וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: (שמות ל"ב,ו')
"וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" – בעבודת כוכבים, כל מקום שאתה מוצא ישיבה אתה מוצא שם תקלה, שכן מצינו בדור המגדל שנאמר – "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם", ומה תקלה היתה שם? "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר", "וישבו לאכל לחם" וכתיב "וימכרו את יוסף"
"וישב ישראל בשטים" מה תקלה היתה שם? "ויחל העם לזנות אל בנות מואב", ומה היה בסופן? "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף", ואף כאן ישיבה של עבודת כוכבים. (שמות רבה מ"א, ז')
ישיבות ממספר סוגים מכירים אנו בחיינו – ישיבה לצורך מנוחה, ישיבה של בטלנות וחוסר מעש וישיבה של שביעות רצון מהישגינו אשר קנינו בעמל רב ואיננו שואפים ליותר. המדרש שלפנינו מזהיר מפני תוצאותיהן הרות האסון של כל הישיבות כולן.
מגדל בבל, ניסיון הנפל האנושי למלחמה בבורא עולם, ראשיתו אף הוא בישיבה של נחת ושביעות רצון – וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ- שבעי רצון היו בני האדם מאיתור מקום מגורים כלבבם, בטוחים היו בעצמם ובחוסן בניניהם ומיד צצה מחשבת המלחמה בבורא העולם בראשם. מכאן קצרה הדרך לגלות, פיזור, ריבוי לשונות ומלחמת תרבויות המלוות את בני האדם בכל אשר יפנו. הנה לפנינו ישיבה המביאה לידי עבודה זרה.
מכירת יוסף לעבדות בבית העבדים המצרי, ולמעשה הורדת בני ישראל לשעבוד מצרים הנורא, אף היא ראשיתה בישיבת בני יעקב לסעודה, מסיבת ההקלה עם העלמתו של יוסף בהורדתו אלי בור – וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:… וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. הנה מצינו עוד ישיבה המביאה לידי שפיכות דמים.
מחשבות הזנות וגילוי העריות השוטפות את אבותינו בשיטים אף הן ראשיתן בתחושת הביטחון, העדנה והעדר האתגר שבהפסקת ההליכה והתבססות מחנה ישראל בפתחה של ארץ ישראל – וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: עתה משהושלם המשולש הנורא של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות מבינים אנו את מחירה האיום של הישיבה, שבעות הרצון וההימנעות מחיפוש האתגר.
חטא העגל, בכיר חטאי אומתנו, החטא שאת תשלומיו משלמים אנו בכל דור והוא עצמו בעשיתו ובמחולותיו בלול מעבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. אף הוא הורתו ולידתו בישיבה חסרת ענין ואתגר – וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.
מזהיר המדרש את כולנו לבל ניפול במלכודת הישיבה ואי העשיה. מבהיר המדרש כי אחריתה של שבעות רצון והעדר אתגר באופק הנו חטא, פיספוס, שחיתות והסתאבות. חייב כל אחד מאתנו להיות רתום בכל עת לאתגר גדול אליו מופנים כל כוחותיו, הגיגיו, תפילותיו וכשרונותיו. לא חשוב מה הוא האתגר – סיום מסכת, הקמת מפעל, הפצת תורה, גמילות חסד, אימוני טריאטלון – רק לא ישיבה. שכן – כל מקום שאתה מוצא ישיבה אתה מוצא שם תקלה
