם כשכואבות לי הרגליים אני לא מוותרת וממשיכה להניע אותן (גם אתם מרגישים עכשיו מעין לחץ בחזה?), אז בעצם פספסתי.
ברור, אתם לא חייבים להסכים איתי. יש פעמים שבאמת צריך ואף חובה להמשיך לרוץ, והדבר ייחשב כהתמדה וניצחון הרוח על הגוף, ומחיאות כפיים לאורך המסלול יאשרו זאת, אבל… יש גם הרבה פעמים שצריך רגע לעצור. רק לרגע או אפילו לכמה רגעים, ובמקום לרוץ – ללכת. אולי אפילו להתיישב בספסל הקרוב ולנשום דקה אויר מלוא הריאות.
החיים עמוסים. כן. לפעמים מרגיש לי כי או שיש תקופות שבהן אתה לא יכול לנשום כמעט מרוב עומס, או שישנן תקופות שבהן אתה לא יכול שלא לנשום מרוב שהכל מאוורר ופנוי, ואפשר רק מזה להשתגע. והאמצע המאוזן, היכן הוא?
ואז אני יודעת בתוכי שהאמצע המאוזן הוא בעצם חלק ממטרת חיינו: אנחנו צריכים למצוא את האיזון. אולי נכון יותר לנסח זאת כך: אנחנו צריכים לייצר אותו. החיים הופכים להיות מאוזנים כשאנו יוצרים את המציאות באופן מאוזן. וזה קשה מאד, בעיקר בתקופות שבהן הקוטביות בחיים גדלה.
כל החיים אנו מחפשים את האיזון, את האופן הנכון, את ההשתדלות הראויה. זה חלק מהבירור העצמי והליבון הפנימי.
לפני כמה שבועות דיברתי עם רב מיוחד ושאלתי אותו כיצד אדם יודע שהוא מצא את הייעוד שלו, איתו הוא צריך לפעול בחייו ולהשפיע טוב. התשובה של הרב הקסימה אותי. הוא ענה שאדם יודע שמצא את ייעודו כאשר הדברים במציאות הולכים לו בקלות וממש רואים שישנה סייעתא דשמייא מלמעלה, ובנוסף כאשר הוא עושה דברים באופן שקל לו לעשותם, בלי מאמץ מיותר.
כלומר, השתדלות מופרזת היא לא טובה ולא נכונה, גם לא מבחינת מעלה, לפי הבנתי. צריך התמדה, לא התשה. הקב”ה רוצה שנהיה אנחנו. הוא טבע בכל אחד כוחות המיוחדים רק לו, שרק הוא יכול להוציאם אל הפועל. כל עוד האדם מתאמץ ייתר על המידה (וכולנו יודעים מתי אנחנו כבר מואסים במה שאנו עושים) הוא מפספס את הנקודה. את הנקודה המיוחדת שבו. הוא בעצם לא מפעיל אותה ולא גורם לה לזרוח, הוא רועה בשדות זרים. זה בסדר להיות פשוט אנחנו. זה בעצם העניין.
הדברים צריכים לזרום. המציאות נועדה לזרימה. לפעמים נתקעים, אבל זה בשביל לחדש כוחות, לאגור אורך רוח ונשימה, ואז לצאת שוב לדרך ישנה – חדשה, דרך טובה, דרך ברוכה. דרך שבה זורמים לטוב.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה