אפשר רגע לדבר על כדורגל? אוקיי. איזו אליפות משמחת לקחה השבוע מכבי חיפה: מאמן קר רוח וצנוע שכבר מסמן על החגורה שש אליפויות בגיל 43, עונה שבה הם שיחקו מול מסי וניימאר ויובנטוס, קהל שממלא כל אצטדיון בכל שבוע. אוהדי שאר הקבוצות צופים מהיציע שלהם בעצב, במיוחד אם אתה כמוני, אוהד הפועל תל אביב.
אז כן, אני ימני, אוהד הפועל, חיה מוזרה כזו, כמו שר המשפטים יריב לוין. אבא שלי אהד את בית"ר ירושלים אז איך זה קרה? הסבר מאוד מטופש: גדלתי בעיר רחובות, בשנים שהיה נהוג לחזור מבית הספר, 'לזרוק את התיק' ולרדת לשחק כדורגל בין העמודים של החניות. בשנים ההן עברנו דירה והחבר'ה בבניין החדש קיבלו אותי לקבוצה, היתה רק בעיה אחת – לכל אחד כבר היה שחקן מפורסם שעליו היה מכריז שזה הוא. "אני מלמיליאן" צעק אחד, "אני אוחנה" צעק אחד אחר, ואני הייתי צריך למצוא שחקן לצעוק אותו. באחד המוצ"שים ראיתי את משה סיני מסובב כדור חופשי לחיבורים, ומאז החלטתי שאני משה סיני, ואם אני רוצה שסיני יצליח – מה לעשות זה חייב להיות בהפועל תל אביב?
אוקיי אבל זה לא העניין, העניין הוא ההבדל בשנים האחרונות בין הפועל תל אביב למכבי חיפה, ולא ייאמן כמה זה אקטואלי להיום כי את ההבדל אפשר לסכם במילה אחת: מחאות.
נכון שמחאות פוליטיות על צביון של מדינה או על סוגיות חברתיות בוערות, הן לא מחאות אוהדים על כדורגל. אבל כשמחאה מאבדת את זה ועוברת את הגבול – הנזק יכול להיות לשנים רבות.
בימים אלו כשאנחנו רואים איך המחאה כנגד הרפורמה דורסת, או מנסה לדרוס, כל חלקה טובה בחברה הישראלית: מהסולידריות החברתית, דרך עידוד הסרבנות ועד לקמפיינים אנטישמיים ממש כנגד החרדים. מובילי המחאה ניסו להגיע עד בתי העלמין ביום הזיכרון ועד טקס המשואות ביום העצמאות. בימים אלו מיצגי 'השפחות' האדומות לוקחים את המיצג לקידום חוק הארנונה.
זה ממש מזכיר לי איך ראיתי מקרוב איך נהרסה לי הקבוצה, וממועדון פאר הפכה לקבוצת השפחות האדומות של הליגה בעשרים השנה האחרונות. במיוחד בכל דרבי.
כאוהד הפועל בוגר וכעובד במשרד הפרסום 'גיתם' יצא לי לראות מקרוב, בגלל הקירבה למשה תאומים, איך קבוצת אוהדים פנאטית מפגינה ומגרשת כל בעלים שהגיע לקבוצה. פעם אחר פעם הבעלים שהסכים לקחת את הקבוצה נאלץ לסגת אחרי הפגנות אלימות מול הבתים, המשפחה והילדים.
לא אשכח איך איש העסקים והמיליארדר סמי סגול, מבעלי 'כתר פלסטיק' לקח את הקבוצה, ואיך החלו הפגנות של אוהדים נגדו ממש במשרדים שעבדתי בהם. הפועל היתה אז בשיאה, שם גדול שנמצא קבוע בצמרת וקבוצת אוהדים עבדה בלסלק אותו מהמועדון בטענות שונות.
הם היו מגיעים, מלאי זעם, מפגינים מול בתי ההנהלה עד להתשה של ההנהלה. אם תשאלו כל אוהד היום אם זה היה נכון לגרש בעלים מיליארדר שיש לו את היכולות להעמיד קבוצה מול האימפריה של יעקב שחר ומיץ' גולדהאר הוא ישפיל מבט.
קרוב לעשרים שנה בגלל גירוש קבוצות בעלים הפועל תל אביב מדשדשת. בזמן שאוהדי היריבה העירונית, אוהדי באר שבע ואוהדי חיפה מטיילים להם באירופה – אנחנו טובעים בבינוניות ומייחלים להינצל מירידה.
כי זה אופיין של מחאות – הן מתלהטות ומייצרות להבה בוערת, אבל בדרך מעלות באש גם את הדברים הטובים ואת הדברים שאתה לוקח כמובן מאליו – במחאות של אוהדי הפועל זה היה: "הקבוצה היא של האוהדים" או "תמיד יבוא בעלים טוב יותר".
אז הנה, בגלל מחאות שבזמנו נראות צודקות ומלאות רומנטיקה של דאגה לקבוצה, מאז הקבוצה סובלת רק מכישלונות ומפחי נפש (את העונה הטובה היחידה תחת אלי טביב גם דאגו האוהדים למחוק, ולגרש אותו מהמועדון). אריק איינשטיין פעם שר על הפועל "איזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את ת'לב", אבל לפעמים האוהדים צריכים לבוא בטענות רק לעצמם. ■
למידע, להצטרפות ולעדכונים:
דוא״ל: miflegetnoam@gmail.com | אתר: https://noamparty.org.il/
