סביר להניח שבעוד תקופה אף אחד לא יזכור את השם ויאצ׳סלב גולב הי״ד. אולי ״אהה״ קצרצר אחרי אזכור ״הגיבור שהגן על ארוסתו בגופו בכניסה לאריאל״. ויאצ׳סלב הי״ד יישאר זיכרון חי וכואב עבור משפחתו ארוסתו וחבריו. עוד אחד בסטטיסטיקת הטרגדיות היהודית ובע״ה נכון לשעת כתיבת שורות אלו אחרון נרצחי הרמדאן לשנה הזו. אנחנו שכונה קטנה סך הכל. מי מאיתנו לא מכיר מקרוב לפחות משפחה שכולה אחת ממלחמות או טרור. פצועים או הלומי קרב. אנשים שהמלחמה הולכת איתם לכל מקום ובעיקר בלילות מלאי סיוטים. הפחד להסתובב ברחוב כל פעם שלסינוואר מתחשק להתסיס את האווירה, חצי מדינה שחיה תחת איום טילים מתמיד ובעיקר בעיקר תת מודע קולקטיבי של זיכרון שואת יהודי אירופה.
אנחנו אומה בפוסט טראומה מתגבר. חיים את זה. כולנו. ואמנם כן, נכון, המשברים מלכדים, האיום הקיומי מוציא מאיתנו את הכורח במצוינות. וכמו שכתב הנביא ישעיהו הקב״ה מוליד דווקא מתוך המשברים דברים חדשים. ״מי שמע כזאת מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת כי חלה גם ילדה ציון את בניה. האני אשביר ולא אוליד יאמר ה׳, אם אני המוליד ועצרתי אמר אל-היך״, ישעיהו ס״ו
אחרי השואה קמה המדינה, כשניסו להשמיד אותנו במלחמת העצמאות הערבים ברחו, בששת הימים קיבלנו את מרחבי ארץ ישראל ההיסטורית, ומיום כיפור – המלחמה הקיומית האחרונה נולדו בישראל תנועות רוחניות לכל הכיוונים.
לא רק זה, משחר המפעל הציוני השתמשנו באיומים הקיומיים כהצדקה לבנייה. בשואה כהצדקה לקיום המדינה היהודית ובנימוקים ביטחוניים להסביר את אחיזתנו בחבלי יהודה ושומרון. המושג ״תגובה ציונית הולמת״ כמעט והפך לאפשרות היחידה להתפתח כיום ביהודה ושומרון. וגם על זה נערמים הקשיים עוד ועוד.
האתוס שנוצר בצה״ל הפך להיות משהו שכמעט אי אפשר בלעדיו. מישהו יכול לדמיין איך הייתה נראית החברה בישראל בלי צה״ל? מה היה מלכד ומחבר את החברה בישראל כמו יום הזיכרון?
בזמן בו אנו מתייחדים עם זכר הנרצחים, עם כאב המשפחות השכולות צפה אצלנו התחושה שאסור שמותם יהיה לשווא. אנו חייבים להמשיך ולהילחם על חיי היהודים בארץ הזו.
ולמה בכל זאת התחושה הזו כל כך מטרידה? כי זיכון איננו תוכנית עבודה וכשמסתכלים באופק לא רואים אף אחת כזו שתוציא אותנו מהמצב הקיים. קצת השלמנו אתו, עם המצב המוכר והנח. כששר בממשלה ודובר צה״ל מיתולוגי כמו נחמן שי מרשה לעצמו להתרברב ברדיו ש״עברנו את הרמדאן יחסית בשלום רק עם 4 נרצחים״. כשראש הממשלה מתנצל ב cnn ומסביר כמה הערבים התפרעו בהר הבית ולשוטרים לא הייתה ברירה חוץ מלהיכנס למסגד, אבל למחרת הוא מורה לאותם שוטרים לא להיכנס למסגד בכל מחיר – אתה מבין שאין שום חזון.
ההתמסכנות והתירוצים גם מגוחכים בזירה הבינלאומית. שם נרצה או לא אנחנו מצטיירים כצד החזק בסיפור והערבים כצד שסובל באופן כללי יותר מהיהודים.
הנוסחה לא מורכבת מידי. כשאתה מנסה רק לשרוד, תמיד תיקח עוד ועוד צעדים לאחור ותברח מעימות שסופו תמיד להגיע. הציונות איננה הקרבה, היא גם איננה גבורה. הציונות היא קודם כל בניין בית לאומי עצמאי לעם היהודי בארץ ישראל.
הנס של שיבת ציון לא היה מתרחש אילולא אלו שחלמו ופעלו למימושו. הוא גם לא היה מתרחש ללא אנשים שיצאו לדרך כמעט ללא סיכוי וחלמו על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
כדי לצאת מהמצב אליו הרגלנו את עצמנו בכברת הארץ הזו אנו זקוקים כמעט לנס. כדי להגיע למצב בו נכדינו לא יזכירו ביום הזיכרון את חבריהם אנו זקוקים לכמעט נס גלוי. הפעם אבל, מדובר בנס עם הרבה יותר סיכוי משהיה לחולמים בקונגרס הציוני הראשון. מדינת ישראל כיום היא כמעט מעצמה.
אנו זקוקים למנהיגות עם תכנית עבודה. מנהיגות שתתווה דרך ותדע לרתום אליה את העם בישראל גם כשהדרך קשה. מנהיגות שתהיה בטוחה בעצמה גם בלי להזכיר איומים קיומיים ולנופף בפחד.
בעיקר כזו שתחלום לקום מזיכרון לעצמאות.
אם תרצו אין זו אגדה.
