"מה את מחביאה שם, אמא?" שאל הילד הקטן, מביט בסקרנות בסדין המוזר שתמיד היה חגור סביב מותני אימו.
בכפר הקטן באתיופיה, תחת שמש קופחת, אותו צרור מסתורי היה צמוד כל העת למותני אימו.
"יש פה עפר", ענתה בפשטות.
כשפתחה את הבד בעדינות, עיניו של הילד נפערו בתימהון. "סתם עפר? בשביל מה את סוחבת את זה?"
חיוך רך עלה על פניה. "זה לא סתם עפר, ילד שלי. זה עפר מירושלים".
את הסיפור הזה שמעתי לפני כמה שנים, כשהעליתי לרכבי טרמפיסט צעיר. תוך כדי נסיעה הוא סיפר לי על ילדותו, על אימו, ועל הצרור המסתורי שליווה אותה כל חייה.
"יום אחד", אמר, "הגיע לכפר שלנו אדם שטען שיש בידיו אוצר – עפר מהעיר הקדושה. אנשים עמדו בתור, להחזיק ולו לרגע במעט מאדמת הקודש. אמא שלי, אישה פשוטה שבקושי ידעה קרוא וכתוב, הוציאה את כל חסכונותיה כדי לקנות מעט אדמה. האם באמת היה זה עפר מירושלים? מי יודע. אבל בשבילה כל גרגר היה שווה זהב".
"ואיפה אימך היום?", שאלתי אותו, "היא כאן בארץ?"
קולו נשבר מעט כשהמשיך: "אמא שלי לא זכתה להגיע לירושלים. היא נפטרה באתיופיה ונקברה בפאתי הכפר שלנו. אבל לפני מותה ביקשה דבר אחד: שיטמינו אותה עם העפר הזה. שחלק קטן מירושלים יהיה איתה לנצח".
איזו הברקה!
השבוע, כ"ט בחשוון, חל חג הסיגד. היום בו יהודי אתיופיה היו עולים להר גבוה, נושאים את ספרי האורית (התורה), ומתפללים לכיוון ירושלים. כשחסידה הייתה חולפת בשמים, היו קוראים לעברה: "שִׁימְלָה שִׁימְלָה, אַגְרַצְ'ין יְרוּסְלַם דֶה נָא" – "חסידה, חסידה, מסרי דרישת שלום לירושלים."
הסיגד מתקיים 50 יום בדיוק אחרי יום הכיפורים. עבור רובנו הימים הנוראים, הסליחות, השופר ותפילת נעילה, הפכו למין זיכרון עמום ומטושטש שמאופסן עמוק בבוידעם תחת הכותרת 'לפני החגים'. ומה עם כל התפילות, החלומות, הדברים הטובים שקיבלנו על עצמנו לכבוד השנה החדשה? לא נעים לומר אבל רובם נמוגו והתמסמסו עם הגשם הראשון.
איזה רעיון מדהים זה להזכיר לעצמנו ולעורר בתוכנו את כל מה שעברנו ולהתמודד באומץ עם השאלה האם באמת יפה ושונָה נהייתה השנה או שאנחנו פשוט עושים ריפיט על השנה שעברה?
אבל מעבר לכך, יש כאן שני דברים נוספים שאנחנו חייבים ליהודי אתיופיה.
תודה!
אם נתמצת בשתי מילים את חג הסיגד נאמר: כמיהה ואמונה. מאז הופענו כְּעַם על במת ההיסטוריה לפני 3300 שנה עברו עלינו לא מעט שנים קשות ורעות. רוב הזמן כלל לא היינו בארצנו וסבלנו מנוראות הגלות: רדיפות, גזירות שמד, גירוש, פוגרומים. לא היו חסרות סיבות להתייאש ולהתבולל ולהתנתק מזהותנו היהודית.
ולמרות זאת עם ישראל לא ויתר ותמיד שמר על הגחלת כשבליבו החלום לזכות לשוב הביתה לירושלים. מִי ששילמו מחיר גבוה ביותר כדי שהדבר הזה יקרה הם יהודי אתיופיה. הם צעדו לאורך מסע של אלפי קילומטר, תוך שהם סובלים מרעב, מחלות, שרב צורב ביום, קור מקפיא בלילה והתנכלויות שודדים. ארבעת אלפים מהם נפלו בדרך, במדבריות סודן, כששמה של ירושלים מרחף על שפתותיהם.
חג הסיגד הוא ההזדמנות של עם ישראל לומר להם תודה! תודה שלימדתם אותנו להמשיך להאמין ולא לוותר למרות הכול. תודה שהראיתם לנו איך אפשר גם בתנאים בלתי אפשריים לשמור על המסורת ולאהוב את התורה, ולזכור כל הזמן את ארץ ישראל וירושלים.
סליחה!
אבל יש גם חשבון נפש כואב שאנחנו חייבים לעצמנו. החברה הישראלית, והציבור הדתי בפרט, לא יכולים להתחמק מחשבון נפש נוקב על קליטת יהודי אתיופיה בארץ, בעיקר בתחום הרוחני. רוב יהודי ברית המועצות איבדו את האמונה והקשר למסורת היהודית באשמת השלטון הקומוניסטי הדורסני. כשהם נחתו בארץ הם כבר היו חילונים.
יהודי אתיופיה, לעומת זאת, היו דתיים מאוד ומחוברים חזק למסורת הדורות – כמו אותה אישה שנשאה עמה עפר מירושלים כל חייה. ההתנתקות העצובה קרתה להם דווקא בישראל. הרבה מהדור הצעיר הושפעו ונסחפו אחר התרבות החילונית השלטת ואיבדו קשר עם התורה, האמונה והמסורת הדתית שאבותיהם מסרו עליה את הנפש במשך כל כך הרבה שנים.
כמה טרגי שֶמִי שזכרון ירושלים הביא אותם לכאן, איבדו את ה'נשמה' של ירושלים דווקא כשרגליהם דרכו ב'גוף' שלה.
ובכל זאת, אסור לאבד תקווה. כשאני חושב על אותה אישה שנשאה עפר מירושלים כל חייה, אני מבין שהאמונה הזאת לא נעלמה – היא עדיין שם, עמוק בתוך הילדים והנכדים שלה. ואולי תפקידנו הוא פשוט לעזור לה לצוץ מחדש, ולהראות להם שהעפר שאימהותיהם נשאו – הוא באמת זהב. ■
השבוע, במוצאי עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, אקיים הדרכה אינטרנטית מיוחדת ללא תשלום שבה אגלה איך כל אחד יכול להפוך את זיכרונותיו לפיסת היסטוריה בלתי נשכחת!
