לא פעם מהרהר בליבי כיצד היה נראה העולם התקשורתי היום אם ה׳חפץ חיים׳ היה חי בתוכנו וכותב את ספרו ׳שמירת הלשון׳ בעולם התקשורתי היום שבלחיצת מקלדת אפשר להגיע למליוני אנשים וההיתר לדבר על כולם ולהגיב לכולם הותר בשם הכלל ׳זכות הציבור לדעת׳… ומה היה אומר החפץ חיים על תופעת ׳השיימינג׳?
נראה שוודאי הכלל הראשוני שהיה חוזר ומלמד אותנו החפץ חיים הוא ׳חובת האדם והציבור לשתוק׳ ואם אין ברירה ויש צורך לדבר אז בזהירות רבה פתח פיך ושקול את מילותיך, תגובתך ואת ההשפעה של המילה הנאמרת.
התורה מגלה לנו שנגעים באים על האדם בגלל חטאיו. מבאר הרב שמשון רפאל הירש את שייכות האברים לנגעים: "הזכיר אברי גופו של האדם שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה׳ המיידה בגופו של אדם. על אשר עשה את עצמו בכל אברי גופו נושא ומפיץ כל התכונות הרעות הנ"ל, במקום שיהיו כל אברי גופו כלים להרבות ענוות צדק, דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בין אדם לרעהו".
יש משהו אורגני, חי בקיום התורה והמצוות. אלוקים זיכה אותנו בגוף ונשמה, הגוף קשור לנשמה שלנו וברגע שאין נשמה אין גוף. לכן כאשר אדם מזייף באחד מאיבריו, כאשר האיבר הזה חוטא ולא מקיים את מגמתו וייעודו, הוא כבר לא כלי קיבול לנשמתו ולכן הוא נפגע, הוא כבר נגוע, מעין ׳מיתה׳ קטנה שאדם מקבל על חטאיו.
אדם המספר לשון רע בטוח שאינו עושה עבירה שהרי הוא ׳רק׳ מדבר ומי בכלל שומע אותו ותמיד יוכל לומר ׳סתם אמרתי׳ וכד׳, לכן הוא נחשב ככופר בעיקר כי אלוקים הבוחן כליות ולב שומע אותו ויודע מה כוונתו האמיתית ושהדיבור הרע נובע מאיזו קנאה, שנאה או סתם עין רעה בחברו. לכן מהותו, אישיותו מקולקלת. לא מדובר כאן בחטא חד פעמי, שעם כל חומרתו, הוא עדיין חד פעמי, כאן מדובר בהשחתה אישית עמוקה שמסוגל לדבר רעה על חברו, כאן נחשב ככופר בעיקר. נכון, קשה היא מצוות שמירת הלשון וודאי בעידן המודרני של תקשורת המונית ורשתות חברתיות מפותחות… אך היא הנותנת שהזהירות הנדרשת מאתנו כיום היא כפולה ומכופלת. אמרת משהו יש סיכויים שתתחרט אך אם לא אמרת לעולם לא תתחרט… ■
