גליון 511

יצוג אדם אחר

הרב משה ארנרייך

פרטי המקרה > אורה הזמינה מסטודיו "המפרסם" 5,000 פלאיירים לפרסום העסק הקטן בו עבדה. העסק נסגר באופן פתאומי. 'המפרסם' תובע את אורה באופן אישי, ואילו אורה טוענת שהיא לא הכתובות לתביעה.

בין המפרסם לאורה ויכוח עובדתי. לטענת אורה היא הבהירה שהיא עובדת בעסק ואינה בעלת העסק. לעומת זאת בעל הבית של 'המפרסם' טוען על פי דברי העובדת שלו, ברכה, שאורה נתנה את הרושם שהיא בעלת העסק החדש.

בגיליון הקודם הכרענו שכאשר אדם שוכר אחר לצרכי אדם שלישי ולא הודיע שהוא שליח בלבד – ניתן לתבוע אותו באופן אישי. על כן, אילו ברור היה לבית הדין שאורה לא הודיעה במפורש על היותה עובדת בלבד, היה בסיס לתביעה אישית נגדה. בגיליון הנוכחי נבקש לברר האם יש לחייב את אורה שבועת היסת. בגיליון הבא נעסוק בשאלה מה ההשלכות של חיוב שבועת היסת בזמן הזה.

פסק הדין > במצב שגם לאחר חקירת בעלי הדין והעדים, בית הדין עדיין מסתפק בשאלה עובדתית– הכלל הבסיסי הוא ש'המוציא מחברו עליו הראיה'. עם זאת, אדם התובע את חברו וזה מכחישו, יכול על פי עיקר הדין לחייב את הצד שכנגד להישבע על גרסתו שבועת היסת.

הנתבע מתחייב בשבועת היסת רק כאשר התובע אותו טוען את טענתו בוודאות, ואין משביעים שבועת היסת על יסוד טענת שמא1. לדוגמא, אם אדם אומר לחברו 'אתה אולי הזקת לרכב שלי, אני דורש שתשבע שלא הזקת', בית הדין לא יקבל את הדרישה ויפטור את הנתבע משבועת היסת. לעומת זאת, אם יטען אדם שראה שחברו הזיקו, והשני יטען שלא היו הדברים מעולם, בית הדין יחייב את המכחיש שבועת היסת.

במקרה שלנו, בעל משרד 'המפרסם' אינו יודע באופן אישי שאורה אכן הציגה עצמה בצורה ממנה משתמע שהיא בעלת העסק. טענה זו הוא שמע רק מאדם אחר – ברכה, העובדת אצלו. נשאלת השאלה, אם כן, האם במצב כזה יכול בעל העסק מעיקר הדין להשביע את אורה שבועת היסת שלא הציגה עצמה כבעלת העסק.

סוגיה זו נידונה בפוסקים, ומבואר שם שאם מדובר בעד כשר המעיד בפני בית הדין, ניתן להשביע על פי עדותו: "טענו בספק על פי העד… והביא העד, משביעו… כאילו היה טוענו טענת ברי". בנדון דידן, מאידך, מדובר על עדה שיש לה נגיעה בדבר, ועל כן אין כאן עדות כשרה.

אמנם, ניתן לומר שבמקרה זה התובע יכול להסתמך על עדות העובדת שלו, ולהשביע את הנתבעת על פי עדותה של ברכה מסיבה אחרת. הש"ך2 הביא את תשובת רבנו תם המתייחסת למצב בו חתן תבע את אבי אשתו לדין בסכסוך סביב הנדוניה. החתן עצמו לא ידע באופן אישי מה סוכם בין ההורים, והוא טען בבית הדין על בסיס מה שאמר לו אביו. רבנו תם השיב: "על בן המשודך הבא בטענת אביו – הדין עמו, שמצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, ובעל דברים דידיה הוא (אבי) החתן, כדרך הבא בהרשאה". דהיינו, הדין עם הבן ויש בכוחו לטעון טענת 'ודאי' על פי דברי אביו. כך גם בענייננו: ברכה פעלה ופועלת בשם 'המפרסם' כשליח, ושלוחו של אדם כמותו, וניתן להשביע את אורה על פי דבריה. נציין, שבהמשך התשובה ממליץ רבנו תם ש'אם יש חולק בדבר' – הבן ייתן לאביו הרשאה, שעניינה הפיכת האב לבעל זכות כלכלית בתביעה, ואז הוא נחשב ממש כבעל דבר ממש. לאור העובדה שכיום למעשה אין משביעים אלא מפשרים על השבועה, כפי שנתאר בשבוע הבא, די בכך שניתן לתת הרשאה לברכה.

לסיכום, 'המפרסם' נדון כמי שטוען טענת ברי כנגד אורה, ועל פי עיקר הדין היה על אורה להישבע שבועת היסת בכדי לאמת את טענתה שהבהירה שאינה בעלת העסק. בגיליון הבא נדון בהכרעה למעשה, במצב שלנו בו יש הכחשה לטענות ויש חיוב שבועת היסת

גלילה למעלה