בעיקר בימים אלו של שלושת השבועות אנחנו צריכים לדקדק באהבת חינם ובזהירות בכבוד כולם…
אשתף בשני סיפורים מרגשים על זהירות כיצד לא לפגוע בכבודם של האנשים ה"לכאורה" שקופים שסביבנו.
בשביל הגילוי הנאות חשוב לציין שקראתי את הסיפורים לפני כמה שבועות בעלונים שונים.
01
פעם אחת נסע החפץ חיים עם עוד אדם גדול לכמה ימים, בשליחות ציבורית, והגיעו לעיר אתת ונעצרו לנוח בה. מצאו אכסניה אצל אישה אחת, שהייתה שומרת תורה ומצוות, הביאה להם לאכול ולשתות, ולאחר גמר הסעודה שאלה אותם אם הסעודה הייתה ערבה לחיכם. השיב החפץ חיים מיד שהיה טעים מאוד, אבל הגדול השני אמר לה שאכן היה טעים, אבל היה חסר מעט מלח. ויהי אך יצאה האישה מעל פניהם והחפץ חיים תפס ראשו בידיו וזעק, שכל ימי חייו לא שמע לשון הרע ולא קיבל לשון הרע, "וכעת נכשלתי ושמעתי וקיבלתי לשון הרע. מתחרט אני שנסעתי עימכם, ומסתמא אין זו שליחות מצווה כלל, אם נכשלתי על ידה". שאל אותו הגדול, איזו לשון הרע סיפר בזה שאמר שחסר מלח? השיבו החפץ חיים, "תתבונן ושים לב שבעלת הבית לא בישלה המאכלים בעצמה, אלא יש לה עוזרת במטבח, וייתכן שהיא אישה אלמנה, וכאשר שמעה בעלת הבית שהיה חסר מלח, מיד שאלה אותה מדוע לא נתנה מלח בתוך התבשיל, והאלמנה תגיד שכן נתנה מלח בתבשיל, ותתחיל מריבה ביניהן עד שתצעק בעלת הבית שהיא משקרת, שאם הרבנים אומרים שלא נתנה מלח בתבשיל, בוודאי זה נכון, והעוזרת תישאר בטענתה שהיא שמה מלח בתבשיל, ואז תאמר בעלת הבית: הרי טענתך אם כן שהרבנים משקרים, ועוזרת כזאת שאומרת שהרבנים משקרים איני רוצה להחזיק בביתי"! אותו גדול חשב שכל זה "פנטזיה", ואמר לחפץ חיים שהוא מגזים. השיבו החפץ חיים, בוא ונסור אל המטבח לראות, ואכן ראו את שתיהן כועסות, והעוזרת אכן הייתה אלמנה ומנגבת את דמעותיה. והתברר שכך היה, כפי מה שראה החפץ חיים בעיני רוחו, וכשראה הגדול השני כל זה, מיד עשה שלום ביניהן עד שנתפשרו.
02
הסיפור השני מספר על משפחה אחת שיצאה לטיול בצפון הארץ. בשעת הערב, בדרך הביתה אחד מהילדים היה צריך להתפנות. הם חיפשו שירותים וראו מסעדה כשרה. האב פנה אל העובדת שעמדה בפתח (תפקידה היה לשמש כמארחת) ושאל אותה האם הם יכולים להיכנס לשירותים. היא השיבה בחיוב. כשיצאו מהשירותים, הם נתקלו בבעל המסעדה. הוא הבין שהם נכנסנו בשביל השירותים והתחיל לצעוק: "זו מסעדה כאן, לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!"
הוא המשיך לצעוק: "אתם אנשים דתיים, איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות?!", האב נכנס לפלונטר רציני, הדבר הפשוט והמתבקש ביותר לעשות היה לומר לו: "אדוני, אתה טועה, נכנסנו ברשות, קיבלנו רשות מהאחראית הניצבת בפתח המסעדה", אך הוא ידע שאם הוא יגיד זאת, האיש יפגע בעובדת ההיא, שבסך הכל עזרה לנו. זו תהיה גם כפיות טובה וגם לשון הרע. העובדת, אגב, עקבה מבחוץ אחרי הנעשה והיא נראתה מתוחה ומפוחדת מאד, מצד שני מה שקורה כעת, זה חילול ה'…
בהבזק של רגע הבריק רעיון במוחו של האב; "אדוני היקר", הוא פנה אליו "חבל שאתה כועס לחינם, אנחנו הרי מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, כל המשפחה שלנו תיכף תיכנס לכאן". לא אמרתי 'תכננו', מלכתחילה, אלא אנחנו 'מתכננים "הו הו, סליחה! התנצל האיש, אני ממש מצטער. תבין אותי, פשוט יש אנשים שנכנסים לכאן בלי רשות לשירותים,
ואני בטעות חשבתי"… "זה בסדר", קטעתי אותו" רק תגיד לנו איפה אנחנו יושבים. כמה אתם?" שאל. "תשע נפשות", השבתי, המלצר ניגש אלינו ושאל: "מה תרצו להזמין?". החלטנו להזמין מנות עבור כל בני המשפחה. בתום הסעודה בעל המסעדה התיישב לידי וסיפר. "תקשיב, בשעה שהתיישבתם, קלטתי שהעובדת שיושבת בכניסה בוכה. שאלתי אותה מה קרה, והיא סיפרה בחשש, שהיא זו שנתנה לכם רשות להיכנס לשירותים, וכאשר צעקתי עליך היא הייתה בטוחה שכעת יפטרו אותה, ופרצה בבכי… ואז, להפתעתה קלטה שנהגת כצדיק אמיתי והחלטת לשלם סכום כה רב עבור ארוחה לכל המשפחה הענקית שלך, העיקר שלא לפגוע בה… וכאן היא שוב התחילה לבכות, מהתרגשות. היא סיפרה שבחיים לא התחשבו בה ככה. אין בני אדם כאלה בעולם!!" בעל הבית המשיך וסיפר: "בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו במטבח, כל הצוות, התרגשנו מהמעשה שלך"… בתום דבריו הוא הניח את החשבון על השולחן. פתחתי את כריכת העור שבתוכה מגלים את החשבון וגיליתי שאין שם שום חשבון. היה שם כרטיס הנחה של חמישים אחוז לפעם הבאה שנגיע למסעדה"■
Ori88533@gmail.com
