חייליו של יהושע בן נון

הרב נריה זצ"ל

חייליו של יהושע בן נון

צלה בר-אלי

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה

חייליו של יהושע בן נון

חייליו של יהושע בן נון

צלה בר-אלי

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה

ידיים כבולות באזיקים

אחרונים במדור זה

שיעור בחסד

שיעור בחסד

לאחרונה אני מתנדבת ביישוב שלנו בועדת עזרה הדדית, שחלק משמעותי…
הגרזן של החיים

הגרזן של החיים

איש אחד התקבל לעבודה בבית חרושת לעצים לתפקיד של חוטב…
על עין טובה וקפה

על עין טובה וקפה

הזמנתי השבוע את המתבגר לדייט. חיפשנו מקום לשבת לדבר קצת על הלימודים, החיים, החברים ועוד. כמי ששנים בית קפה היה הבית השני שלי, אני יודעת שאוכל מפנק במקום אחר פותח את הלב וזה בילוי כיף. המתבגר שמח על הרעיון וישבנו בבית קפה. אני לא הייתי רעבה, המתבגר, כדרכם של מתבגרים, תמיד רעב והזמין שקשוקה. ביקשנו שתי כוסות מים, אבל למים היה טעם לא טוב, קצת של חלב. "מי ברז עם כוסות שכנראה לא היו נקיות במיוחד, או שאולי זה הבקבוק" – הסברתי למלצר וביקשתי אם יוכל להחליף. לידנו ישבו שתי נשים צעירות עם תינוקות שהסתכלו עלינו. שמעתי אותן מדברות ביניהם על האישה המתלוננת, כלומר – אני. "שתזמין שתייה לבן שלה", אמרה אחת מהן והשנייה אמרה משהו שלא שמעתי והן צחקו. האמת שהנער רצה מים ואני חשבתי על קפה בסוף. אבל ההלחששות שלהן והמבטים עלינו ועל השולחן שלנו גרמו לי לאי נוחות: למה לאנשים אכפת מה אני מזמינה ולמה להסתכל על אחרים. המתבגר לא הבין למה זה אכפת לי שהם מסתכלות עלינו ומדברות. האמת היא שבדרך כלל באמת לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי או מה אומרים, אני לגמרי בסדר עם מה שאני חושבת על עצמי, אבל הנשים שיקפו לי מראה לדברים שמתרחשים בחיים, למבטים של אנשים, על התרגום שלהם על מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ובכלל הרגשתי שהאנרגיה שלהן לא עושה לי טוב ואני אוהבת אנשים שמפיצים אור.
המתבגר הציע שאת הקפה נכין בשטח מהפק"ל שיש לנו דרך קבע באוטו. בדרך חזרה עצרנו במפל עיט ואיש אחד הציע לנו לקנות דבש אקליפטוס מהמשק המשפחתי. "אבל יש לנו מלא דבש", אמר לי המתבגר. נכון, אבל הבחור מהגולן ובא לי לפרגן לו, אז קניתי צנצנת, שתהיה לנו עוד אחת. דבש אליקפטוס זה תמיד טוב, לבטח בחורף.
מפל עיט זרם במלא עוצמתו, המראה היה מקסים, כזה שרואים בעיקר בימים של אחרי הגשם. המים היו צלולים. ישבנו לנו עם פק"ל קפה ביום קר יחסית אל מול המפל. הכוסות היו חמות ונעשה לנו גם חם בלב. קשקשנו קצת על החורף היפה בגולן ועל המראות שמרחיבים את הלב. זוג אחד שעבר לידינו אמר לנו: "איזה מראה קסום של אמא ובן". חייכנו אליהם בתודה וחשבתי על הנשים האלו שפגשנו בבית הקפה. הלוואי שידעו גם הן להסתכל על הטוב, על המראה היפה של אמא ובן בבילוי קטן שעושה כיף גדול בלב. נהנינו מאוד מהדייט ולסיום המתבגר הבטיח לעשות מאמץ להשקיע קצת יותר בלימודים, לא לקחת קשה את האתגרים ולהסתכל בעין טובה וחיובית על החיים ועל אנשים.

להיות בשמחה תמיד

להיות בשמחה תמיד

בערב ראש חודש אדר, הרגשתי שמעקצץ לי קצת בגרון, הייתי חלשה, הראש כאב, והתחלתי לדמיין שיש לי קורונה. הרי כולם מסביב חולים. מחשבות החלו להתרוצץ בראשי שאולי נדבקתי. התחלתי להילחץ ולחשב ימים. אם אני עושה בדיקה מחר, מקבלת תשובה מחרתיים ואז חמישה ימי בידוד. ואז עוד בדיקה, ורק אז אוכל לצאת לחופשי. אני עוד לא באמת חולה וכבר מודאגת מהבידוד. לקחתי בדיקת קורונה מערימת הבדיקות שקנינו לילדים שצריכים להיבדק כל פעם שהיו בקרבת חולה. הכנסתי היטב את הקיסם לפה ולאף ולתמיסה. הראש התפוצץ לי מכאב, בטוחה שאני חיובית. עוצמת עיניים, מתפללת שאין לי קורונה, פוקחת אותם אחרי כמה שניות, פס אחד, איזה כיף, שמחה. אבל אולי הבדיקה לא אמינה, אני שוב משכנעת את עצמי, בכל זאת לא סתם עושים בדיקות pcr. מחליטה להכניע את החששות, זאת סתם התקררות או עייפות לא מוסברת. אוספת את עצמי לכמה משימות והולכת לישון בלי מחשבות מיותרות ומאחלת לעצמי חודש אדר שמח. למחרת בבוקר מתעוררת בטוב, כאב הראש עבר וגם העקצוץ בגרון, הבדיקה הייתה אמינה, זאת אני שלפעמים קטנת אמונה ומחפשת דאגות מיותרות.
תמיד כשמגיע ראש חודש אדר אני מחליטה מחדש שאני צריכה להגביר את השמחה בחיי, להפסיק לדאוג ולהמציא לעצמי מעשיות – החלטה שלמעשה היא מוטו לחיים שלי. אבל לפעמים בתוך המרוץ אני שוכחת ליישם. אז בבוקר ראש חודש אדר א' עשיתי לי רשימה קטנה של דברים שגורמים לי שמח בלב ובנשמה. החלטתי בפעם המי יודע כמה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, הזכרתי לעצמי לדמיין רק טוב, שפע ובריאות. עצמתי את עיניי כמו שלמדתי באחד הקורסים למודעות והתחלתי לדמיין דברים שמחים. בעיניים עצומות עם חיוך, ראיתי את המשפחה שלי סביב שולחן עגול צוחקים, כולם בריאים, מוארים ושמחים, משיקים כוסות לחיים. פקחתי את עיניי והרגשתי הרבה יותר טוב. כששמחים ומסירים את הדאגות ובוטחים בטובו של ה', גם מרגישים יותר בריאים. הודיתי לה' על המשפחה הנפלאה שלי, שהיא סיבה מספיק טובה ומוצדקת להתעורר כל בוקר בשמחה והודיה, וגם על היותי בריאה ושלילית בבדיקה, והחלטתי שוב שלכבוד ראש חודש אדר אתאמץ יותר להרבות יותר בשמחה בכל יום.

רציתי לשתף

רציתי לשתף

השבוע גיליתי שיש לי חברה שאין לה פייסבוק, הייתי קצת מופתעת לרגע שיש אנשים שחיים סביבי ולא מחוברים לרשת. "אני שמחה להסתתר בפינה החמה שלי ולא לשמוע על כל אלו שטסו לחו"ל וקנו סלון חדש וטיילו בחרמון ואכלו סטייק ודגו דגים בים. אני גם שמחה שאני לא רואה את כל הזוגות האלה שנראים כאילו יצאו הרגע מהז'ורנאל והחיים שלהם רק תותים וקצפת. ובינינו", היא הוסיפה, "הרי מגיל אפס לימדו אותנו שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. אז אני לא באמת מפסידה הרבה. נכון שלפעמים אני מפספסת איזה פוסט נחמד שאת כותבת, אבל איזה מזל שיש מי שיספר לי מה כתבת". היא גם דאגה להחמיא לי.
אז האמת היא שהיא לא באמת גילתה לי את אמריקה, אבל השיחה הזאת שלנו גרמה לי להרהר קצת על החיים על מה שאנחנו משתפים, על מה שאנחנו חושבים על השיתופים של אחרים ועל כמה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל אחרים וגם על הרשת החברתית שלפעמים יכולה להיות כלי מכיל ועוזר והיא לא רק פרסומת לחיים.
ישבתי יום אחד בחוף הים ליד אישה זרה שנראתה כל כך יפה וזוהרת ושמחה. היא זיהתה משהו עצוב במבט שלי והתעניינה אם תוכל לעזור. כשלא שיתפתי היא התחילה לספר לי על הבן שלה בן ה-40 שמגיל 11 סובל מסכיזופרניה, ועל בת ה-42 שלה שלא התחתנה ועל הבעל שעזב אותה ברוסיה עם שני ילדים בלי כסף. "אבל לאחרונה החלמתי מסרטן", היא סיכמה, "ותסתכלי עלי, לא רואים עלי כלום, אני תמיד מחייכת, אז תחייכי בבקשה", היא ביקשה, וישבנו יחד לקפה ודיברנו על החיים והתחבקנו למרות הקורונה ולמרות שלפני רגע היינו ממש זרות וחיזקנו אחת את השנייה בזכות השיתוף.
הטור הזה הוא לא בעד או נגד פייסבוק, הוא גם לא בא להגיד מה נכון לפרסם או לשתף ואם הכל שקר או אמת. אני משתפת אתכם, קוראיי, במשהו שלמדתי השבוע. לפעמים השיתוף חשוב ועוזר. לא תמיד זה רק איפה היינו ומה עשינו למרות שמנסיון גם זה נחמד ומעלה את המורל העצמי ולפעמים נותן גם השראה לאחרים. השיתוף הוא כלי מרפא והעובדה שיש מקום שמאפשר לשתף על קושי על כאב וגם על חוויה טובה, ומישהו, מקשיב, ואומר איזו מילה טובה, או הזדהות ונותן חיבוק אמיתי או וירטואלי. לפעמים, זה יכול לחולל פלאים.

קצת שקט מהחדשות

קצת שקט מהחדשות

כבר שנים שאני פותחת את הבוקר שלי עם כוס הקפה ומהדורת החדשות. למרות שאני יודעת שזה לא טוב לפתוח ככה את היום, וכדאי להתחיל את הבוקר בטוב, ובחדשות בדרך כלל אין יותר מידי דיווחים על אירועים משמחים וממעטים בבשורות טובות. ככה למשל נפתח המבזק הבוקר: הגל החמישי של הקורונה בשיאו, מספר שיא במבודדים, נהלי קורונה חדשים ומבלבלים, ההתחבטויות של משרד הבריאות לגבי החיסון הרביעי, המגעים לקראת עסקת הטיעון עם נתניהו, חברת הכנסת זועבי הפילה את חוק הגיוס במחאה על פעילות הכנסת, כי ככה זה עובד בזמן האחרון בבית המחוקקים שלנו. לסיום המבזק כמה אנקדוטות סבירות על ניסוי טילי החץ, וגם בשורה טובה על יהלום שחור נדיר שיימכר ב7 מיליון דולר, אחלה עדכון "שיעזור" לכולנו לצלוח את המשברים.
ואז מתחיל הפאנל בשידור, בסיפור על ילד בן 9 שנשכח בהסעה לבית הספר ונסע עם הנהג לטייבה, הורים מודאגים, אי עמידה בנהלים של סריקת האוטובוס, אבל למזלנו הסוף טוב: לא חטיפה אלא ילד שהיה עסוק בפלאפון ושכח לרדת ונהג שהלך לתדלק בטייבה. מזל שלהורים הייתה אפליקציית מעכב. ואז ראיון עם מוטרד ונמאס לי לשמוע וסגרתי, אבל בשגרת חיי בשמונה בערב אני שוב פותחת את הטלוויזיה בחדשות ומזפזפת בין הערוצים. ופעם גם הייתי דואגת שבשבת יהיו לי את כל העיתונים מימין ומשמאל כולל עלוני השבת והייתי עוברת על כולם כדי להיות בעניינים ולדעת מה קורה בארץ ובעולם. בזמן האחרון איבדתי את הרצון והחשק לצרוך את כל החדשות והעדכונים. אני מרגישה שזה בעיקר מעצבן אותי לשמוע את החדשות, ואת הבשורות הרעות ואת הדיווחים על הקורונה שלא רוצה להעלם ועל הפוליטיקאים והמריבות והמתח בין משרד הבריאות והחינוך, ומלא דיווחים ועל הטרדות ותאונות ועוד…
נכון שמידי פעם מבליחה לה איזו ידיעה משמחת אבל היא מקבלת זמן קצר כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שמעניינים את התקשורת וצריך לספר לכולם. כמי שרואה בעצמה אשת תקשורת ומתעסקת במילים ובכתיבה הייתי רוצה שמהדורות החדשות יעצימו קצת יותר את הטוב, שיתחילו בסיפורים טובים ובבשורות טובות. כל רבע שעה לדבר על שיא הקורונה לא יעזרו לנו להתקדם, ההפך. בעיני זה מוריד את המורל ומלחיץ. לשמוע כל הזמן שהפוליטיקאים רבים ביניהם כל הזמן זה רק עושה רע לכולנו.
אני מרגישה שנמאס לי לשמוע חדשות והחלטתי על תקופה של צום וניקוי רעלים מחדשות. ומהיום למשך שבוע לפחות אני לא פותחת את הבוקר שלי עם הטלויזיה וגם לא בסוף היום. אני מנסה לחפש לעצמי רק חדשות טובות והלוואי שכל עיתונאי ייקח על עצמו להעצים סיפורים טובים וחדשות טובות, כמו למשל החוק להעלאת שכר החיילים ששימח מאוד את החייל הפרטי שלי ודיברו עליו מעט מידי. שיספרו לנו בחדשות על חברויות בכנסת, על דברים טובים שקורים שם ולא רק על קמפיין המימון לביבי. הייתי רוצה חדשות בעין טובה בלי לוותר גם על מה שמחויב לסקר, אבל בלי להגזים ולהלחיץ ולבלבל. והלוואי שיהיה רק טוב.

תענית דיבור

תענית דיבור

בשבוע שעבר עשו תענית דיבור בבית הכנסת של ילדותי ע"ש הרב סאסי כהן בצפת. בזיכרונות ילדותי חקוקים היטב אירועי בית הכנסת שלנו וביניהם תעניות הדיבור שעשו סבא שלי ז"ל ואבא יבדל לחיים ארוכים. זה יום שהיו מתכנסים ולומדים תורה, מתפללים וקוראים תהילים, והייתה אווירה של יום תפילה גדול עם עוצמות רוחניות. הנשים היו שולחות לבית הכנסת כיבוד מסורתי עשיר שכלל שפינז', עוגיות מתוקות, פיצוחים לחמניות ועוד מיני מאכלים. אני זוכרת שהיו גם נשים מבוגרות מהקהילה שהיו משתתפות בתענית, יושבות בעזרת הנשים בלי לדבר ביניהם, מסמנות אחת לשנייה בידיים ומקשיבות לתפילות וללימוד התורה.
אבא שלי שהתמיד מידי שנה לעשות תענית דיבור, הוא סמל בעיני לאיש שביום יום שלו לימד אותנו שסייג לחוכמה שתיקה, וכל חייו הוא מתנהל בלדבר מעט ולעשות הרבה.
גם סבי, אבא של אבא, עשה במהלך חייו תעניות דיבור רבות. הוא היה מסתובב בתקופה זאת של השנה בין בתי הכנסת בצפת, שבכל אחד מהם הייתה מתקיימת התענית בתאריך אחר, בימים שני או חמישי, והיה מצטרף אליהם. שמו נודע כאיש צדיק ובבתי הכנסת שהיו חסרים גברים למניין ביום התענית היו יודעים שאפשר לפנות אליו כדי שיצטרף אליהם. וכך היה עושה במהלך החודש 6-8 ימי תענית דיבור.
עם השנים למדתי שהמקור של תענית הדיבור הוא בקבלה, והתקופה הזאת בחודש שבט נקראת שובבי"ם, ראשי התיבות של פרשות התורה שקוראים: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. השובבי"ם בעצם פותחים את חומש שמות בסיפור הגדול של יציאת מצרים עד למעמד מתן תורה – אירועים משמעותיים בתולדות עם ישראל. אומרים שאלו ימים שיש בהם סגולה גדולה לקבלת התפילות ולתיקון. מצאתי גם שהנביא ירמיהו מזכיר (ירמיהו ג'): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם", לשוב ולתקן את מעשינו על מנת שהשם ימחל וירפא את הפגמים שהשארנו מאחור.
השבוע אנחנו מציינים את יום האזכרה לסבי סברסה אליה זצ"ל, שהשאיר לנו מסורת ומורשת של תורה ורוח ושמירת הלשון. את האזכרה שלו נקיים בבית הכנסת שהיה מעמודי התווך שלו. אני מתפללת שאדע גם אני לברור את מילותיי ולהרבות במילים טובות, ושישמעו תפילותינו ונדע לתקן ולרפא את מעשינו.

ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. על גבעה גבוהה צפונית לעיר צפת הוקמה ביריה. יִישבו אותה אנשי המחלקה הדתית של הפלמ"ח, והם התמודדו עם כנופיות ערביות, התנכרות בריטית וקור עז בלילות. הלגיון הירדני ושוטרי המנדט ממשטרת כנען גילו ליד ביריה מצבור נשק לא חוקי, ושלחו את אנשיה למאסר בכלא עכו. אבא, הרב נריה זצ"ל, הגיע לבקר את האסירים ולא הצליח לפגוש אותם, אך שיגר להם מכתב (מקוצר):
"חברים יקרים, אסירי ציון ותקוותה,
ד' יתיר אסוריכם ויקרא דרור לכם!

אף על פי שרבות טרדותיי אני הוגה בכם רבות ואיני מסיח דעתי מהחברים אשר מעבר לסורג. תאמרו: הרי עוד לא נפגשנו, ואומר לכם שביקורי שלא נפגשתי אתכם נתן לי יותר מאשר אילו נפגשנו ושוחחנו. הידיים שנִפנפו לי מבעד הדלת הנעולה העמיקו בקרבי את חוויית מאסרכם. מבקְרים אשר אתם מחייכים להם משום שמחת הפגישה או מרצונכם לחפות על הרגשתכם האמִתית יוצאים מכם בהרגשת שקט, שהרי חייכתם, צחקתם… ואני חזרתי בהרגשת דיכאון, בהרגשת אחד משישים שבמאסר. הרגשה זו מלווה אותי ומצמידה אותי אליכם, חברים".
ביגונו כתב אבא ועודד את "אסירי ציון" אלו בי"ד בתי שיר (לפי משקל הפיוט של ריה"ל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך"). אלו הם שני בתי החיתום:
ביריה, הלא תשאלי
לשלום אסירייך,
אשר משמר היה לֶילם
ויומם – לבנות גדֵרָיך.

ביריה, את לנו אור!
לעד יָהֵלוּ חלוצייך,
מִנִּי צִינוֹק יֵצאו לַדרור
בנים – כינור הם לשירייך!
באותה שנה נערכה הוועידה השלישית של בני עקיבא, והחברים יצאו ממפקד חגיגי לתהלוכה ברחובות תל אביב. אבא, אז החבר נריה, השמיע את דבר הארגון והזכיר את ביריה: "הראינו כי לא רק לצעוד בתהלוכות ברחובות העיר אנו יודעים, אך גם להלך בדרך הגשמה חלוצית מייגעת".
המעשה של הורדת יישוב עברי מאדמתו עורר חשש שוויתור על הנקודה יהיה נסיגה במאבק להקמת מדינה עברית. למרות התנגדות הבריטים עלו חניכי תנועות נוער לביריה בי"א באדר, בהסוואה לעלייה שנתית לתל חי. אחר שעלו המונים בפעם השנייה הסכימו שלטונות המנדט לקיים יישוב במקום, וכניעתם נתפסה כניצחון גדול.
אחזקת המצודה הייתה אתגר של ממש. יצחק לב, מראשוני ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה, סיפר: "כאשר חברי ביריה נאסרו, המריא חזונו של הרב נריה לשיא חדש – תלמידי הישיבה ימלאו מקומם כי מצווה להגן על הארץ". בישיבה נעשו בירורים פנימיים והוחלט שחלק מחברי השיעור הגבוה יצאו למצודה. נקבעה תוכנית לימודים ונתמנו שני חברים אחראים לשיעור קבוע מדי יום. "מכפר הרואה יצא אוטובוס עם תלמידי הישיבה", סיפר גדליה שרייבר. "לפני היציאה נכנסנו בני המחזור לקיוסק בחיבת ציון וחגגנו. היה נפלא". אבא נשא דברי פרדה ליוצאים (מקוצר):
"בבריגדה הראשונה של יהושע בן נון, במלחמת עמלק, לא נתקבל כל מי שרצה. שם נאמר: 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק'. המובחרים שבעם הם המתאימים ביותר למערכות אלו. לא כיוצאים את הישיבה הננו רואים אתכם, אלא כהולכים במאוחד להקים סניף לישיבת בני עקיבא בשורה ראשונה של חזית המגן. ציידנו אתכם בש"ס, בגמרות לשיעור יומי, ב'משנה ברורה' ללימוד דינים וב'קצות החושן', מקווים כי באלו תהגו יומם ולילה. היו נא לחייליו הנאמנים של יהושע בן נון. שומר ישראל ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם".
תלמידי הישיבה שהיו חברים ב"הגנה" וידעו לאחוז בנשק החזיקו את המקום בעבודות משק ביום ובעמדות מגן בלילה. לקראת חג הפסח נסעו שניים מהחברים לתל אביב. סיפר הרב בנימין אביעד (אלבלה): "הייתי צריך להגיע למשפחה לערוך את הסדר, ולחברי יצחק היו סידורי בטחון. נתקענו בראש פינה כי האנגלים שמו מצור על טבריה, ונסענו דרך הדגניות. השארנו את החבילות – רק תפילין לקחנו – כי לא נתנו לנו לקחת יותר. בדרך ירדתי בכפר הרואה לקבל ברכה מהרב נריה. הרבנית ראתה אותי מגודל שיער בחולצה לבנה שנהייתה שחורה. 'לך להסתפר', אמרה, 'את החולצה אני אנקה'. וכך היה".
בני הישיבה התמידו לשבת בביריה עד ששוחרר אזור צפת במלחמת העצמאות. מאז בכל שנה חניכי בני עקיבא עולים למצודה בי"א באדר. באשר למועד זה העלה אבא רעיון מקורי. סיפר יהושע אלטמן, לשעבר מזכ"ל התנועה: "הרב נריה פנה אלי בהצעה מופלאה, ואלה עיקרי דבריו: ביריה שיושבה על ידי חלוצי בני עקיבא אינה מיושבת היום, ובעלייה המקורית ניצלו את יום העלייה המסורתי לתל חי. מדוע לא תאמץ לעצמה התנועה את תאריך ההתקפה הגדולה על טירת צבי (כ"ה–כ"ו באדר), שנסתיימה בניצחון ניסי ובשבירת התקדמות האויב לארץ ישראל? קבוצת טירת צבי חיה וקיימת, ופעילות חלוצים דתיים באזור זה משמעותית מאז ועד ימינו!"
דעתכם?

אחרונים במדור זה

שיעור בחסד

שיעור בחסד

לאחרונה אני מתנדבת ביישוב שלנו בועדת עזרה הדדית, שחלק משמעותי…
הגרזן של החיים

הגרזן של החיים

איש אחד התקבל לעבודה בבית חרושת לעצים לתפקיד של חוטב…
על עין טובה וקפה

על עין טובה וקפה

הזמנתי השבוע את המתבגר לדייט. חיפשנו מקום לשבת לדבר קצת על הלימודים, החיים, החברים ועוד. כמי ששנים בית קפה היה הבית השני שלי, אני יודעת שאוכל מפנק במקום אחר פותח את הלב וזה בילוי כיף. המתבגר שמח על הרעיון וישבנו בבית קפה. אני לא הייתי רעבה, המתבגר, כדרכם של מתבגרים, תמיד רעב והזמין שקשוקה. ביקשנו שתי כוסות מים, אבל למים היה טעם לא טוב, קצת של חלב. "מי ברז עם כוסות שכנראה לא היו נקיות במיוחד, או שאולי זה הבקבוק" – הסברתי למלצר וביקשתי אם יוכל להחליף. לידנו ישבו שתי נשים צעירות עם תינוקות שהסתכלו עלינו. שמעתי אותן מדברות ביניהם על האישה המתלוננת, כלומר – אני. "שתזמין שתייה לבן שלה", אמרה אחת מהן והשנייה אמרה משהו שלא שמעתי והן צחקו. האמת שהנער רצה מים ואני חשבתי על קפה בסוף. אבל ההלחששות שלהן והמבטים עלינו ועל השולחן שלנו גרמו לי לאי נוחות: למה לאנשים אכפת מה אני מזמינה ולמה להסתכל על אחרים. המתבגר לא הבין למה זה אכפת לי שהם מסתכלות עלינו ומדברות. האמת היא שבדרך כלל באמת לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי או מה אומרים, אני לגמרי בסדר עם מה שאני חושבת על עצמי, אבל הנשים שיקפו לי מראה לדברים שמתרחשים בחיים, למבטים של אנשים, על התרגום שלהם על מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ובכלל הרגשתי שהאנרגיה שלהן לא עושה לי טוב ואני אוהבת אנשים שמפיצים אור.
המתבגר הציע שאת הקפה נכין בשטח מהפק"ל שיש לנו דרך קבע באוטו. בדרך חזרה עצרנו במפל עיט ואיש אחד הציע לנו לקנות דבש אקליפטוס מהמשק המשפחתי. "אבל יש לנו מלא דבש", אמר לי המתבגר. נכון, אבל הבחור מהגולן ובא לי לפרגן לו, אז קניתי צנצנת, שתהיה לנו עוד אחת. דבש אליקפטוס זה תמיד טוב, לבטח בחורף.
מפל עיט זרם במלא עוצמתו, המראה היה מקסים, כזה שרואים בעיקר בימים של אחרי הגשם. המים היו צלולים. ישבנו לנו עם פק"ל קפה ביום קר יחסית אל מול המפל. הכוסות היו חמות ונעשה לנו גם חם בלב. קשקשנו קצת על החורף היפה בגולן ועל המראות שמרחיבים את הלב. זוג אחד שעבר לידינו אמר לנו: "איזה מראה קסום של אמא ובן". חייכנו אליהם בתודה וחשבתי על הנשים האלו שפגשנו בבית הקפה. הלוואי שידעו גם הן להסתכל על הטוב, על המראה היפה של אמא ובן בבילוי קטן שעושה כיף גדול בלב. נהנינו מאוד מהדייט ולסיום המתבגר הבטיח לעשות מאמץ להשקיע קצת יותר בלימודים, לא לקחת קשה את האתגרים ולהסתכל בעין טובה וחיובית על החיים ועל אנשים.

להיות בשמחה תמיד

להיות בשמחה תמיד

בערב ראש חודש אדר, הרגשתי שמעקצץ לי קצת בגרון, הייתי חלשה, הראש כאב, והתחלתי לדמיין שיש לי קורונה. הרי כולם מסביב חולים. מחשבות החלו להתרוצץ בראשי שאולי נדבקתי. התחלתי להילחץ ולחשב ימים. אם אני עושה בדיקה מחר, מקבלת תשובה מחרתיים ואז חמישה ימי בידוד. ואז עוד בדיקה, ורק אז אוכל לצאת לחופשי. אני עוד לא באמת חולה וכבר מודאגת מהבידוד. לקחתי בדיקת קורונה מערימת הבדיקות שקנינו לילדים שצריכים להיבדק כל פעם שהיו בקרבת חולה. הכנסתי היטב את הקיסם לפה ולאף ולתמיסה. הראש התפוצץ לי מכאב, בטוחה שאני חיובית. עוצמת עיניים, מתפללת שאין לי קורונה, פוקחת אותם אחרי כמה שניות, פס אחד, איזה כיף, שמחה. אבל אולי הבדיקה לא אמינה, אני שוב משכנעת את עצמי, בכל זאת לא סתם עושים בדיקות pcr. מחליטה להכניע את החששות, זאת סתם התקררות או עייפות לא מוסברת. אוספת את עצמי לכמה משימות והולכת לישון בלי מחשבות מיותרות ומאחלת לעצמי חודש אדר שמח. למחרת בבוקר מתעוררת בטוב, כאב הראש עבר וגם העקצוץ בגרון, הבדיקה הייתה אמינה, זאת אני שלפעמים קטנת אמונה ומחפשת דאגות מיותרות.
תמיד כשמגיע ראש חודש אדר אני מחליטה מחדש שאני צריכה להגביר את השמחה בחיי, להפסיק לדאוג ולהמציא לעצמי מעשיות – החלטה שלמעשה היא מוטו לחיים שלי. אבל לפעמים בתוך המרוץ אני שוכחת ליישם. אז בבוקר ראש חודש אדר א' עשיתי לי רשימה קטנה של דברים שגורמים לי שמח בלב ובנשמה. החלטתי בפעם המי יודע כמה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, הזכרתי לעצמי לדמיין רק טוב, שפע ובריאות. עצמתי את עיניי כמו שלמדתי באחד הקורסים למודעות והתחלתי לדמיין דברים שמחים. בעיניים עצומות עם חיוך, ראיתי את המשפחה שלי סביב שולחן עגול צוחקים, כולם בריאים, מוארים ושמחים, משיקים כוסות לחיים. פקחתי את עיניי והרגשתי הרבה יותר טוב. כששמחים ומסירים את הדאגות ובוטחים בטובו של ה', גם מרגישים יותר בריאים. הודיתי לה' על המשפחה הנפלאה שלי, שהיא סיבה מספיק טובה ומוצדקת להתעורר כל בוקר בשמחה והודיה, וגם על היותי בריאה ושלילית בבדיקה, והחלטתי שוב שלכבוד ראש חודש אדר אתאמץ יותר להרבות יותר בשמחה בכל יום.

רציתי לשתף

רציתי לשתף

השבוע גיליתי שיש לי חברה שאין לה פייסבוק, הייתי קצת מופתעת לרגע שיש אנשים שחיים סביבי ולא מחוברים לרשת. "אני שמחה להסתתר בפינה החמה שלי ולא לשמוע על כל אלו שטסו לחו"ל וקנו סלון חדש וטיילו בחרמון ואכלו סטייק ודגו דגים בים. אני גם שמחה שאני לא רואה את כל הזוגות האלה שנראים כאילו יצאו הרגע מהז'ורנאל והחיים שלהם רק תותים וקצפת. ובינינו", היא הוסיפה, "הרי מגיל אפס לימדו אותנו שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. אז אני לא באמת מפסידה הרבה. נכון שלפעמים אני מפספסת איזה פוסט נחמד שאת כותבת, אבל איזה מזל שיש מי שיספר לי מה כתבת". היא גם דאגה להחמיא לי.
אז האמת היא שהיא לא באמת גילתה לי את אמריקה, אבל השיחה הזאת שלנו גרמה לי להרהר קצת על החיים על מה שאנחנו משתפים, על מה שאנחנו חושבים על השיתופים של אחרים ועל כמה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל אחרים וגם על הרשת החברתית שלפעמים יכולה להיות כלי מכיל ועוזר והיא לא רק פרסומת לחיים.
ישבתי יום אחד בחוף הים ליד אישה זרה שנראתה כל כך יפה וזוהרת ושמחה. היא זיהתה משהו עצוב במבט שלי והתעניינה אם תוכל לעזור. כשלא שיתפתי היא התחילה לספר לי על הבן שלה בן ה-40 שמגיל 11 סובל מסכיזופרניה, ועל בת ה-42 שלה שלא התחתנה ועל הבעל שעזב אותה ברוסיה עם שני ילדים בלי כסף. "אבל לאחרונה החלמתי מסרטן", היא סיכמה, "ותסתכלי עלי, לא רואים עלי כלום, אני תמיד מחייכת, אז תחייכי בבקשה", היא ביקשה, וישבנו יחד לקפה ודיברנו על החיים והתחבקנו למרות הקורונה ולמרות שלפני רגע היינו ממש זרות וחיזקנו אחת את השנייה בזכות השיתוף.
הטור הזה הוא לא בעד או נגד פייסבוק, הוא גם לא בא להגיד מה נכון לפרסם או לשתף ואם הכל שקר או אמת. אני משתפת אתכם, קוראיי, במשהו שלמדתי השבוע. לפעמים השיתוף חשוב ועוזר. לא תמיד זה רק איפה היינו ומה עשינו למרות שמנסיון גם זה נחמד ומעלה את המורל העצמי ולפעמים נותן גם השראה לאחרים. השיתוף הוא כלי מרפא והעובדה שיש מקום שמאפשר לשתף על קושי על כאב וגם על חוויה טובה, ומישהו, מקשיב, ואומר איזו מילה טובה, או הזדהות ונותן חיבוק אמיתי או וירטואלי. לפעמים, זה יכול לחולל פלאים.

קצת שקט מהחדשות

קצת שקט מהחדשות

כבר שנים שאני פותחת את הבוקר שלי עם כוס הקפה ומהדורת החדשות. למרות שאני יודעת שזה לא טוב לפתוח ככה את היום, וכדאי להתחיל את הבוקר בטוב, ובחדשות בדרך כלל אין יותר מידי דיווחים על אירועים משמחים וממעטים בבשורות טובות. ככה למשל נפתח המבזק הבוקר: הגל החמישי של הקורונה בשיאו, מספר שיא במבודדים, נהלי קורונה חדשים ומבלבלים, ההתחבטויות של משרד הבריאות לגבי החיסון הרביעי, המגעים לקראת עסקת הטיעון עם נתניהו, חברת הכנסת זועבי הפילה את חוק הגיוס במחאה על פעילות הכנסת, כי ככה זה עובד בזמן האחרון בבית המחוקקים שלנו. לסיום המבזק כמה אנקדוטות סבירות על ניסוי טילי החץ, וגם בשורה טובה על יהלום שחור נדיר שיימכר ב7 מיליון דולר, אחלה עדכון "שיעזור" לכולנו לצלוח את המשברים.
ואז מתחיל הפאנל בשידור, בסיפור על ילד בן 9 שנשכח בהסעה לבית הספר ונסע עם הנהג לטייבה, הורים מודאגים, אי עמידה בנהלים של סריקת האוטובוס, אבל למזלנו הסוף טוב: לא חטיפה אלא ילד שהיה עסוק בפלאפון ושכח לרדת ונהג שהלך לתדלק בטייבה. מזל שלהורים הייתה אפליקציית מעכב. ואז ראיון עם מוטרד ונמאס לי לשמוע וסגרתי, אבל בשגרת חיי בשמונה בערב אני שוב פותחת את הטלוויזיה בחדשות ומזפזפת בין הערוצים. ופעם גם הייתי דואגת שבשבת יהיו לי את כל העיתונים מימין ומשמאל כולל עלוני השבת והייתי עוברת על כולם כדי להיות בעניינים ולדעת מה קורה בארץ ובעולם. בזמן האחרון איבדתי את הרצון והחשק לצרוך את כל החדשות והעדכונים. אני מרגישה שזה בעיקר מעצבן אותי לשמוע את החדשות, ואת הבשורות הרעות ואת הדיווחים על הקורונה שלא רוצה להעלם ועל הפוליטיקאים והמריבות והמתח בין משרד הבריאות והחינוך, ומלא דיווחים ועל הטרדות ותאונות ועוד…
נכון שמידי פעם מבליחה לה איזו ידיעה משמחת אבל היא מקבלת זמן קצר כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שמעניינים את התקשורת וצריך לספר לכולם. כמי שרואה בעצמה אשת תקשורת ומתעסקת במילים ובכתיבה הייתי רוצה שמהדורות החדשות יעצימו קצת יותר את הטוב, שיתחילו בסיפורים טובים ובבשורות טובות. כל רבע שעה לדבר על שיא הקורונה לא יעזרו לנו להתקדם, ההפך. בעיני זה מוריד את המורל ומלחיץ. לשמוע כל הזמן שהפוליטיקאים רבים ביניהם כל הזמן זה רק עושה רע לכולנו.
אני מרגישה שנמאס לי לשמוע חדשות והחלטתי על תקופה של צום וניקוי רעלים מחדשות. ומהיום למשך שבוע לפחות אני לא פותחת את הבוקר שלי עם הטלויזיה וגם לא בסוף היום. אני מנסה לחפש לעצמי רק חדשות טובות והלוואי שכל עיתונאי ייקח על עצמו להעצים סיפורים טובים וחדשות טובות, כמו למשל החוק להעלאת שכר החיילים ששימח מאוד את החייל הפרטי שלי ודיברו עליו מעט מידי. שיספרו לנו בחדשות על חברויות בכנסת, על דברים טובים שקורים שם ולא רק על קמפיין המימון לביבי. הייתי רוצה חדשות בעין טובה בלי לוותר גם על מה שמחויב לסקר, אבל בלי להגזים ולהלחיץ ולבלבל. והלוואי שיהיה רק טוב.

תענית דיבור

תענית דיבור

בשבוע שעבר עשו תענית דיבור בבית הכנסת של ילדותי ע"ש הרב סאסי כהן בצפת. בזיכרונות ילדותי חקוקים היטב אירועי בית הכנסת שלנו וביניהם תעניות הדיבור שעשו סבא שלי ז"ל ואבא יבדל לחיים ארוכים. זה יום שהיו מתכנסים ולומדים תורה, מתפללים וקוראים תהילים, והייתה אווירה של יום תפילה גדול עם עוצמות רוחניות. הנשים היו שולחות לבית הכנסת כיבוד מסורתי עשיר שכלל שפינז', עוגיות מתוקות, פיצוחים לחמניות ועוד מיני מאכלים. אני זוכרת שהיו גם נשים מבוגרות מהקהילה שהיו משתתפות בתענית, יושבות בעזרת הנשים בלי לדבר ביניהם, מסמנות אחת לשנייה בידיים ומקשיבות לתפילות וללימוד התורה.
אבא שלי שהתמיד מידי שנה לעשות תענית דיבור, הוא סמל בעיני לאיש שביום יום שלו לימד אותנו שסייג לחוכמה שתיקה, וכל חייו הוא מתנהל בלדבר מעט ולעשות הרבה.
גם סבי, אבא של אבא, עשה במהלך חייו תעניות דיבור רבות. הוא היה מסתובב בתקופה זאת של השנה בין בתי הכנסת בצפת, שבכל אחד מהם הייתה מתקיימת התענית בתאריך אחר, בימים שני או חמישי, והיה מצטרף אליהם. שמו נודע כאיש צדיק ובבתי הכנסת שהיו חסרים גברים למניין ביום התענית היו יודעים שאפשר לפנות אליו כדי שיצטרף אליהם. וכך היה עושה במהלך החודש 6-8 ימי תענית דיבור.
עם השנים למדתי שהמקור של תענית הדיבור הוא בקבלה, והתקופה הזאת בחודש שבט נקראת שובבי"ם, ראשי התיבות של פרשות התורה שקוראים: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. השובבי"ם בעצם פותחים את חומש שמות בסיפור הגדול של יציאת מצרים עד למעמד מתן תורה – אירועים משמעותיים בתולדות עם ישראל. אומרים שאלו ימים שיש בהם סגולה גדולה לקבלת התפילות ולתיקון. מצאתי גם שהנביא ירמיהו מזכיר (ירמיהו ג'): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם", לשוב ולתקן את מעשינו על מנת שהשם ימחל וירפא את הפגמים שהשארנו מאחור.
השבוע אנחנו מציינים את יום האזכרה לסבי סברסה אליה זצ"ל, שהשאיר לנו מסורת ומורשת של תורה ורוח ושמירת הלשון. את האזכרה שלו נקיים בבית הכנסת שהיה מעמודי התווך שלו. אני מתפללת שאדע גם אני לברור את מילותיי ולהרבות במילים טובות, ושישמעו תפילותינו ונדע לתקן ולרפא את מעשינו.

שתפו