עבודת המחשבות היא העבודה הגדולה ביותר שקיימת בחיים. אנו חיים בעולם מוחשי והמחשבות הן כל כך לא מוחשיות, כל כך חמקמקות, מופשטות ולא מקשיבות לחוקי היקום הפיזי. ולכן זו אשכרה עבודה, עבודת המחשבות הזו.
ואולי זו עבודה דווקא כי אנו לא כל כך יודעים כיצד לעבוד איתן.
אין חוקים ברורים לגביהן, וגם לא ״הצלחות״ הנראות לעין בהכרח. יש להן כוח מטורף להשפיע עלינו, מתוך המופשט לגרום למוחשי, מתוך האווריריות שבהן – ליצור עומק.
אבל, זו עבודה.
‰‰‰
ובעבודה, כמו בעבודה, צריך לקבל תוצאות.
אבל מה לעשות שבעבודת המחשבות התוצאות הן לא בהכרח מה שנצפה לקבל?
יוצא לי לחשוב הרבה לאחרונה. יש כמה דברים שאני מנסה לברר. ה׳ שולח לי שליחים כל הזמן כדי שיעזרו לי להבין עם עצמי מה מניע אותי, למה ולאן כדאי לשאוף. וגם – איך. וזו שאלה חשובה. יש דרכים רבות שיכולות להוביל אותי ליעד, הבחירה באחת מהן היא חשובה כל כך. לא בגלל התוצאה. התוצאה תהיה אותה תוצאה. הדרך, לעומתה, מעצבת אותי.
אז אותם שליחים מאת ה׳ שואלים אותי שאלות. עם חלקם אני לא רוצה לדבר, עם חלקם אני כן, אבל התוצאה (המוחשית) היא שהם מאיצים בי להתקדם בתהליך המחשבות שלי על מנת להגיע לנקודה הפנימית והמזוקקת ביותר שלי עם נשמתי.
לפעמים כל כך בא לי כבר לדעת את התשובה, את הפתרון למה שמציק לי, אבל בעבודת המחשבות, אם באמת רוצים להיות מדויקים – צריך זמן. לתת למחשבות לשקוע, כדי שאלו יביאו למחשבות חדשות, ממוקדות יותר, אמיתיות יותר, ולא להאיץ בהן. הן יגיעו.
וכן, להיות בשל עם אותן מחשבות זה גם לא לדחוק בקץ. לא לחשוב כל הזמן מתי תנחת אצלי התשובה. היא תנחת, ברגע שנניח לה.
ואולי להניח לה – זו העבודה הקשה מכולן.
‰‰‰
ואם כבר דיברנו על תשובות, אז תשובה קדמה לעולם. אני חושבת שיש כאן דאבל משמעות. כמובן, במשמעות המקורית של תשובה שבאה לכפר על מעשה פחות טוב, אבל גם במשמעות של תשובה מבחינת המענה לשאלה.
כל השאלות שמתרוצצות בתוכנו – יש להן כבר תשובה שקיימת פה, בעולם הזה. בין אם באופן פיזי ומוחשי ובין אם מופשט ורעיוני בלבד. אלו לא בהכרח יהיו התשובות שאנו מחפשים, או מדמיינים, או רוצים או כוספים אליהן.
ואולי הרבה פעמים אנו מסתכלים הצידה ורואים ״תשובה״ של מישהו אחר – רואים את חייו בעולם וחושבים שהלוואי אילו היינו קצת כמוהו. אבל זה לא שלנו, ויש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא באמת יודעים. אנו רעבים לאור של מישהו אחר, כמהים אליו, אבל זו ממש לא התשובה שלנו וזה לא מה שיפתור את הבעיות והתהיות.
יש תהליך ויש עניין לעבור את אותו תהליך. עבודת המחשבות בונה אותנו.
וכן, זו באמת עבודה.
התשובות, כך למדתי, וכנראה אמשיך ללמוד עד סוף חיי, יכולות לצוץ בתור תשובות מפתיעות או משעשעות ולא צפויות למדיי, ואם רק נקשיב למה שהן באמת מנסות ללחוש לנו, אולי נשמע את המילים ״קסם״ ו״השגחה פרטית״. ה׳ הוא הבמאי הטוב והיצירתי ביותר שהכרתי עד כה.

אם מישהו פעם היה אומר לי שאני בעוד כמה שנים אצייר לי להנאתי בזמני הפנוי בתור תחביב ואקשט את קירות ביתי בציורים שאני עצמי מציירת, הייתי צוחקת לו בפנים. צוחקת צחוק מתגלגל כזה, של חוסר אמון, כי אני וציור היינו שני הרים גבוהים שבאמצע פעורה תהום גדולה ביניהם.
כל כך גדולה, אתם לא מבינים עד כמה.
אני? לצייר?
אני??
הייתי לבטח מגלגלת עיניים והולכת תוך שאני זורקת, “כן, בטח. ניפגש בגלגול הבא״.
–

אז, היי, אנחנו עוד לא נפגשנו בגלגול הבא, ואני בכל זאת בניתי גשר בין הר המוריה להר הציורים. יום אחד, זה קרה, בלי שום הכנה מוקדמת ובלי שום חשיבה ממושכת שקדמה לפעולה. לקחתי קנווס, נטלתי מכחול וטבלתי אותו בצבע ונתתי ליד שלי פשוט לזרום על הבד.
לא, לא התגלה כישרון פיקאסו שהיה חבוי במשך מאות שנים, אבל כן היה שם איזה נצנוץ של כישרון. הבזק מספיק משמעותי כדי שאתחיל פשוט לצייר יותר מאשר… מאשר אף פעם לא.
והציור הוא רק דוגמא מהממת שקורית לי שוב ושוב בחיים – על דבר מה שהייתי בטוחה שבחיים לא אעשה וזה ממש לא אני ולא מתחבר אליי בשום דרך או צורה, ולפתע – הוא בהחלט מתחבר אליי בדרכים רבות ובצורות שונות.
וגם – בצבעים מגוונים.
–

ובכל אופן, הקנווסים הצבעוניים המעטרים את חדרי גרמו לי לחשוב. עכשיו, לאחר כמה שנים שבהן אני נוטלת מכחול לידי ומלמדת את עצמי לצייר, הבנתי שבדרך כלל הציורים בנויים על רקע שעליו יש את האיור עצמו. כשמציירים עם גואש, חייבים קודם כל לצבוע את הרקע של משטח הציור, ורק לאחר שהוא מתייבש ניתן לעבור לצייר את הפרטים שמעליו. וכך גם בחיים – לרוב בונים קודם את הרקע, את המשטח הזה, שיאפשר לנו “לצייר״ מעליו את הפרטים ולהניח אותם על קרקע שכבר התייבשה, כלומר – קרקע בטוחה ונכונה.
חוץ מזה, שהרקע לא תמיד מורכב רק מצבע אחד. פעמים רבות הוא נוצר מערבוב של צבעים שונים, ויש שהרקע הגדול מורכב בעצמו מכמה רקעים שונים, ואז צריך לטשטש אותם אלו עם אלו באופן שלא יהיו יותר מדי עזים אחד כלפי השני. גם אז – צריך להמתין, לחכות שהצבעים יתייבשו ואז להתחיל במלאכת הטשטוש העדינה שנעשית עם הרבה הרבה סבלנות ומעט מעט צבע. תחשבו על תהליכים שעברתם ושאתם עוברים: הם נבנים רובד על רובד, עוד טיפת צבע ועוד תמהיל מים, ועוד צבע ועוד מים, ואז הדברים מתחילים להתחבר יחד וליצור תמונה שלמה.
–

לא יודעת אם זה משום שמעולם לא למדתי לצייר, אבל תמיד אני מתחילה לצייר כאשר יש לי איזה ויז׳ן בראש, ואני יודעת מה אני רוצה שיצא לי בסופו של דבר על בד הקנווס, אך לעולם לעולם, לא יוצא לי הציור בסופו של דבר כפי שחשבתי לכתחילה.
לפעמים הוא לוקח כיוון כל כך שונה, שקשה לראות היכן עבר הגשר שבניתי בין הרעיון המקורי לתוצאה הסופית.
אבל אתם יודעים מה? זה בכלל לא מבאס אותי. להיפך – זה דווקא ממש ממש מגניב.
מגניב כי תמיד מה שיוצא בסוף הוא ממש יפה בעיניי ומחובר אל מי שאני, ומביע אותי בדיוק. אפילו הטעויות שנוצרות על ידי לפעמים בלא כוונה, גורמות לי להיות יצירתית כדי לחפות עליהן וגורמות למקוריות ופתיחות.
וביום ההולדת שלי (ותודה על הברכות שלכם!), מעבר לשלג המדהים שהיה בירושלים ונחת בעבורי, קסום ולבן, כמתנה משמיים, הקב״ה נתן לי עוד מתנה בצורת תובנה.
הבנתי שכמו בתהליכי האומנות שלי, אני צריכה להיות מאד מחוברת להווה וללכת יד ביד עם המציאות הנוכחת, עם חומרי הגלם שיש לי כרגע. את העתיד – אני צריכה לדמיין ואליו לשאוף, אבל בקווים יותר כלליים. כלומר, יותר לחוש את המהות שאותה אני מבקשת. הרקע והאיור כבר יגיעו מאליהם. אולי הם לא ייראו בסופו של קנווס כפי שדמיינתי, אבל הם יהיו מדהימים ומחוברים אל מי שאני ויביעו אותי בדיוק.
כן, גם הטעויות.

אלו שמכירים אותי יודעים שאני לא מאלו שאם יש משהו לעשות היום, הם דוחים אותו למחרתיים. הם גם יודעים שאני לא מאלו שאם יש משהו לעשות היום, אני עושה אותו באותו היום.
אני מאלו שאם יש משהו לעשות היום – הוא נעשה כבר אתמול.
״תקתקנית״, אולי קוראים לתופעה. אולי לא. אני לא באמת יודעת. אבל מה שכן אני יודעת זה שתמיד הייתי כזו. תמיד שמחה לדעת שעוד משימה מאחוריי ושיש לי מספיק מרווח זמן בינה לבין המועד בה היתה צריכה להיות מוכנה.
אני אפילו זוכרת שפעם חשבתי לעצמי בשבת בערב שחבל שאני לא יכולה להתחיל להתפלל עכשיו את תפילת שחרית כי יש לי כרגע זמן פנוי לכך…
אבל מאז אותה מחשבה קצת גדלתי ונראה היה שהקב״ה דואג להפגיש אותי עם אנשים שהם לא תקתקנים כמוני, שלא לומר – ההיפך ממני. אה כן, והוא דאג להכניס אותי ואת אותם אנשים לסיטואציות בהן אנו צריכים לעבוד יחד ולהגיע יחד לתוצאה סופית (יחד).
אז כאמור, היה מוזר לי מאד לפגוש באנשים שאוהבים לדחות דברים, שמחכים לשעת השין ושלא מבינים מה הלחץ עכשיו לסיים עבודה שההגשה שלה היא רק בעוד שבוע.
אבל אני לא מבינה מה ההתעקשות לחכות לרגע האחרון, להמתין ולהיכנס במודע ללחץ בעוד שבוע, בעת הדד ליין להגשת העבודה כשיש עכשיו זמן פשוט לעשות אותה ואז לשכוח ממנה.
עם הזמן התאזנתי. תמיד ידעתי, כמובן, שיש מי ששונה בדרך ההתנהלות שלו ממני, גם אם אני לא מבינה איך זה תורם לו. אך יותר מכך, הבנתי משהו חשוב.
זוכרים את התפילה של שבת בבוקר? אי אפשר להתפלל אותה בערב. פשוט אי אפשר. זה לא הזמן שלה. המהות של המילים, של האנרגיה, לא שייכות ללילה. אז גם אם יש זמן ונחת וריכוז כרגע, זה לא יהיה נכון להתפלל שחרית בערב.
–

וכמו שלא נכון להתפלל שחרית בערב, יש דברים שצריכים את הזמן הראוי להם, המיוחד להם, ואין להקדים אותם ולא להאיץ בהם. זה כמו שהרבה פעמים אנו חוששים מדבר מה בעתיד, שאנו חשים אותו במוחש בדמיון שלנו, ואנו לא יודעים איך נתמודד איתו.
אבל זה בדיוק הקטע: קודם כל – מי אמר שבסופו של יום, כשהעתיד יגיע, נצטרך להתמודד איתו? יש כל כך הרבה תרחישים שאנו לא מעלים בדעתנו שיכולים לקרות!
ודבר שני – גם אם כן ניתקל באותו החשש במציאות, אנחנו כבר נהיה שונים. אנחנו הרי מתפתחים כל הזמן, ללא הפסק, גם אם אנו לא חשים בכך. ואותה המציאות שהפחידה אותנו בעבר לא בהכרח תפחיד אותנו גם בגירסה העתידית שלנו. ואם היא כן תפחיד – אז צריך לזכור שכנראה יש לנו הכוח והיכולות להתמודד איתה, אם היא הגיעה עבורנו כעת, בדיוק בזמן הזה.
–

ומה אני רוצה להגיד?
אני רוצה להגיד שהדברים מגיעים בזמן מאד מדויק וצריך להקשיב להם. כן, צריך להקשיב.
זה אחלה לתקתק ולהגיש עבודה שבועיים לפני המועד שלה, וזה נהדר להמתין ולהגיש אותה דקה לפני שהמערכת נסגרת. שני התרחישים האלו הם באמת סבבה לגמרי.
אבל כל אחד מכיר את התחושה ויודע מתי הוא פשוט היה מדויק. עשה את הדברים בדיוק ברגע הנכון – לא יותר מדי ולא פחות, לא לוחץ ולא נלחץ.
וזה נתן לו תחושה טובה מאד. כי זה היה מדויק.
תאמינו ב׳אני׳ של ההווה שלכם. אנו גדלים ונהיים מדויקים מרגע לרגע לעבר העתיד. וגם פעם – היינו מדויקים בדיוק לאותו עבר. וכרגע? כרגע פשוט תהיו אתם. תתמקדו טוב שבכם כרגע. הוא הכי מדויק שיש.