למדנו בדרך הקשה מדור המבול שאין זכות לעולם מושחת שכולם עושים רע, אך איך מבטיחים קיום עתידי לעולם שלנו שלא נגיע שוב למצב שבו העולם יצטרך מבול לתיקונו? התיקון שבחר אלוקים לעולם המושחת והמלא חמס הוא כניסת נח ומשפחתו לתיבה למשך זמן מוגבל של י״ב חודש שבהם נח ו׳העולם הקטן׳ שאיתו יבנו מודל של חיי חסד, נתינה והענקה. בתיבה נזרע גרעין קיומי לעולם הראוי לקיום – ׳עולם חסד ייבנה׳.
המשך חכמה בפרשתנו מבאר את המהפך שחל בתיבה: ״ונשחת תכונת הבעלי חיים לגמרי וטבעם היה לאהוב הרע והחמס ולזה היה צריך חנוך י״ב חודש… ואחרי שיהיו מגודלים בחנוך טוב וישר כזה אז יצאו לאוויר העולם ויחיו הנהגה מיושרה…״ – התיבה היוותה אוניברסיטה לחסד, אשר יצאו ממנה אנשים ראויים שבזכותם יתקיים העולם.
את העיקרון של ייעוד האדם ותפקידו לעשות חסד וטוב לאחרים, על פני אדם הדואג רק לעצמו, הסביר המשך חכמה (פרשת נח) בהבדל בין נח לבין משה רבנו, מדוע נח נקרא בתחילה ׳איש צדיק׳, אך לבסוף נקרא ׳איש האדמה׳, לעומת משה רבנו שנקרא בתחילה ׳איש מצרי׳ ולבסוף ׳איש אלוקים׳? נח היה צדיק לעצמו ואילו משה רבנו כל חייו דאג רק לאחרים.
השלמת העולם ובניינו מחדש כהמשך לחיי נח בתיבה היא דווקא הקריאה של אלוקים לנח ׳צא מן התיבה׳, צא מהתיבה שעסקת בה בחסד פנימי תוך התעלמות מהעולם החיצוני, שעם כל חשיבותו כהוראת שעה אינו יכול להיות הוראת קבע כי יש צורך בתיקון עולם כללי שבו יוצאים מן הפרטיות ומתחברים אל הכלליות, וכל זה כהכנה שתכשירנו לשמוע את הקריאה לאברהם אבינו בפרשה הבאה ׳לך לך׳.
