01
סביבנו יש כל כך הרבה אנשים שכמעט אף אחד לא רואה אותם. לכן חשוב שנלמד כולנו לפקוח את העיניים.
לדוגמא, במילואים לקחתי על עצמי לגשת לטבחים ולהודות להם על הארוחה ועל ההשקעה שלהם בסיום כל ארוחה בחדר האוכל. כל פעם מרגש מחדש לראות את השמחה שלהם מהמילים הטובות והפשוטות האלה.
במלחמה הנוכחית, יש לנו נטייה טבעית לפרגן ללוחמים הגיבורים שלנו. ואני, בתור אחד שעבר תפקידים מרכזיים בדרג הלוחם, מחייל פשוט עד למג"ד חי"ר, וכעת שימשתי כמנל"ח בחטיבת הנח"ל, תמיד הערצתי דווקא את תומכי הלחימה, שעושים לילות כימים כדי שהכל יעבוד כמו שצריך.
הסתכלתי כל הזמן בהערצה באנשי החימוש של החטיבה שעבדו שעות רבות להחליף מנועים של טנקים או של כלים אחרים ששבקו, בלי בכיות ובלי תלונות, במוטיבציה ובמקצועיות ראויים לציון.
02
קראתי סיפור שסיפרה שרי ג'קסון קליין:
"פעם אחת בכניסה לחניון, כהרגלי אני מסתכלת במראה האחורית, רואה שאין רכבים מאחורי. עוצרת ליד השומר ואומרת לו "בוקר טוב" (בהתלהבות…),
הוא מתבונן בי ומתגלגל מצחוק תוך כדי שהוא מכסה את פיו עם היד.
אני במבוכה מתבוננת בו ותוהה, למה הוא צוחק?
הוא אמר לי: "תראי נשמה, הגעתי לעבודה הבוקר באוטובוס מחולון, באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי את השיניים שלי בבית. חשבתי לעצמי מה אני עושה עכשיו? אמרתי לעצמי שגם ככה אף אחד לא מדבר איתי בעבודה לכן חבל שאאחר, אבל דווקא היום החלטת לשאול אותי לשלומי?"
הוא מתגלגל מצחוק.
ואני שואלת, "נו אז מה שלומך?"
הוא אומר לי "עכשיו טוב מותק, יותר בחיים אני לא אשכח את השיניים בבית, תודה תודה שאת שואלת". מצחיק כמה שזה עצוב.
אין אנשים שקופים ואין זרים יש רק כאלה שעדיין לא הקשבתי להם.
אני בוחרת לכוון את כל הפעולות שלי במהלך היום ומזכירה לעצמי שאני לא לבד בעולם ואף אחד לא צריך להיות לבד…"
03
אני זוכר שפעם העברתי שיחה לצוות מורות בבית ספר בבני ברק.
השומר בכניסה לבית הספר היה אדיב במיוחד. שאלתי אותו לשמו, והוא ענה לי ששמו יואב.
כשהסתכלתי על השולחן שלו ראיתי שהוא יושב וכותב במחברת גדולה, בכתב קטן, מסודר מאוד ויפה, כשמולו פתוח ספר תנ"ך וכמעט כל מילה בו מסומנת במרקר.
שאלתי: "מה אתה כותב?"
יואב: "ספר על פרשות השבוע".
שאלתי: "כתבת עוד ספרים?"
יואב: "כן, זה הספר ה-15."
המשכתי: "פרסמת אותם?"
יואב: "לא, אני לא צריך פרסום, אלו ספרים שהנכדים שלי יזכו לקרוא כשיגדלו".
הוא אמר לי שזה מוזר שאני שואל אותו, מכיוון שעוברים לידו הרבה מאוד אנשים ביום ואף אחד כמעט לא שאל אותו על הכתיבה שלו.
איזה איש מיוחד!!!
04
אסיים בסיפור שקרה לי לפני שבוע
אחת מהרצאותי היתה בנס ציונה.
כשסיימתי את ההרצאה ניגש אלי מישהו ואמר לי: "דיברת בהרצאה על האנשים השקופים, אני רוצה לשתף אותך בסיפור. לפני מספר שנים מוניתי לתפקיד מנכ"ל של מפעל בצפון הארץ, תוך כדי הסיור במפעל ראיתי אדם אחד שמתפעל שלוש מכונות במקביל כשהוא רץ בין מכונה למכונה.
שאלתי את הסמנכ"ל שערך לי את הסיור במה מדובר, והוא ענה לי שמדובר בעולה חדש בעל כוחות מיוחדים ורק הוא מסוגל לעבוד על שלוש מכונות במקביל.
שאלתי אותו "הוא מתוגמל על זה יותר?"
הסמנכ"ל ענה שלא.
מכיוון שימים אלו היו קרובים לראש השנה החלטתי לתת לו מכתב תודה הביתה עם 700 ש"ח מתנת בונוס לחג.
לאחר ראש השנה העובד הגיע למפעל, נכנס אלי לחדר ואמר לי: "אתה לא מבין מה עשית לי, כל הזמן אשתי וילדי היו צוחקים עלי שאף אחד לא מעריך את מה שאני עושה בעבודה, פתאום הגיע המכתב הזה בערב החג, אשתי עוד אמרה לי "לא רק שלא מעריכים את מה שאתה עושה אפילו הם שלחו לך מכתב פיטורין בערב החג"
כשפתחתי את המעטפה וראיתי את מכתב התודה ואת הבונוס הראיתי אותו לאשתי ולילדי והסתובבתי בבית כמו טווס מלא בגאווה על ההערכה שאני מקבל".
הבחור שסיפר לי את הסיפור הוסיף ואמר: "מסיבות שונות, לאחר כחודש עזבתי את המפעל ושמעתי שאותו עובד נפטר מדום לב. אשתי אמרה לי: "לפחות זכית שהמכתב האחרון ששלחת לו היה מכתב של בונוס ותודה". ■
Ori88533@gmail.com
