אז כולנו שמענו שאיש התקשורת, גדי סוקניק, אמר השבוע ש: "נבחרי הציבור של הליכוד הם לא אינטילגנטיים", אחר כך באמת השווה בין נבחרי 'יש עתיד' לבין נבחרי 'הליכוד', כשמנחה הפאנל פספס הזדמנות לשאול אותו אם גם ראשי המפלגות: נתניהו, בוגר MIT, ולפיד, חסר תעודת הבגרות, נכנסים לקביעה הזו.
ברור לכל אינטילגנט סוקניקי ממוצע שמדובר קודם כל באמירה גזענית, סמי גזענית, בעלת ניחוחות גזעניים – מה שבטוח, הגזענות נוכחת שם מלא מלא. סוקניק לא מתכוון ליואב קיש, לגלעד ארדן, לישראל כץ ולאחרים, הוא מתכוון לביטנים ולאמסלמים ולדיסטל אטבריינים.
כשתקראו את הטור הזה זה יהיה אחרי עשרות טורים שקראתם על האם מדובר בעוד גזען שיזיק לשמאל בבחירות ויוציא את בוחרי הליכוד 'להראות לו', או האם ההשפעה של עוד דמות עבשה מ'ישראל הראשונה' כבר לא באמת משפיעה. במקום לחזור על מה שנאמר (וחשוב שנאמר) החלטתי לספר לכם שני סיפורי ילדות על ישראל הראשונה והשנייה, כבן לאימא ממוצא אשכנזי ליטאי, ולאבא שעלה כילד מעיראק וחווה גם את האשכנזיות וגם את המזרחיות.
הסיפור הראשון הוא על אבא שלי, יפתח. שכשהעניינים בבגדד של שנות ה-50 התחילו להתהפך על היהודים ועל סבא שלי, שהיה פקיד בכיר ומכובד ומקורב לשלטון, והחלה סכנה ממשית למשפחה על שמונת ילדיה, החליטו לשלוח את דוד שלי, רק בן עשר, ואת אבי, רק בן שש, לארץ ישראל דרך כנופיות הברחה ערביות בתשלום. שני ילדים יהודים בתוך קבוצה המובלת על ידי מבריחים ערבים דרך מדינות ערב – זה כנראה היה המוצא האחרון כדי להבטיח שיחיו ויעלו לארץ. הם כמובן לא היו היחידים, משפחות רבות השתמשו בערוץ הזה כדי למלט ילדים ולהציל אותם. אבל הסיפור המסופר במשפחה הוא שרגע לפני שסבא שלח אותם אל הלא נודע, בלי אפשרות לדעת אם הם ימים שלמים בחיים, אם קר להם או חם להם או אם קרה להם משהו בדרך, נתן סבא לשאול הבכור, בסך הכול בן 10, שתי אבנים, על אחת היה כתוב: "שאול" ועל השנייה: "יפתח", ואמר לו: "ברגע שאתם מגיעים לארץ ישראל אתה נותן למבריחים את שתי האבנים ואומר להם שאם יחזירו אותן, אבא יידע שהילדים בחיים וישלם לכם כפול". היה לי סבא חכם מסתבר, עם רעיון מקורי שתמיד משאיר אנשים בפה פעור – והוא מוביל אותי לסיפור השני…
אצלנו בבית פער העדות בין המזרחים לבין האשכנזים – התרבויות, הטענות והבדיחות תמיד היה נוכח. אבא שלי תמיד ישב בחבורות של יוצאי עדות המזרח, ואימא שלי באה מבית אשכנזי קלאסי. תוסיפו לזה סרטי בורקס, מערכונים של הגשש ואלפי שאלות של: "פתחי, אתה יותר עיראקי או יותר אשכנזי?" ותקבלו מצב מורכב שבעיקר נהנה מהסיטואציה.
בערך בגיל 15, שזה אומר שבישראל ההתנשאות האשכנזית על עדות המזרח מאוד נוכחת, הוזמנתי לארוחת ערב של שישי: חברה מבית הספר, בית פולני של אנשים טובים, אוכל באמת לא נורא, וסבתא אחת שהחלה לשאול שאלות:
"איך קוראים לך?" – "נועם" -"נועם מה?" – "נועם פתחי" – "מה זה פתחי?" – "זה שם משפחה עיראקי" – "אבל אתה לא נראה עיראקי". "איך נראה עיראקי??" שאלתי, והבנתי שהולך להיות מעניין השישי הזה… "אל תכעס, אתה פשוט גם לא נראה עיראקי וגם לא מתנהג כמו עיראקי, אתה יודע, אנחנו באים מתרבות אחרת…". זה לא שלא ידעתי למה היא מתכוונת, הישיבות עם אבי והחברים על שש-בש עם מוזיקה מזרחית ברקע לא דמו לשיחות שניהלו בארוחות של הצד האשכנזי שלנו, אבל המילים והמנגינה הסגירו קביעה של מה 'תרבותי' בעיניה ומה לא.
"את יודעת, הפולנים לא באמת יותר תרבותיים מהעיראקים, את אוהבת לקרוא ספרים?"
היא מייד ענתה: "אני מנויה בשתי ספריות, וקוראת ספר כל שבוע!" אמרתי לה: "באמת מרשים, סבא שלי העיראקי קורא שני ספרים ביום – באנגלית, בהיסטוריה, מדעים, ביוגרפיות… שניים ביום כל יום. את מוזמנת לבוא לבית שלו, דלת החדר שלו לא נפתחת מרוב הספרים. אז מה פחות תרבותי בו? או שזה רק הסיפור שאת מספרת לעצמך?".
שבת שלום.
