להיכנס לפרופורציות

לפני ימים אחדים עברנו עוד סבב של לחימה, שבמהלכו ראינו שוב את עם ישראל לגווניו מתגייס באהבה רבה למען תושבי הדרום. בעקבות עשרות חתונות שהתבטלו בדרום היו מאות פניות של אנשים לעזרה בהעברת החתונות למקומות מאוימים פחות, ואף אנשים שהיו מוכנים לארח חתונות בחצר ביתם. עשרות יישובים, קיבוצים ומאות אנשים שפתחו את ליבם ואת ביתם לאירוח של תושבי הדרום, ועוד לא מעט יוזמות של חיבוק ושל אחדות צצו מכל עבר.
אנסה לענות על השאלה שתמיד עולה מחדש: למה בזמן חירום אנחנו מתאחדים ופתאום המלחמות היום-יומיות שלנו נעלמות? אתחיל קודם כול מהרמה האישית.
לפני 29 שנים עליתי עם הפלוגה שלי לתעסוקה מבצעית בדרום לבנון. ביום הראשון שלנו בקו, בסיור החפיפה, נתקלנו במחבלי חיזבאללה. אני זוכר כמו עכשיו את טיל ה-R.P.G עובר מימין לראשי ופוגע בסמל שלי, עמית (מיצקה) חסדאי ז״ל, שצעד לפניי, אני זוכר גם את הצרור של מקלע ה-P.K שנשמע מאחוריי, ראיתי כיצד הוא פוגע בסמל הנוסף שלי, יקיר שושי ז״ל, שהלך מאחוריי.
מעבר לכל תחושות הצער והכאב שליוו אותי באירוע עצמו ומלווים אותי עד היום, אני זוכר תחושה שליוותה אותי באותו האירוע ובאירועים נוספים של סכנת חיים שחוויתי בהמשך.
תחושה של כניסה לפרופורציות.
כשאתה נמצא באירוע של סכנת חיים מיידית, לא מעניינים אותך כל הדברים שמטרידים ביום-יום והם הופכים להיות לא רלוונטיים. אבל למה זה קורה? כי כשהקיום שלנו בסכנה, האיום על הערך העצמי שלנו כבני אדם נעלם.
השאלה למה אנחנו זקוקים למתקפת אש או לסכנת חיים כדי לקבל פרופורציות לחיים? למה רק כשהחיים שלנו בסכנה אנחנו כל כך מעריכים את שווי החיים שלנו? שאלתם את עצמכם פעם את השאלות הללו?
את התשובה שמעתי פעם מאיתן עזריה, מאמן מנטלי בכיר ומוכר. התשובה היא כי מבחינת המוח ההישרדותי שלנו החיים הם מלחמה, סוג של מאבק יום-יומי, וכל עוד אין רקטות/פצמרי״ם או כל סכנה שתאיים על חיינו ברמה האישית או הלאומית, הוא חייב משהו שימלא את הצורך הטבעי שלו להילחם על קיומו.
ואז המשוואה פשוטה מאוד – כשאין רקטות או סכנת חיים אחרת, המוח מתרגם ביקורת שלילית בפייסבוק או בכל מקום אחר לאיום קיומי, כשאין טילים המוח מתרגם יום חלש בעבודה כאיום קיומי, כשאין סכנת חיים המוח מתרגם אפילו הפסד של הקבוצה שאותה אתה אוהד בספורט כאיום קיומי.
האמת שיום חלש בעסק או הפסד בספורט או ביקורת כלשהי לא באמת מאיימים על הקיום שלנו. בהיגיון הפשוט כולנו מסכימים על זה, אבל בפועל כולנו נופלים לשם. כולנו מחכים לתוצאה חיצונית שתצדיק את השווי ואת הקיום שלנו בעולם. המוקש הוא כי רק ברגעים האלו, כשאיום קיומי אמיתי מופיע בחיינו, אנחנו זוכים לקבל את המתנה האמיתית. מתנה של תחושת שווי ושל הערכה אמיתית של החיים שלנו, ושל היותנו ברי מזל מעצם זה שאנחנו חיים ובריאים בעולם הזה.
עצוב אבל אמיתי. כשאיום אמיתי מופיע בחיים שלנו אנחנו פתאום אומרים ״הכול שטויות, העיקר הבריאות, הכול הבל הבלים, העיקר שהמשפחה שלי בריאה״. ואז אנחנו שוכחים את הימים ׳הקשים׳ שלנו בשגרה. אנחנו לא מספיק טובים בלהעריך את כל הטוב שיש לנו בימי שגרה כשלא קורה משהו דרמטי.
אבל ברגע שהקיום שלנו בסכנה אנחנו הופכים להיות מאסטרים בהוקרת תודה. הכול הופך פתאום בעל ערך – החיוך של האישה, ילדים בריאים, בית, מקום עבודה, חברים, האוויר שאנחנו נושמים.
ברגעים שבהם אנחנו באיום קיומי מתרחש לו קסם. רגעי הסכנה הממשית האלו מאפשרים לנו לקבל, ואפילו למספר שניות, את השווי העצמי הממשי שלנו. רק שם אנחנו פתאום מרגישים בעלי ערך ללא צורך מעצם עצמנו.
וברגעים האלו רוב האנשים מקבלים החלטה להעריך את החיים מחדש. ״מהיום אהיה קשוב יותר למשפחה, טוב יותר לילדים, בן זוג טוב יותר, אשמור על הבריאות שלי, אעשה כושר״. אבל בינינו? זאת החלטה שאין מאחוריה כלום והיא גם לא תחזיק מעמד. לא חוכמה לקבל החלטה להעריך את עצמנו מחדש כשאנחנו בסכנה קיומית.
העבודה האמיתית שלנו היא להעריך את עצמנו ואת כל הטוב ואת ההצלחות היום-יומיות שלנו כל הזמן, ולא להיות כל הזמן עסוקים במלחמות בכל הרמות.
לא לחכות לקטסטרופה אצלנו או מסביבנו כדי להיכנס לפרופורציות. ■

02
אסיים בסיפור נוסף על מישהו שהתחיל מלמטה…לפני כמה שנים העברתי שיחה במכינה קדם צבאית בדרום. אחד מהחניכים ניגש אליי בסוף השיחה ושאל אותי מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לקרבי. הסברתי לו, אבל בתוכי חשבתי לעצמי שאין לו שום סיכוי, גם בגלל הרקע המשפחתי המאוד מורכב שממנו הגיע, וגם כי היה נראה קטן וחלש.
לאחר תקופה קיבלתי טלפון מהבחור והוא סיפר לי שהוא התגייס לפני מספר חודשים וביקש להגיע לקרבי. בגלל הרקע המורכב שממנו הגיע, הצבא שלח אותו לארבעה חודשים להיות עובד רס"ר בחיל האוויר, לבדוק האם מבחינה משמעתית הוא מסוגל לשרת כקרבי. בהמשך החזירו אותו לבסיס קליטה ומיון, והעבירו אותו להיות לוחם בחטיבת הנח"ל.
באותו שלב הוא היה צריך את עזרתי בתור סמח"ט הנח"ל במילואים. מכיוון שהוא יוצא רק אחרי הצהריים מהבקו"ם הוא יפספס את הגיבוש לסיירת. אמרתי לו שאשתדל, ושוב בתוכי חשבתי לעצמי: לא ייאמן שהקטן הזה עם החבילה שהוא סוחב איתו התקבל לקרבי, עכשיו הוא עוד רוצה להגיע לסיירת? למרות זאת התקשרתי למפקד בסיס הטירונים של הנח"ל, סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו שייתן לו סיכוי.
שנה וכמה חודשים לאחר מכן אשתי סיפרה לי שיש חייל בודד חדש ושהוא מתארח אצלנו לארוחת שישי בערב. כשיצאתי מתפילת ערב שבת חיפשתי בעיניי את החייל, ופתאום ראיתי אותו, את החייל מהנח"ל שביקש את עזרתי. מדהים, הוא היה החייל הבודד שהגיע אלינו.
בדרך מבית הכנסת לביתנו שאלתי אותו מה נסגר איתו בסוף? הוא סיפר לי בענווה שקיבלו אותו לסיירת ואף סיים כמצטיין מסלול. שאלתי אותו "הגיבוש לא היה קשה לך"? והוא ענה: "היה ממש קל, כל יום מאז שהייתי ילד קטן התאמנתי קצת בגיבוש, הייתי ראשון בכל התחומים".
כיום הבן אדם נשוי ויש לו שני ילדים, הוא לומד הנדסה בהצלחה, וכל זה למרות שהתחיל מלמטה.■