לשבור את תקרת הזכוכית

ליד המעדנייה ברמי לוי צומת הגוש ראיתי פנים מוכרות. ניסיתי להיזכר. לא הצלחתי. הבחור הצעיר פנה אליי: "שלום המורה, זוכר אותי? שנים". ניסיתי להיזכר. באמת. אבל לא הצלחתי. הוא הזכיר לי. זכרתי במעורפל ילד בעייתי, מורכב מאוד, שקיבל עונשים על ימין ועל שמאל. בעיות קשב וריכוז. משמעת. כל החבילה.
“מה אתה עושה היום?" שאלתי מתוך נימוס. "אני?" ענה וחייך, "מהנדס חשמל. סיימתי לפני שנה בטכניון". השניצלים כמעט נפלו לי מהיד. מהנדס? הוא? הילד שלא יכול לחבר שני רגעים בלי להפוך את הכיתה?

ואז הוא אמר: "תגיד, המורה, אתה זוכר שפעם נתת לי בגאוגרפיה עשר עגול ואמרת לי שאתה רוצה שארגיש את המתיקות של לקבל עשר עגול גם אם לפי האמת הגיע לי שמונה?" את זה דווקא זכרתי. על הצעד הזה קיבלתי אחר כך על הראש מההנהלה, שביקשה ממני לתת ציונים שקשורים למציאות ולא להתחיל להכניס לתעודה דברים שקשורים יותר למדע בדיוני. "כן", אמרתי, "אתה רואה? את זה אני דווקא זוכר”.
“אז תדע שאת תחושת המתיקות הזאת לקחתי גם הלאה, לישיבה התיכונית ולאוניברסיטה. התחושה הזאת שמראה שאני מסוגל ויכול באמת להצליח. התחושה של טעם ההצלחה". "יאללה, יפה מאוד", עניתי לו, "נראה שלגמרי הצלחת".
“המורה", אמר לי לסיום, "אני מקווה שאתה נותן לעוד תלמידים עשר עגול גם אם לא תמיד מגיע להם, שיטעמו כמוני את ההצלחה". "סגור", אמרתי ומיהרתי לחומוס וחשבתי שחינוך עושים באהבה או לא עושים בכלל.
ד"ר קן רובינסון, חוקר החינוך הנודע, מספר ומדגים בהרצאתו המפורסמת 'איך בתי ספר הורגים את היצירתיות' מדוע הולכים לאיבוד תלמידים רבים כל כך בעלי סוגים שונים של אינטליגנציות: אינטליגנציה תנועתית ומוזיקלית ומרחבית ותוך-אישית ובין-אישית (מוזמנים להרחיב ולהעמיק בתחום ב'אינטליגנציות מרובות' של הווארד גרדנר). כי איך יוכלו לממש את עצמם אם המבחנים של בתי הספר נמדדים אך ורק לפי אינטליגנציה לשונית ולוגית מתמטית?
כמה פעמים יצא לי לראות תלמידים מוכשרים בתחומם אך מסיימים את בית הספר בתחושה של דג שהוציאו אותו מהמים וביקשו ממנו לטפס על עצים?
גם אם לא נוכל כרגע לעשות מהפכה חינוכית שתשכיל להעצים את התלמידים שקשה להם בחשבון ובלשון אבל בורכו בהרבה מתנות בתחומים אחרים, תמיד נוכל לנסות ולא להפריע לשמש לעשות את שלה, כמו אותו תלמיד שלא הקשיב לי בשיעור כי בדיוק היה עסוק בהכנת אוריגמי מרהיב ביופיו. אולי הוא פספס כמה דברים חשובים, אבל הייתם צריכים לראות את ניצוץ היצירה בעיניו.
וזו, גבירותיי ורבותיי, המהות של השליחות שלנו: להעניק לתלמידים שלנו את התחושה שהם באמת מסוגלים, וכל מה שהם צריכים הוא רק לנסות.