כוחה של התמדה

בשבוע שעבר זכיתי לסיים את מסכת יבמות בלימוד הדף היומי. ולמה אני משתף אתכם בזה? כי זה הניסיון השלישי שלי להתמיד ללמוד את הדף היומי, ובפעמיים הקודמות נשברתי בתחילה או באמצע מסכת יבמות.
התחושה כל כך נפלאה שסיימתי, ולמרות שלא את כל הדפים הבנתי, יש כוח להתמדה גם כשלא מבינים את הכול.
חבר מרמת הגולן סיפר לי שבאחד המושבים ברמת הגולן ישנו שיעור קבוע של דף יומי כל ערב. המושבניקים מגיעים ללימוד הזה עייפים מאוד מעמל יומם בחקלאות, והם ממש מתאמצים להישאר ערים ולא להירדם באמצע הלימוד. אחד המושבניקים הגדיל לעשות – הוא היה מגיע לשיעור, פותח את הגמרא בדף הרלוונטי ואז מניח את ידיו על הגמרא, שם את הראש עליהן ונרדם. חלק מהלומדים היו מחייכים מתוך מבוכה וחלקם אפילו מתוך זלזול קל, ולעיתים חשבו בליבם ואף אמרו בקול: ״אם הוא כל פעם מגיע וישן, אז למה הוא בכלל מגיע?״.
לאחר שהם סיימו את סבב לימוד הדף היומי שלקח כשבע וחצי שנים קרה משהו מופלא. החקלאי שהגיע כל ערב לשיעור ׳לישון׳ פתאום התעורר לחיים, ובכל דף שנלמד בסבב החדש היה לו מה להעיר ולהגיד כאילו הוא למד את זה כבר פעם. כנראה שבמקרה הזה כשהוא ישן מי שלמד הייתה הנשמה שלו..
אוסיף עוד סיפור על התמדה של לימוד תורה: לפני כמה שנים היינו בשבת בקריית שמונה אצל אחי ראובן וגיסתי רותי. בבוקר הלכתי עם אחי היקר לשיעור שהוא מעביר לפני התפילה לבעלי בתים – אחד רצף, אחד בעל מאפייה, אחד בנאי, אחד בעל מכולת. השיעור מתקיים באופן קבוע כבר 45 שנים. השיעור מתחיל בחצי שעה של לימוד משנה או גמרא, וברבע השעה האחרונה כל פעם מתחילים ללמוד מספר מסוים עד שמסיימים אותו ועוברים לספר הבא. ברבע השעה הזאת במשך 45 שנים הם זכו לסיים עשרות רבות של ספרי יהדות בלימוד מעמיק ויסודי.
אתם מבינים? בסך הכול רבע שעה בשבוע, וכמה זה יכול להיות משמעותי. ישבתי בשיעור עם דמעות והסתכלתי על היהודים המבוגרים האלה ממש בהערצה.
אוסיף עוד שני סיפורים קצרים על התמדה הקשורים ללימוד גמרא: בשכנות לגאון ר' משה פינשטיין זצ"ל הייתה גרה משפחה שאינה מוגדרת דתייה. ברבות הימים הלך אחד מבני המשפחה ללמוד בישיבה ושינה אורחותיו. ואז הוא גילה להפתעתו שהשכן הזקן והחביב נחשב לאחד מגדולי הדור… במשך הזמן אביו הסתקרן וביקש מבנו ללמוד איתו גמרא, גם הוא רצה להכיר את המורשת העתיקה שבה עסוק בנו יומם ולילה. אך השפה הארמית ועולם המושגים החדש הקשו את הלימוד, במיוחד לאדם שלא הגיע עם רקע בנושא, ואחרי עמל של חודשים רבים הוא סיים ללמוד את דף הגמרא הראשון בחייו. כיון שהוא שמע כבר על המושג של 'סיום' שעושים לרגל סיום מסכת, הוא ביקש מבנו שיעשו סעודה גדולה של סיום על הדף הזה שהוא הצליח ללמוד במאמץ גדול.
הבן שלו ידע שלא ממש מקובל לעשות מסיבה על סיום של דף אחד, והוא הלך לשכנו הגדול לשאול לדעתו. ר' משה פינשטיין התרגש מכך ואמר שאם זה רצון האב בטח שיש לעשות זאת, ושגם הוא יגיע להשתתף באירוע. האב הזקן התרגש ולסעודה הוזמנו שכנים ומכרים והיא נועדה לציין את השמחה שלו על כוח הרצון ועל ההתמדה שהביאוהו ללמוד גמרא בימי זקנה. הערב השמח הסתיים, ובבוקר אותו יהודי לא קם ממיטתו…
זה היה הלילה האחרון בחייו. זו הייתה ממש סעודת 'סיום'.
ואסיים בסיפור מרגש על לימוד גמרא לעומק: באחד הימים לקחתי טרמפ את שכני היקר, מיכאל רענן, שייבדל לחיים ארוכים שזכה להיות נינו של הרב קוק. מיכאל כרגיל יושב לידי ופותח את הגמרא הקטנה שלו ומתחיל ללמוד ממנה. שאלתי אותו: "מיכאל איזו מסכת אתה לומד?״, והוא ענה: ״אתה מתכוון לשאול איזה דף אני לומד?״. אמרתי לו: ״אני שאלתי איזו מסכת, אבל למה אתה מתכוון בתשובתך?״ ומיכאל הבהיר: ״אני לומד בסך הכול דף וחצי גמרא במשך שנה שלמה, ואם אנחנו מאוד ממהרים אנחנו מסיימים שניים וחצי דפים בשנה״. מיכאל סיפר לי שהוא לומד כל יום בין השעות 9:00 ל- 13:00 ואחרי זה הוא הולך לעבודתו כנגר (מומלץ בחום!). והוא בזמן הזה של ארבע שעות לימוד בכל יום במשך שנה שלמה 'מספיק' ללמוד דף וחצי גמרא.
אנסה לפשט את זה, בכ-1,000 שעות לימוד שנתיות הוא לומד כ-750 מילים. אתם מבינים את זה – בעולם המטורף שלנו, שבו הכול חייב לקרות כאן ועכשיו, יש אנשים שיושבים ולא מחפשים את ההספק המדומה אלא את העומק