כוחו של צו איסור פרסום

01
השימוש המופרז של המשטרה והרשויות בצווי איסור הפרסום הגיע למצב של גיחוך. למשטרה "קל" להוציא צא"פ על כל חקירה ובכך להוריד את רמת האינטנסיביות והלחץ התקשורתי ממנה. הצא"פ גם מעמיד את החוקרים בעמדה נוחה בה לא ניתן למתוח עליהם ביקורת. משום שאינם יכולים להגיב. כל עבודת העיתונאי מושתת בניגוד גמור לצווי איסור פרסום. האינסטינקט הוא מיד לזעוק זכות הציבור לדעת. להגיש עררים על ההחלטה. ולהילחם לפרסומה. אבל לעיתים צו איסור הפרסום הוא קריטי לשלומנו ובטחוננו. כמו במקרה של רחל אייזנשטדט ז"ל.
סוגיית צו איסור הפרסום הגיעה לפתחנו עת הותר לפרסום פרטי מעשה הרצח הבלתי נתפס של רחל. רגע לפני סוף התהליך והגשת כתב אישום ניתן להגיד בוודאות כי לולא צו איסור הפרסום ופעולות המשטרה שבוצעו התיק היה "נופל", הרוצח היה מצליח במזימתו, אולי אחרי שנים שהיו כוללים עינוי דין למשפחתה של רחל היו מגיעים לחקר האמת. כל זה נחסך כי הצא"פ עמד בעינו.
02
נזכיר, יום לפני חג סוכות התקשר בעלה של רחל, גיא, מהנדס תכנה וקצין צה"ל במילואים, למד"א וסיפר שמצא אותה ללא רוח חיים בביתם שבמעלה אדומים. אלא שהאמת היא שהוא גרם למותה שעות קודם לכן. בטרם הגעת הכוחות לבית ביים שפירא סצנת התאבדות הכוללת מאפיינים ספציפיים. הוא גם "קנה" זמן בתוך הבית בכדי לשבות מצב בו הוא כאילו "מצא" לפתע את רעייתו במצבה. בשלב שבו הגיעו השוטרים לזירה הם הבינו שיש משהו מוזר בהתנהגותו. מחשש לחשיפת שיטות פעולה ושימוש באמצעים מיוחדים, לא נפרט מה נעשה כבר בשלב זה על ידי המשטרה, אבל כבר אז במחוז שי ביצעו מספר פעולות שבכוחן לגרום לבעל "להפיל" את עצמו. בזירה לא נמצאו שום ראיות שקושרות אותו לביצוע הרצח. כל מה שנאסף היה נסיבתי לחלוטין. השוטרים הבינו כבר אז שיש להביא ראיות מוצקות.
03
נחזור רגע אחורה בזמן. פברואר 2019, אז טיפלו חוקרי מחוז שי בפרשת מחמוד קטוסה. פרשה שצלקה את המחוז עד היום ותמשיך להדהד גם שנים קדימה (התיק עוד לא נסגר). בתמצית – המשטרה והפרקליטות הצבאית הגישו כתב אישום חמור נגד פלסטיני בחשד שפגע מינית בילדה בת 7 מהיישוב מודיעין עילית. שעות לאחר הגשת כתב האישום הוא התפורר נוכח החורים הראייתים הכבדים שהיו בו. בשיא בפרשה בוטל כתב האישום. המחוז חטף מכה אנושה.
כשהם זוכרים את הפרשה ההיא הבינו החוקרים כי בזירת הרצח של רחל ז"ל יש לעבוד לאט ובזהירות ובייחוד תחת מעטה צו איסור פרסום בכדי להביא לחקר האמת. החוקרים הוציאו צא"פ חריג. הוא נמשך כמעט חודש ימים. והיה דרקוני. אישה נרצחה בידי בעלה ואסור לכתוב על כלום. זה מטריף את הדעת. אבל את התיק הוא הציל. מיד לאחר שהבין ש"עלו עליו" נמלט גיא דרומה שם ניסה להתאבד ולא הצליח. הוא שהה מחוסר הכרה בבית החולים כשבוע. באותם ימים ידעו החוקרים מה ששפירא לא ידע. הוא חשב שכבר נתפס. וגורלו נחרץ. הם ידעו שלולא הודאתו אין תיק. הם חיכו מחוץ למיטתו בפיקוח הדוק וגבו ממנו עדות ראשונה אחרי שבוע, בה הודה במיוחס לו. לאחר מכן חששנו כי ייתכן וההודאה בוצעה בזמן שהיה תחת השפעה תרופתית של משככי כאבים וגבו ממנו עדות נוספת ואז כדי להיות בטוחים גבו ממנו הודאה שלישית שכלל גם שחזור בזירת הרצח. התיק נסגר.
מה היה קורה אם הצא"פ היה מופר? ייתכן שגיא היה מבין את מצבו המשפטי ופשוט לא מודה. הרוצח המתועב היה יכול להיות אדם חופשי או לפחות כזה שיש ספק לגבי היותו רוצח. זכות הציבור לדעת היא חשובה. לאורה אנו הולכים. אך לעיתים עליה לזוז הצידה ולהמתין עד לעשיית צדק שיבטח את ביטחוננו.