בספר "להלכות ציבור" ישנו אוסף גדול של מכתבים וכרוזים, שכתב מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. בסימן כ"ד מתיחס רבנו לאמרה המפורסמת, אשר לצערנו כמה וכמה ממנהיגינו מצטטים לא אחת ומתייחסים אליה כאל הנחת יסוד: "ירושלים היא קדושה לשלוש הדתות."
הרב חולק כמובן על הנחה זו ואומר: "להם – לגויים – היא קדושה של קברים וחורבן. לנו – היא קדושה של חיים, קדושה של שלמותה ועיקרה של ממלכתיותנו, של השבת שכינתו ונבואתו בתוכנו.
"לנו היא כולה עיר הקודש והמקדש, משוש לכל הארץ. לנו – אבניה אבני חומת בית קדשנו ומשגב תפארתנו. וגם כאשר הוחרבו, אבני לבבות הם לנו ובשבילנו. לנו היא המקום אשר בחר בוחרנו באהבה מכל העמים ונתן לנו תורת אמיתו. לנו היא נקראת בשמו של הקב"ה. ירושלים היא המקודשת מתוך כל ארצנו כולה ומחברת כולנו כאחד בהעלותנו כולנו להיראות פני ה' אלוקינו".
שלושים-ושש שנה לפני פרסום דברים אלה, בעיצומו של מאבק על הכותל, כתב רבנו מאמר בחוברת סיני שם הוא כותב בין השאר:"יש לבבות ויש לבבות – יש ליבות אדם, ויש ליבות אבנים.ויש אבנים ויש אבנים – יש אבני דומה, ויש אבנים לבבות."
כך כתב גם רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי':
"ישראל – לב האומות, לב האדם, והארץ ומקום קדשה בקרבה – הר הבית – שם לב העולם ולבם של ישראל. ומכל פינות העולם, גם מכל תפוצות הגולה, זורמות ועולות שפעות העבודה שבלב".
שמענו מפי רבנו סיפור מופלא אודות הסבתא לבית קוק:
פעם אחת נסעה הסבתא מרוסיה לארץ-ישראל ברכבת. בקרון איתה ישבו נשים נוצריות, שמגמת פניהן כשלה – ירושלים עיר הקודש. תמהו הנוצריות ושאלו 'מה ליהודיה ולירושלים?', אמרה הסבתא 'ומה לכן בירושלים?'
השיבו הנוצריות 'אנחנו נוסעות לקבר של אלוהים, הקבר הקדוש'. אמרה הסבתא בעוז של אמונה: 'אתן נוסעות לאלוהים קבור, ואילו אני… אני נוסעת לא-לוקים חיים!.
ברוך-השם, זוכים אנו היום לראות זרם גובר והולך של אלפי יהודים מכל קצווי תבל, הבאים לפקוד את הכותל: חילוניים ודתיים, גדולים וקטנים, בני כל העדות והמגזרים. מסביב לשעון, כל ימות השנה, מלאה רחבת הכותל אדם – בימי חג ומועד, בשבתות ובימות החול. אנשים פונים לקב"ה מי בתפילה ותחינה ומי בהודיה ובשמחה.
האבנים הלבבות פועמים, הם חיים.
זכינו לראות את ירושלים – לב האומה – משוחררת ובנויה. כולנו מצפים ומייחלים, שנזכה לעלות אל מעבר לכותל – אל בית קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן.
הכוח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבניין בית-המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית המקווה, שרק ציפייה זו מרוממת את רוח הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכן ההיסטורי, ובנקודה עליונה זו, גנוז כל עוז החיים של קישור האומה לארץ-ישראל. [מרן הרב קוק, קובץ א', תרמ"ח]
