בנערותי שאלתי את ר’ אריה בינה זצ״ל, ראש ישיבת נתיב מאיר ומייסד ישיבות הסדר רבות: ‘איך הגיבו בישיבת מיר כשהרב עזב אותה אחרי 10 שנים כדי לעלות לארץ כחלוץ? האם לא התנגדו?’ -’איני מבין שאלתך. מדוע שיתנגדו לעליה לארץ ישראל?’ השיב. – ‘לפחות לענין הפסקת הלימוד בישיבה ויציאה לעבודה’, אמרתי. ‘ההיפך בדיוק. הם עודדו, שמחו ובירכו’, אמר ר’ אריה.
לעומת זאת, סיפר לי מוטי זיסר ז״ל, דומני שעל הסבא של אשתו, ר’ יצחק גרשטנקורן, מייסד המושבה בני ברק, סיפור קשה: בשטיבלך ממנו יצא, בפולין, כדי לעלות לארץ כחלוץ, הרב כל כך כעס על עזיבתו עד שהזהיר את חסידיו לבל ישב איש על מקומו, כדי להתרחק ממנו ומדרכו כמה שיותר, לדראון עולם. לא עבר זמן רב והכל שם בגולה עלה בלהבות, כידוע, אמר מוטי בצער, וכאן הוא בנה עיר תורה וחסידות.
כשקראתי בספרו של הרב אברהם וסרמן “קורא לדגל” על קשריו העמוקים של ר’ יצחק גרשטקורן עם הרב קוק, ונזכרתי בסיפור הדחיה הנ״ל, הבנתי את הצורך החזק שלו בתמיכת הרב בהקמת בני ברק. הוא התלבט בכל שלב, והרב דחף ועודד אותו לקנות אדמות, ליישב בהן חקלאים. הוא נסע לפולין לגייס חלוצים שומרי מצוות, והרב קוק נתן בידו כתבי תמיכה וחיזוק. אחרי ספיקות ודחיות מחלק מהאדמו״רים באירופה (לא כולם! רבים קראו לעלות), הוא היה זקוק לדמות של אדמו״ר כמו הרב קוק שיחזק אותו בכל שלב במהלך.
בציטוט מאחד מספריו מתוארת באריכות פגישתו הראשונה עם הרב קוק. הוא מתמקד בהוד הקדושה, בפנים המיוחדות, בהנהגות, בדיוק כפי שמתאר חסיד נלהב את דמות רבו. הוא מתאר את בית “מרן” בירושלים, כמקום שאליו הוא מגיע כל אימת שצריך להתקדם, להתלבט, לקבל חיזוק, לחזק אחרים. חשבתי, אולי זהו אחד מסודות השפעת הרב: החלוצים הללו היו חסרים אדמו״ר…
